הדף בטעינה

על המילה דֶּשֶׁן

במילון

 (ללא ניקוד: דשן)
מיןזכר
שורשדשׁן
נטייהדְּשָׁנִים, דִּשְׁנֵי־ לכל הנטיות

הגדרה

  • חומר להשבחת הקרקע והצומח
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של בובה בתוך פח אשפה עם הכיתוב: "למי אתה קורא זבל?"

זבל, דומן, אשפה ופסולת

WP_Post Object
(
    [ID] => 45905
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-11-19 13:57:20
    [post_date_gmt] => 2020-11-19 11:57:20
    [post_content] => 

זבל

מניין המילה זֶבֶל? השורש זב"ל משמש בארמית במשמעות 'דשן',[1] וזבל הוא אפוא חומרים אורגניים (כגון גללי בהמות) שמשמשים להעשיר בהם את הקרקע ולהגביר פוריותה – וכך מוצאים אף בלשון חכמים: "גינה שזיבלה בזבל עבודה זרה" (תוספתא עבודה זרה ז, א), "עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" (בראשית רבה סד, ז). במשמעות זו היא משמשת עד ימינו, למשל בצירופים 'זבל עופות' ו'זבל פרות'. בעברית החדשה החלה המילה זבל לשמש גם במשמעות הכללית של 'פסולת', וכך היא רווחת בפי רבים. מכאן נגזרה גם המילה מִזְבָּלָה במשמעות 'אתר פסולת', ולמען האמת מעתק המשמעות הזה מוכר גם מן הערבית. דווקא המילה המקראית דֶּשֶׁן יוצאת לשתי משמעויות שונות – במובן 'מאכל שמן וטוב': "כְּמוֹ חֵלֶב וָדֶשֶׁן תִּשְׂבַּע נַפְשִׁי" (תהלים סג, ו) ובמובן 'אפר שרפה': "וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ו, ג). בימינו דחק 'דשן' את 'זבל', וגם הפועל 'לדשן' – את הפועל 'לזבל'. בהשפעת המשמעות הרווחת נתחדשו המונחים דְּשֹׁנֶת תמורת 'קומפוסט' (במשקלן של המילים פסולת ונסורת המציינות שיירים), ומַדְשֵׁן תמורת 'קומפוסטר'.

דומן

דֹּמֶן היא מילה מקראית המציינת 'זבל לשיפור הקרקע'. גיזרון המילה אומנם איננו מחוור (למעט מילה דומה בהוראה זהה בערבית), אך עובדה היא כי בכל שש ההיקרויות במקרא נזכרות לצד דומן המילים 'אדמה' או 'שדה': "והָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה" (מלכים ב ט, לז), "לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ" (ירמיהו ח, ב), "הָיוּ דֹּמֶן לָאֲדָמָה" (תהלים פג, יא) ועוד. אף בתרגום יונתן לפסוק במלכים העניין אינו מוטל בספק: "כְּזֶבֶל מְבַדַּר עַל אַפֵּי חַקְלָא" [=כזבל מפוזר על פני השדה]. בתנ"ך באה גם המילה מַדְמֵנָה במשמעות 'מקום זריקת הזבל': "כְּהִדּוּשׁ מַתְבֵּן בְּמוֹ [הכתיב: במי] מַדְמֵנָה" (ישעיהו כה, י). בהשראת המילה מדמנה הוצעה בעבר המילה מַטְמֵנָה לציון אתר להטמנת פסולת (landfill), ואולם לבסוף נבחרה המילה מִטְמָנָה במשקל מילים אחרות שמציינות מקום דוגמת מִזְבָּלָה ומִרְפָּאָה.

