הדף בטעינה

על המילה תַּרְנְגֹלֶת

בתשובות באתר

איור חיות: חמור, צבי, גמל, כבש, סוס, תיש ופרה

בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 

חיות במשק האדם

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב). צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה). בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים). הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד). מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים". בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral). צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת). עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור. אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת. במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה. צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת). בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה'). בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).

חיות אחרות

כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון). בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3] אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה. לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):

"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".] במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד. --------------------

[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).

[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.

[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).

[post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-07-25 11:58:28 [post_modified_gmt] => 2021-07-25 08:58:28 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. המשך קריאה >>

הלול והשובך

WP_Post Object
(
    [ID] => 26940
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-01-28 14:36:27
    [post_date_gmt] => 2018-01-28 12:36:27
    [post_content] => 

לול של תרנגולין

הקשר בין לול ובין תרנגולות מקורו בספרות חז"ל: "מעשה באחד שהיה לו לול שלתרנוגלין" (ירושלמי עירובין ח:ד, כה ע"א). ואולם עצם הצירוף 'לול של תרנוגלין' מעיד כי הלול לא יועד מלכתחילה דווקא לתרנגולים, אלא היה מעין מחסן או מבנה שבין השאר היו מגדלים בו תרנגולים. כך עולה גם מתוספתא שבת: "דלת לול ובית התרנגלין לא נוטלין ולא מחזירין [=אסור להוציא את הדלת מן הצירים ואסור להחזירה]" (יד, א) – כלומר יש הפרדה בין 'לול' ובין 'בית התרנגלין'. כך או כך, הצירוף 'לול של תרנגולים' השתגר בשפה, ועד מהרה נהיה הלול מזוהה עם עופות אלו. ייתכן שלול התרנגולין של חז"ל קשור ללולים שבתיאור בניין מקדש שלמה: "...וּבְלוּלִּים יַעֲלוּ עַל הַתִּיכֹנָה וּמִן הַתִּיכֹנָה אֶל הַשְּׁלִשִׁים" (מלכים א ו, ח). מילה זו התפרשה 'מעבר אנכי בעל מדרגות', והיא המקור למדרגות הלולייניות. גם הלול שבספרות חז"ל משמש בעיקר מעבר בין קומה לקומה או מדרגות המחברות בין הקומות, כגון "לול הפתוח מהבית לעלייה" (בבלי, עירובין עו ע"ב).[1] עם זאת חוקר הלשון אלישע קימרון סובר כי לול זה של חז"ל נוצר בטעות מן המילה ובלולים שבספר מלכים, אשר בה, לפי דעתו, הבי"ת היא חלק מן המילה וצורתה היסודית היא בָּלוּל. לפי דעה זו אין קשר בין לול התרנגולין ובין לול (במקור בלול) במשמע מעבר או מדרגות.

שובך יונים, ארובה,עלייה ומגדל

מקום מושבן של היונים במקרא הוא אֲרֻבָּה: "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיהו ס, ח), מעין שקע מתחת לגג הבית או פתח בקיר. שׁוֹבָךְ נזכר כנראה במגילת הנחושת, אך רוב היקרויותיו במשמעות משכן ליונים הן בספרות חז"ל, כגון "ולפני יונים שבשובך" (משנה שבת כד, ג). המילה שקולה במשקל המילה שׁוֹפָר, והגייתה התקנית במלרע. בספרות חז"ל מתועדות שתי צורות רבים: שובכות (הצורה הרגילה במשנה, לרוב בדגש: שׁוֹבַכּוֹת) ושובכים (בעיקר בתלמוד הבבלי). בימינו צורת הרבים היא שׁוֹבָכִים. יש שהציעו לקשור את המילה שׁוֹבָךְ לשורש שׂב"ך (בשי"ן שמאלית) שעניינו שבכה , חלון.[2] לצד השובך אפשר למצוא את היונים שבספרות חז"ל גם בעֲלִיָּה, כלומר עליית הגג, לדוגמה "הצד יוני שובך ויוני עליה" (תוספתא, שבת יב, ד), וגם במִגְדָּל (תוספתא, עירובין ג, ג), היינו 'ארון', 'ארגז'. __________________________

[1] את האמור בתוספתא סוכה "לול קטן היה בין האולם ולמזבח למערבו של כבש" (ג, טו ועוד), יש המפרשים במשמעות מעבר תת־קרקעי, מחילה. ייתכן אפוא שכשם שהיו מגדלים יונים בקוֹלוּמְבַּרְיוּם – מבנה תת־קרקעי שבו גומחות חצובות זו לצד זו (צורת גידול שהייתה נפוצה קודם לגידול היונים בשובכים העומדים על פני הקרקע), כך היו מבנים תת־קרקעיים – לולים – ששימשו בין השאר לגידול תרנגולים.

[2] במשנה פסחים השובך נזכר כמקום מגוריהם של התרנגולים: "מושיבים שובכים לתרנוגלים בארבעה עשר" (ד, ז), כלומר מכינים את השובכים למושב התרנגולים ומכניסים את התרנגולים פנימה. רש"י בפירושו לתלמוד (פסחים נה ע"ב) מציע גרסה אחרת למשנה: "מושיבים שובכין ותרנגולת" ומסביר: "שובכין ליונים, ותרנגולת היו מושיבין להתחמם לגדל אפרוחים, והכי מסתברא, דשובך לא שייך אלא ביונים".

[post_title] => הלול והשובך [post_excerpt] => ממתי שוכנות התרנגולות בלול, ואיך קיבל הלול את שמו? היכן אפשר למצוא את היונים במקורות העבריים – נוסף על השובך? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%9c-%d7%a9%d7%9c-%d7%aa%d7%a8%d7%a0%d7%95%d7%92%d7%9c%d7%99%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-09-14 20:00:30 [post_modified_gmt] => 2021-09-14 17:00:30 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=26940 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

ממתי שוכנות התרנגולות בלול, ואיך קיבל הלול את שמו? היכן אפשר למצוא את היונים במקורות העבריים – נוסף על השובך? המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך תַּרְנְגֹלֶת ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>