WP_Post Object
(
    [ID] => 19647
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-04-23 10:55:48
    [post_date_gmt] => 2017-04-23 07:55:48
    [post_content] => 
לקראת החג מוגש לכם מבחר של שמות מאכלים מתוך רשימה שקבע ועד הלשון בתוספת ביאורים והרחבות.
אחת מרשימות המונחים הראשונות שפרסם ועד הלשון העברית היא רשימת "תבשילים". הרשימה פורסמה לראשונה בעיתון "הצבי", עיתונו של אליעזר בן־יהודה, בי"ח וי"ט בטבת תרע"ב (8 ו־9 בינואר 1912) תחת הכותרת: השמות שנקבעו ע"י "ועד הלשון העברית". בהערה לרשימה מוסבר: "ברשימה זו נקבעו המלים, שקצתן ישנות, ושהועד קבע את צורתן ושמושן, וקצתן מלים מחודשות נהוגות כבר והסכים עליהם הועד כמו שהם או בקצת שנוי, וקצתם מחודשות ע" חברי הועד בעצמו או ע"י הצעת אחרים". בחברי הוועד באותה התקופה היו אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, אברהם משה לונץ, ד"ר אהרן מאיר מזיא, יוסף מיוחס, יחיאל מיכל פינס, ומזכיר הוועד היה חיים אריה זוטא.

הרשימה פורסמה שוב במחברת ג של "זכרונות ועד הלשון" בשנת תרע"ג (1913), ושם נוספו לה עוד מונחים ובהם כלי בישול.
אֹזֶן הָמָן
אצל יהודי ספרד ואיטליה נקראו בשם זה רקיקים דקים שטוגנו בשמן וגולגלו בצורה שדמתה לאוזן. ביהדות אשכנז נהג מאכל אחר: מאפה שנקרא ביידיש המן טאשען – 'כיסני המן', במקור שיבוש של מאָן טאשען – 'כיסני פרג'. אי שם בסוף המאה התשע עשרה או בראשית המאה העשרים נחשפו יהודי אשכנז לשם 'אוזני המן' ואימצוהו למאכל שלהם, וכך גם נקבע ברשימה של ועד הלשון.
אִטְרִיָּה (אטריות), לוקשען
אטריות הן רצועות בצק דקות שבושלו במים. מקור המילה ביוונית: itrion – רקיק, מאפה בצק. בתלמוד הירושלמי נזכרת אטריתא המתבשלת בנוזלים בקדרה (לעומת אטריתא הנאפית יבשה), ומכאן המשמעות המוכרת כיום.
בליל הסדר יש הנוהגים לאכול אטריות ביצים – רצועות דקות של חביתיות העשויות מביצים ומקמח תפוחי אדמה.
אֻמְצָה, ביפשטעקס (Beefsteaks)
אומצה היא נתח של בשר בקר צלוי. המילה לקוחה מן הארמית של התלמוד הבבלי, ושם משמעותה נתח בשר נא.
זִבְדָּה, סמעטענע
זבדה היא שכבת השומן הצפה על החלב. כאשר חובצים את הזבדה היא הופכת לחמאה. את המילה זבדה חידש בן־יהודה על פי זֻבְּדַה בערבית. השורש זב"ד משותף לשתי הלשונות: בעברית זֶבֶד פירושו מתנה, ובערבית יש לשורש משמעויות נוספות.
בשנת תרצ"ג (1933) אימץ ועד הלשון את המילה שַׁמֶּנֶת שכבר נהגה בקרב דוברי העברית בארץ – כנראה בעיקר בקיבוצים. להיווצרות המילה שמנת תרם צליל המילה המקבילה שמאַנט ביידיש (גם סמעטענע; המילה מוכרת בצורות דומות בכמה מלשונות אירופה).
חֲבִיצָה, טייגאכץ (Pudding)
בתלמוד הבבלי נזכר מאכל בשם חביץ או חביצא העשוי מקמח ודבש ומתבשל בקדרה. ברשימה שלפנינו חביצה היא "פודינג" – והכוונה לתבשיל העשוי מבצק ושמן (כך עולה מעדותו של בן־יהודה במילונו).
במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה חביצה היא custard – קרם עשוי ביצים המבושל בסיר כפול, ואילו פודינג במשמעות הרווחת היום הוא רַפְרֶפֶת – פַּרְפֶּרֶת קלילה ואוורירית (פרפרת היא שם כללי לקינוחים). ואולם במילונים העבריים הכלליים קיבלה חביצה את המשמעות הרווחת של פודינג: מאכל רך ואוורירי המבוסס על נוזל ועמילן.
חֲבִיתָה, פאן־קוכען (omlette)
את המילה חביתה חידש בן־יהודה תמורת אומלט – ביצה טרופה מטוגנת – על פי המילים המקראיות מַחֲבַת וחֲבִתִּים (מין מאפה שהוכן במחבת).
חָמִיץ; חֲמִיצָה, באָרשט
חמיץ או חמיצה הוא מרק חמוץ. החמיצה הידועה ביותר היא חמיצת סלק, ויש הנוהגים לאוכלה בפסח. המילה חֲמִיצָה שקולה במשקל פְּעִילָה. משקל זה היה חביב על בן־יהודה ועל חבריו בוועד הלשון בחידוש שמות מאכלים: גְּלִידָה, חֲבִיתָה, לְפִיתָה, קְצִיפָה, קְצִיצָה, רְבִיכָה ועוד. את הבחירה במשקל זה הסביר בן־יהודה במילונו בהערה לערך חֲבִיתָה: "כמו לביבה [מן המקרא], שהוא משקל שמות רוב המאכלים גם בערבית".
כֻּפְתָּה (כופתות), קניידלאך
כופתה היא מאכל מבושל בצורת כדור קטן העשוי בצק או בשר וכדומה. בתלמוד הירושלמי נזכר "בצק שעשאו כופת", וככל הנראה מדובר במילה הפרסית 'כופתה' (کوفته) שמשמעה 'קציצה', 'עיגול בשר' (מכאן מילים דומות בערבית, טורקית, בולגרית ועוד). ברשימה של ועד הלשון נקבעה צורת הרבים כופתות, אך בהמשך הותרה גם צורת הרבים כופתאות.
כופתאות העשויות מקמח מצה הן ממאכלי הפסח המסורתיים.
לֶפֶד (לפדים), Kompott
לֶפֶד הוא פרי מבושל. המילה חודשה על פי לִפְדָּא בארמית של התלמוד הבבלי. מקור המילה ביוונית: מין קערה וגם התבשיל שבה. רש"י בפירושו לתלמוד מבאר את המילים "מיני לפדא" – "מיני מאכל שעושים מתאנים", ומכאן כנראה הקישור לתבשיל פירות.
לימים החלה לשמש תמורת קומפוט המילה לִפְתָּן. ברשימה שלפנינו לפתן הוא כמשמעו בלשון חז"ל: "תבשיל או כל מאכל העשוי ללפת בו את הפת".
לְפִיתָה, צימעס
לפיתה היא תבשיל של ירקות או פירות המוגש כתוספת. בתלמוד הבבלי נאמר: "כל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת...". מקורו של הפועל לִפֵּת בשם הירק לֶפֶת – 'אכל את הפת בלפת' ובהרחבה 'אכל את הפת בתוספת איזה דבר'.
המאכל הידוע בשם 'צימעס' מוכר בעיקר כתבשיל גזר מתוק.
מְלִיאִים, פראקעס, הויליבצעס
מליאים הם עלי ירק ממולאים בשר, אורז וכדומה.
כיום רווחת באותה משמעות המילה "ממולאים".
מִלּוּא
מילוא הוא המאכל או התערובת שבהם ממלאים את המליאים.
במילון למונחי מטבח משנת תרצ"ח (1938) נקבעה במשמעות זו המילה מְלִית, והיא המשמשת כיום לצד מִלּוּי.
מִלּוּי ומִלּוּא הן חלופות זהות – הראשונה בהשפעת שורשי ל"י, בדומה למילים אחרות משורשי ל"א כגון בִּטּוּי ורִפּוּי, והאחרת על דרך מילים כמו וִדּוּא ויִצּוּא.
מִקְפָּה, קאשע
המילה מקפה מקורה בספרות חז"ל: "[הנודר] מן הגריסים אסור מן המקפה" (משנה נדרים), והיא מציינת תבשיל סמיך העשוי מנוזל ודגנים. ברשימה זו נקבעה המילה מקפה תמורת 'קאשע', אך כבר בשנת תרצ"ג (1933) היא הוחלפה במילה דַּיְסָה – גם היא מספרות חז"ל.
במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה מִקְפָּה ומִקְפָּא באים תמורת ג'לי.
פְּרִיגִים, מונעלאך
פריגים הם רקיקים קטנים העשויים מגרגירי פרג מטוגנים בדבש.
צִיר
המילה ציר מקורה בספרות חז"ל, והיא מציינת רוטב של מאכלים כבושים כגון דגים: "דג טמא שכבשו עם דג טהור... צירו אסור" (משנה תרומות). גם ברשימה זו ציר הוא רוטב של דגים כבושים, אך בימינו המילה ציר מציינת בעיקר את הרוטב הסמיך של דגים מבושלים.
צָלִי
צלי הוא בשר שהכינוהו על האש לאכילה. המילה מופיעה בתנ"ך לראשונה בתיאור הפסח שאכלו בני ישראל בליל צאתם ממצרים: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב, ח).
המשנה במסכת פסחים מונה בארבע הקושיות של "מה נשתנה" קושיה שנשאלה בזמן שבית המקדש היה קיים והיו מקריבים את קורבן הפסח: "שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי".
ברשימה שלפנינו נזכרים כמה סוגי צלי והסבריהם לצידם: "צלי־אש, בשר שנצלה על גבי האש לא בתוך כלי; צלי־קדרה, בשר שמבשלים בקדרה בשמן או במעט מים; צלי־שפוד, חתיכות בשר תחובות בשפוד על האש".
קְצִיצָה, Schnitzel
את המילה קציצה חידש בן־יהודה, והוא מגדירהּ במילונו "חתיכה שטוחה, קצוצה ומבושלת או מטוגנת". המקבילה הגרמנית ברשימה שלפנינו היא שניצל, וייתכן שהכוונה לכל נתח בשר שהותקן לאכילה. במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון והאקדמיה שניצל הוא כְּתִיתָה ואילו קציצה היא "בשר קצוץ בצורת כיכרות קטנות".
כיום רווח השימוש במילה קציצה גם לציון לביבה מטוגנת העשויה מירקות קצוצים.
קְצִיפָה
קציפה היא מוס – מאכל מתוק, קצפי ואוורירי המבוסס על ביצים. ברשימה זו הקציפה מוגדרת "קרם מלאכותי".
גם הקציפה שייכת למשקל פְּעִילָה, והיא קשורה כמובן לקֶצֶף – בועות לבנות על פני הים הסוער. משמעות זו של המילה קֶצֶף מקורה באחד הפירושים לפסוק בהושע: "כְּקֶצֶף עַל פְּנֵי מָיִם" (י, ז).
רֹטֶב, sauce
המילה רוטב מצויה בלשון חכמים, והיא מציינת ביסודה לחלוחית של בשר מבושל או צלוי.
רִבָּה, וארעניא, Confiture
את המילה ריבה חידש בן־יהודה בהשראת המילה הערבית מֻרַבַּא (קונפיטורה). הוא תלה את חידושו במילה "ריבה" הנזכרת בתלמוד הירושלמי בהקשר של טיגון מְנָחוֹת, ואף סבר שיש קשר בינה ובין המילה הערבית. ואולם נוסח הירושלמי שעמד לפניו מאוחר הוא: בכתב היד של הירושלמי אין "ריבה" אלא "רכה", וגם במקבילה בתלמוד הבבלי הנוסחים העיקריים הם "רכה" ו"רבה" – בלי יו"ד (לשון ריבוי – אפייה מרובה).
שֻׁמְשְׁמָנִיּוֹת
שומשמניות הן "רקיקים קטנים מרבעים העשוים משמשמים מטוגנים בדבש", כמוגדר ברשימה שלפנינו. שמו של צמח השֻׁמְשֹׁם (ברבים שֻׁמְשְׁמִין) נזכר הרבה בספרות חז"ל ומוכר גם מלשונות שמיות אחרות ואף מלשונות אירופה (כגון באנגלית: sesame). ההגייה הרווחת 'סומסום' היא על פי הערבית.