אשפה

אַשְׁפָּה היא מילה מקראית המציינת 'נרתיק לחיצים': "וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, בְּאַשְׁפָּתוֹ הִסְתִּירָנִי" (ישעיה מט, ב), ומקבילה לה המילה תְּלִי: "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ" (בראשית כז, ג). לצד המילה אשפה נזכרות בתנ"ך גם המילים אַשְׁפּוֹת ואַשְׁפַּתּוֹת במשמעות שונה – 'ערמת פסולת', 'מקום השלכת הפסולת'. המילה אַשְׁפּוֹת מוכרת מפסוקי ההלל: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן" (קיג, ז), וכן משמו של אחד משערי חומת העיר העתיקה בירושלים, הוא שַׁעַר הָאַשְׁפֹּות. יש הסוברים כי צורת היחיד היא אַשְׁפּוֹת וצורת הרבים היא אַשְׁפַּתּוֹת, לדעתם השורש הוא שׁפ"ת במשמעות 'הניח במקומו'. ברוב עדי הנוסח המהימנים של לשון המשנה מוצאים תמיד 'אשפות', ומכמה היקרויות עולה בבירור שהכוונה לצורת היחיד (נקבה): "מכר אשפות – מכר זיבלהּ, מכר בור – מכר מימיו" (בבא בתרא ה, ג). עם זאת בתוספתא ובתלמודים מוצאים גם את הצורה 'אשפה' באותה משמעות: "זבל... שברפת ושבחצר מוציאין אותו לאשפה" (תוספתא פסחים ג, יח), וייתכן שלפנינו מקרה שבו נתפסה 'אשפות' צורת רבים וממנה נגזרה לאחור צורת היחיד 'אשפה'. לדעת אחרים 'אשפה' עומדת לעצמה וצורת הרבים שלה היא 'אשפות'. ואם אומנם כך, תוסבר הצורה 'אשפתות' כריבוי כפול (כמו שפה–שפתות). בעברית שלמן התלמודים ועד ימינו גברה ידה של צורת היחיד אשפה, ומעתה היא לפנינו בשתי משמעויות שונות. כדי לא לבלבל בין צורות הרבים קבעה ועדת הדקדוק של האקדמיה ללשון כי צורת הרבים של אַשְׁפָּה בהוראת 'זבל' היא אַשְׁפַּתּוֹת (בצד אַשְׁפּוֹת) ושל אַשְׁפָּה בהוראת 'נרתיק לחיצים' היא אֲשָׁפוֹת (כמו לִשְׁכָּה–לְשָׁכוֹת).

פסולת

המילה פְּסֹלֶת אומנם אינה נזכרת במקרא או במשנה אך היא מופיעה במקורות תנאיים בהוראת 'שארית חסרת ערך': "פסולת אוכלין כאוכלין" (תוספתא שביעית ז, ב); "חברון מה היתה? פסולת לארץ ישראל... והרי דברים קל וחומר – אם חברון פסולת לארץ ישראל הרי משובחת בשבח ארץ מצרים שמשובחת מכל הארצות, קל וחומר לשבחה שלישראל" (ספרי דברים לז). לשאלת גיזרון המילה יש להידרש לשתי ההוראות השונות של השורש פס"ל בעברית: זו הקשורה לשם העצם פֶּסֶל וזו הקשורה לשם התואר פָּסוּל. על פי רוב מקובל לומר כי המילה פסולת גזורה מן פס"ל בהוראה השנייה, במובן 'החלק הפסול הנשאר מדבר אחרי שבחרו ממנו את הראוי לשימוש' (מילון בן־יהודה). בתנ"ך מוצאים מילים מן השורש פס"ל רק בהוראה הראשונה: השמות פֶּסֶל, פְּסִילִים והפועל פָּסַל (במובן חצב, סיתת), ומלשון חכמים ואילך מופיעות המילים פָּסוּל, פְּסוּל והפעלים פָּסַל ונִפְסַל – ואומנם יש הסוברים כי שתי ההוראות יסודן אחד, שהרי עבודת הפיסול כרוכה בהסרת שברי חומר שאין בהם צורך, והפוסל (כלומר מפסל ומסתת) קובע דבר כפסול, כלא ראוי. ואולם רבים מפקפקים בקשר בין שתי ההוראות. יש המשערים כי השורש פס"ל בהוראה השנייה קשור אל המילה פַסְל (فَسْل) בערבית שמציינת 'זול', 'בזוי', 'חסר ערך'. לצד פְּסֹלֶת, מוכרות מלשון המשנה מילים במשקל פְּעֹלֶת שמורות פגם וחוסר ערך ובהן נְסֹרֶת וקְנֹבֶת (העלים הנחתכים מהירקות ומושלכים), וכן גְּרֹדֶת, קְצֹצֶת ושְׁחֹלֶת הקשורות במלאכת הכנת כלים. מלשון המקרא אנו מכירים את המילה נְעֹרֶת לציון החוטים הנושרים בשעת ניפּוּץ הפשתן.

* * *

ומה בימינו?
  • פְּסֹלֶת היא המילה הכללית לציון כל חומר שאין בו עוד צורך, וכהגדרת המילון לתכנון מרחבי של האקדמיה ללשון – 'כל חומר בלא שימוש, הצריך סילוק', ומכאן הצירופים: פסולת בניין, פסולת עירונית וכיוצא בהם.
  • אַשְׁפָּה מציינת בדרך כלל פסולת ביתית.
  • זֶבֶל בלשון המקצועית הוא חומר אורגני לדישון, בעיקר פִּרשי בעלי חיים, ובלשון העממית הוא משמש במשמעות 'אשפה ביתית'.
  • דֹּמֶן היא מילה ספרותית שאינה משמשת בלשון היום־יום.
______________________________________

[1] למרבה הפלא מילים מן השורש זב"ל הנזכרות בתנ"ך באות במשמעות שונה לגמרי: זְבוּל למשל הוא כינוי לבית המקדש: "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ, מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים א ח, יג). בתרגומי המקרא פירשו 'זבול' על פי ההקשר בהוראת 'מעון', 'מדור'. השוואה ללשונות שמיות אחרות מלמדת כי השורש זב"ל עניינו 'נשא', 'הרים' (קרוב אל סב"ל בעברית). באוגריתית "זבל" הוא 'נשיא', ומכאן ייתכן שבית זבול הוא 'מקום רם ונישא'. זְבוּלוּן הוא שם בנה של לאה שבהולדתו נאמר: "זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב, הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי" (בראשית ל, כ), ולפי זה שיעורו 'הפעם יְנַשאני אישי' (תרגומי המקרא היו עקיבים וביארו: 'הפעם יגור אישי איתי'). מן השורש זב"ל נגזרים גם שמותיהם של זְבֻל – שׂר חשוב בעיר שכם בספר שופטים, ואִיזֶבֶל – אשת אחאב מלך ישראל (יש הסוברים כי שמה התגלגל מן 'אביזבל' בהישמטות הבי"ת, והרי שהשם מתאים במיוחד לבִיתו של "אתבעל מלך צידונים").

[post_title] => זבל, דומן, אשפה ופסולת [post_excerpt] => לא כל דבר שזורקים הוא "זבל" – בעברית לדורותיה משמשות מגוון מילים לציון פסולת. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%96%d7%91%d7%9c-%d7%93%d7%95%d7%9e%d7%9f-%d7%90%d7%a9%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%a4%d7%a1%d7%95%d7%9c%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-03-15 11:22:16 [post_modified_gmt] => 2021-03-15 09:22:16 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45905 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

לא כל דבר שזורקים הוא "זבל" – בעברית לדורותיה משמשות מגוון מילים לציון פסולת.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של מטאטא שמטאטא את הכיתוב: איך מטאטאים בעברית?

איך מטאטאים בעברית?

WP_Post Object
(
    [ID] => 9297
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-04-01 09:55:21
    [post_date_gmt] => 2015-04-01 06:55:21
    [post_content] => 

המטאטא והיעה הם מכְּלֵי הניקוי השימושיים ביותר בכל בית, ואנו נשאלים לעיתים על מקור שמותיהם ועל הפעלים הקשורים בהם.