    [post_title] => מאכלים לחג משנת תרע"ב (1912)
    [post_excerpt] => אחת מרשימות המונחים הראשונות שפרסם ועד הלשון העברית היא רשימת תבשילים.
כמה סוגי צלי קיימים? מהי חמיצה? וכיצד נקרא בעברית לקניידלך?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%90%d7%9b%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%97%d7%92-%d7%9e%d7%a9%d7%a0%d7%aa-%d7%aa%d7%a8%d7%a2%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-02-01 17:25:33
    [post_modified_gmt] => 2022-02-01 15:25:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=19647
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 17933
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-11-17 16:04:58
    [post_date_gmt] => 2016-11-17 14:04:58
    [post_content] => 
כידוע לכל פותר תשבצים, למילה מַתָּנָה כמה וכמה מילים נרדפות, כמעט כולן משמשות כבר במקרא.
לצד מַתָּנָה אנו מוצאים את המילים מַתָּן ומַתָּת, ושלושתן נגזרות מאותו השורש – נת"ן. בשלושתן נידַמתה ה־נ הראשונה של השורש אל ה־ת (אות השורש השנייה). במילה מתת נידַמתה גם ה־נ השנייה של השורש (אל ה־ת השנייה – ת' הנקבה), בדומה למה שקרה בשם הפועל לָתֵת.
הקשר שבין מתנה לנתינה אין בו להפתיע, ואת הקשר הזה אפשר למצוא גם בשפות אחרות. כך למשל קשורה באנגלית המילה gift לפועל give, ובלטינית קשורה donum 'מתנה' אל הפועל do 'אני נותן'.
מקבילו של השורש העברי נת"ן באכדית הוא נד"ן, וממנו נגזרו לא רק המילים nidnu, nidintu, mandattu 'מתנה' אלא גם nudunnu (נֻדֻנּוּ), שהתגלגלה לארמית הבבלית בצורה נדוניא וממנה לנדוניה בעברית. בעברית (ובארמית) נדוניה היא מעין מתנה שמעניק האב לבתו לרגל נישואיה. למילה נֻדֻנּוּ באכדית הייתה משמעות נוספת: מתנה שנתן הבעל לאשתו בחייו כדי להבטיח שלאחר מותו לא תהיה נזקקת. מתנה אחרת מן השורש האכדי הזה כבר מצויה בדברי יחזקאל: "וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת נְדָנַיִךְ לְכָל מְאַהֲבַיִךְ" (טז, לג). בראשית אותו הפסוק מזומנת מתנה נוספת: נֵדֶה, ואם נכונה ההשוואה לארמית הארץ־ישראלית, הרי ששורשה נד"י ואף משמעותו לתת.
גם המילה מִנְחָה קשורה בנתינה. מצורת הרבים (בלשון חכמים) מְנָחוֹת – כשם המסכת במשנה – ומן ההשוואה לשפות שמיות אחרות, כגון ערבית, עולה ששורש המילה איננו נו"ח אלא מנ"ח ומשמעו 'לתת מתנה'. ואומנם המנחה המקראית איננה רק קורבן או מתנה לאלוהים; המנחה יכולה להיות גם מתנה לבשר ודם, כעולה למשל מסיפור פגישת יעקב ועֵשו: "וַיָּלֶן [יעקב] שָׁם בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיִּקַּח מִן הַבָּא בְיָדוֹ מִנְחָה לְעֵשָׂו אָחִיו" (בראשית לב, יד; המילה חוזרת עוד כמה פעמים בסיפור).
נרדפת אחרת בתנ"ך היא המילה הנדירה שַׁי (ישעיהו יח, ז; תהלים סח, ל; עו, יב), המיוחדת ללשון השירה. מן הממצא המקראי עולה שאת השי הובילו. בברכת יעקב ליהודה אנו קוראים "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים" (בראשית מט, י), ולפי אחת ההצעות אין המילה שילה כי אם חיבור המילים שי+לו. פירוש זה עולה גם מן המדרש – על פי אחת מגרסאות בראשית רבה: "'עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה' שעתידין כל אומות העולם להביא דורון למשיח בן דוד שנאמר 'בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹת' [ישעיהו יח, ז]" (מהדורת תאודור–אלבק, ויחי צז, עמ' 1219).