מטאטא

המילה מַטְאֲטֵא מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד – בנבואת פורענות על ממלכת בבל: "וְהִכְרַתִּי לְבָבֶל שֵׁם וּשְׁאָר וְנִין וָנֶכֶד... וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (ישעיהו יד, כב–כג). זיהויו של המטאטא עם הכלי המוכר לנו כיום בשם זה מקובל מאוד, ומוכר כבר מספרות חז"ל (ראו בנספח). יש שהציעו לקשור את השורש המרובע טאט"א אל המילה טִיט: כשם שבלשון חז"ל הפועל דִּשֵּׁן מציין את סילוק הדשן מן המזבח, אפשר שהפועל לטאטא ציין ביסודו את סילוק הטיט ומכאן ניקוי של אבק וכדומה.

טיאטא וטיאט

בפסוק מישעיהו ראינו את הפועל טֵאטֵא – בצירי ובאל"ף נחה. אך בלשון ימינו רווחת ההגייה בתנועת i בטי"ת הראשונה. לפיכך קבעה האקדמיה את הניקוד על דרך השלמים: טִאְטֵא או טִאֲטֵא (בלי ניקוד טיאטא). שם הפעולה הוא טִאְטוּא או טִאֲטוּא (בלי ניקוד טיאטוא).

לצד אלו קיים הפועל המקביל טֵאֵט (בלי ניקוד טיאט). הפועל נוצר בפיוט הארץ־ישראלי הקדום על ידי קיצור השורש המרובע טאט"א. הפועל טיאט משמש בלשון ימי הביניים, למשל בפירוש רש"י לתורה ולתלמוד. בעברית בת ימינו שבנו לטאטא את הבית כבמקרא, אך הפועל טיאט עודנו חי בלשון הספרות.

כיבוד הבית

בלשון חז"ל לא טיאטאו את הבית אלא כיבדו אותו: "בית שמאי אומרים מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים, ובית הלל אומרים נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית" (משנה ברכות ח, ד). יש המשערים שכיבד במשמע 'טיאטא' קשור לכבוד ומשמעו היסודי "נהג כבוד במקום על ידי שניקה וסידר אותו" (אבן־שושן). אך מקובל יותר לקשור זאת למילה מַכְבֶּדֶת (או מַכְבֵּד) הנזכרת כמה פעמים בספרות חז"ל במשמעות 'מטאטא'. מכבדת היא ביסודה ענף התמר שעליו יש פרחים ואחר כך פירות, ונראה שבימי חז"ל היא שימשה מטאטא. הענף הזה נקרא מכבדת אולי על שום היותו כבד מפירות. הפועל כיבד במשמעות 'טיאטא' משמש עד היום בלשון הספרותית.

יעה

כמו המטאטא, גם המילה יָעֶה התגלגלה אלינו מן המקרא. צורת הרבים יָעִים נזכרת כמה פעמים בתיאור כלי המשכן והמקדש: "וַיַּעַשׂ אֶת כָּל כְּלֵי הַמִּזְבֵּחַ: אֶת הַסִּירֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקֹת אֶת הַמִּזְלָגֹת וְאֶת הַמַּחְתֹּת..." (שמות לח, ג). לפי אונקלוס, רש"י ואחרים 'יעים' הם מגרפות שהסירו בהן את הדשן מעל המזבח. גם לפי פרשנויות אחרות מדובר בכלי כלשהו לסילוק פסולת או גחלים, למשל אֵת או מטאטא. בספרות ההשכלה השתמשו במילה יעה בעיקר במשמע 'אֵת', ובימינו התקבע המשמע 'כף לאיסוף אשפה או פסולת'. ממילונים ישנים אפשר ללמוד שהייתה בעבר התרוצצות בין הצורות יָעֶה ויָעָה, ובמחקר המקרא אף יש ששחזרו את צורת היחיד יָע. בנבואת ישעיהו נזכר הפועל יָעָה שמשמעו כנראה 'גרף': "וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב, וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ" (כח, יז). בלשונות שמיות אחדות יש שורשים מקבילים שמשמעם 'שטף', ובערבית השורש וע"י מציין בין השאר איסוף.

נספח: לא ידעו חכמים מהו מטאטא

על פי המסופר בתלמוד הבבלי לא ידעו חכמים את פירוש הכתוב "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד", והצליחו להבינו בזכות שפחתו של רבי, הוא רבי יהודה הנשיא:

לא הוו ידעי רבנן מאי "וטאטאתיה במטאטא השמד". יומא חד שמעוה לאמתא דבי רבי דהוות אמרה לחבירתה: "שקולי טאטיתא וטאטי ביתא" [לא היו יודעים חכמים מהו "וטאטאתיה במטאטא השמד". יום אחד שמעו את השפחה של בית רבי שהייתה אומרת לחברתה: 'קחי מטאטא וטאטאי את הבית"].

סיפור זה מובא בתלמוד הבבלי פעמיים (ראש השנה כו ע"ב, מגילה יח ע"א), ובשתיהן הוא משולב ברצף סיפורים על מילים שלמדו חכמים מפי שפחתו של רבי: הם לא הכירו את הצמח חֲלַגְלוֹגוֹת הנזכר במשנה, עד ששמעוה אומרת לאדם שהתפזרו החלגלוגות שנשא "עד מתי אתה מפזר חלגלוגותיך"; הם לא ידעו את פירוש המילה "סירוגין" שבהלכות קריאת מגילה, עד שכאשר נכנסו לבית רבי קבוצות־קבוצות שאלה אותם "עד מתי אתם נכנסין סירוגין סירוגין"; הם לא הבינו את הפסוק "סַלְסְלֶהָ וּתְרוֹמְמֶךָּ", עד ששמעוה אומרת לאדם שהיפך בשערו "עד מתי אתה מסלסל בשערך".

סיפורים אלו אהובים על שוחרי העברית, כי הם מדגימים איך יישם רבי את העדפתו לשפה העברית על פני הארמית – העדפה המוכרת מאמרתו "בארץ ישראל לשון סורסי למה? או לשון הקדש או לשון יונית" (בבלי ב"ק פג ע"א; סוטה מט ע"ב), כלומר בארץ ישראל אין צורך בארמית, כי מוטב שהיהודים ידברו בינם לבין עצמם עברית ואילו עם אחרים הם ממילא מדברים יוונית. בביתו של רבי אכן דיברו עברית, ולכן שפחתו ידעה את פירושן של מילים עבריות טוב יותר מחכמים.

אך במילה 'מטאטא' – שלא כבשאר המילים שבסיפור – דברי השפחה מובאים בארמית: "שקולי טאטיתא וטאטי ביתא". וכבר הראה אליעזר בן־יהודה במבוא הגדול למילונו שחז"ל השתדלו מאוד למסור דברים בלשונם המקורית – אם עברית ואם ארמית. נראה שיש בזה חיזוק להשערת חוקרי התלמוד כי הגרסה המקורית של הסיפור היא זו שבתלמוד הירושלמי (מגילה ב:ב, עג ע"א). לפי המסופר שם באו חכמים לרבי לשואלו שלוש שאלות: מה פירוש 'סירוגין', מה פירוש 'חלגלוגות', והאם מכריעים מי גדול ממי על פי הגיל או על פי החוכמה. אך בטרם הגיעו אליו קיבלו מענה משפחתו: היא הורתה להם להיכנס לפי גילם, שאלה אותם "עד מתי אתם נכנסים סירוגין סירוגין", ואמרה לאחד מהם "נתפזרו חלגלוגותיך" וביקשה משכנתה מטאטא כדי לאספן. ייתכן אפוא שהמילה 'מטאטא' השתרבבה לרצף הסיפורים שבתלמוד הבבלי בגלל טיאטוא החלגלוגות, ולא מפני שלא ידעו את פירושה. על פי זה בהקשר המקורי לא הייתה חשיבות לציטוט המדויק של הדברים בעניין המטאטא, ולכן הם נמסרו בארמית, היא לשון התלמוד.