המילים הנרדפות תְּשׁוּרָה וזֵבֶד יחידאיות הן. המילה זֵבֶד והפועל זָבַד מצויים בדברי לאה עם לידת זבולון: "וַתֹּאמֶר לֵאָה זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב" (בראשית ל, כ). השורש זב"ד משמש עוד במקרא בשמות פרטיים, דוגמת זְבוּדָּה אֵם יהויקים מלך יהודה. שורש זה מוכר במשמעות דומה של הענקת מתנה גם בשפות שמיות אחרות, דוגמת ארמית וערבית. בימינו – בעקבות הנהוג בעדות המזרח – מומלץ לקרוא למסיבה הנערכת להולדת בת זֵבֶד הבת.
גם המילה תְּשׁוּרָה משמשת במקרא פעם אחת בלבד – בחיפושי שאול ונערו אחר האתונות שאבדו לקיש, אבי שאול. הנער מציע לשאול לבקש את עזרת שמואל, ושאול שאינו מעוניין לבוא אליו בידיים ריקות שואל: "וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים. מָה אִתָּנוּ?" (שמואל א ט, ז). ההבנה כי תשורה מתנה היא, מסתברת אך אינה ודאית. גם גיזרון המילה אינו ברור: האם קשורה המתנה לשורש שו"ר שמובנו לראות (אולי מתנה הניתנת לאדם כשבאים לראותו) או שמא לשורש שו"ר שמובנו להתקרב (כלומר כעין תקרובת), כמו בפסוק "וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ, וַתְּשַׁלְּחִי צִירַיִךְ עַד מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל" (ישעיהו נז, ט). מן המילה תשורה כבר גזרו ראשוני הפייטנים מילה נוספת שמשמעה 'מתנה': המילה תֶּשֶׁר, ואותה קבעה האקדמיה בשנת תשמ"א (1981) לכסף שמוענק לנותן שירות (נוסף על התשלום המגיע לו) על שירותו הטוב (tip).
עוד מתנה מקראית היא מַשְׂאֵת (בנסמך מַשְׂאַת־) מן השורש נשׂ"א. למילה זו כמה משמעים, ובהם תרומה ומתנה. כך למשל אנו קוראים בתהלים (קמא, ב) "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ, מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב" ובאסתר (ב, יח) "וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו [...] וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ". כשם שאת התרומה (מן השורש רו"ם) מרימים, את המשאת נושאים.
בלשון חכמים נוספה לעברית המילה היוונית דורון (doron). כך למשל בתלמוד הבבלי נזכר הסיפור על האיש שהביא לאלישע "לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ" (מלכים ב ד, מב), ונשאלת השאלה "וכי אלישע אוכל ביכורים הוה?" על כך משיבים: "אלא לומר לך כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מקריב ביכורים" (כתובות קה ע"ב). המילה דורון משמשת בעברית ימינו בעיקר שם פרטי. היא גם אחד מֵרכיבי שמו הלועזי של חוזה המדינה – בנימין זאב תאודור הרצל. השם היווני תֵאוֹדוֹר משמעו מתנת האל (תֵאוֹס – אֵל; דורון – מתנה), והוא מקביל לשמות עבריים המוכרים מן המקרא דוגמת מַתִּתְיָה(וּ), מַתַּנְיָה(וּ), זַבְדִּיאֵל, וקרוב אל שמות דוגמת נְתַנְאֵל, נְתַנְיָה(וּ), אֶלְנָתָן וזְבַדְיָה(וּ). ואומנם אליעזר בן־יהודה עברת את שמו של הרצל וקרא לו בעיתונו מתתיהו הרצל.


[caption id="attachment_19365" align="aligncenter" width="481"] מתוך העיתון 'השקפה', כ"ט בתמוז תרס"ד[/caption]

כתב ברק דן
    [post_title] => מתנה ונרדפותיה
    [post_excerpt] => התדעו כמה מילים נרדפות יש למילה מתנה? עושר לשוני רב שמור לנותני המתנות ולמקבליהן וגם לכותבי התשבצים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%94-%d7%95%d7%a0%d7%a8%d7%93%d7%a4%d7%95%d7%aa%d7%99%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-21 07:55:15
    [post_modified_gmt] => 2022-12-21 05:55:15
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=17933
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)