[post_title] => איך מטאטאים בעברית? [post_excerpt] => המטאטא והיעה הם מכְּלֵי הניקוי השימושיים ביותר בכל בית, ואנו נשאלים לעיתים על מקור שמותיהם ועל הפעלים הקשורים בהם. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%98%d7%90%d7%98%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-04-04 10:21:16 [post_modified_gmt] => 2023-04-04 07:21:16 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=9297 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

המטאטא והיעה הם מכְּלֵי הניקוי השימושיים ביותר בכל בית, ואנו נשאלים לעיתים על מקור שמותיהם ועל הפעלים הקשורים בהם.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של אדם מצייר גרפיטי והכיתוב: ונדליזם? משחיתנות!

סביבה עברית

WP_Post Object
(
    [ID] => 5683
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2012-03-25 10:55:22
    [post_date_gmt] => 2012-03-25 08:55:22
    [post_content] => 

מבחר מונחים מן המילון למונחי איכות הסביבה, תשע"א (2011)

דשונת, משחיתנות, מטמנה

דְּשֹׁנֶת (קומפוסט)

בלי ניקוד: דשונת. דשונת היא דשן אורגני שנוצר בעיקר מחומר צמחי שהתפרק על ידי חרקים וחיידקים בנוכחות אוויר (פירוק אירובי). הדשונת מוחזרת לקרקע כדי לטייב אותה. בדיונים – בשיתוף הציבור – עלו כמה וכמה הצעות, ובהן רְקֹבֶת ורַקְבּוּבִית, והמילה המקראית דֹּמֶן. לבסוף נבחר השורש דש"ן בשל משמעותו החיובית. המילה דשונת נקבעה במשקלן של מילים כמו פסולת, נסורת, נשורת, המציינות שיירים. לצד דשונת נקבע המונח מַדְשֵׁן לקומפוסטר.

מַשְׁחִיתָנוּת (ונדליזם)

משחיתנות פירושה השחתה זדונית של רכוש ושל ערכי טבע. אדם בעל נטייה להשחית הוא משחיתן, ופעולה של השחתה היא מעשה משחיתני (ונדלי). מילים דומות למשחיתנות בדרך היווצרותן הן מצליחנות, מתירנות, מציצנות. המילה חודשה בוועדה למונחי איכות הסביבה.

מִטְמָנָה (landfill)

מטמנה היא אתר להטמנת פסולת. המילה מטמנה נתקבלה על פי הצעתו של ד"ר ישראל פלג, המנכ"ל הראשון של המשרד לאיכות הסביבה. הוא הציע מַטְמֵנָה על פי המילה מַדְמֵנָה – מקום של דומן וזבל. ואולם האקדמיה העדיפה לקבוע את המילה על משקל המילים מִזְבָּלָה, מִרְפָּאָה, מִסְפָּרָה – המציינות מקומות. טָמַן פירושו הסתיר, שָׂם במקום שמור, ומכאן גם המילה מַטְמוֹן – שפירושה במקרא 'אוצר נסתר', כפי שמסופר בתיאור המפגש של יוסף ואחיו: "וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם לָכֶם, אַל תִּירָאוּ. אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם". המילה מִטְמָנָה אושרה במליאת האקדמיה בשנת תשנ"ג (1993). [post_title] => סביבה עברית [post_excerpt] => איך אומרים ונדליזם בעברית? מהי דשונת? ומה הקשר בין זבל למטמון? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%91%d7%99%d7%91%d7%94-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-04-13 15:28:36 [post_modified_gmt] => 2021-04-13 12:28:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5683 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איך אומרים ונדליזם בעברית? מהי דשונת? ומה הקשר בין זבל למטמון?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך דֶּשֶׁן 1 (שמן) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך דֶּשֶׁן 2 (אֵפֶר) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>