הדף בטעינה

על המילה תַּיִשׁ

במילון

 (ללא ניקוד: תיש)
מיןזכר
שורשתישׁ
נטייהתיָישים, תֵישי־

הגדרה

  • הזכר בעיזים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור חיות: חמור, צבי, גמל, כבש, סוס, תיש ופרה

בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 

חיות במשק האדם

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב). צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה). בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים). הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד). מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים". בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral). צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת). עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור. אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת. במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה. צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת). בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה'). בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).

חיות אחרות

כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון). בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3] אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה. לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):

"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".] במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד. --------------------

[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).

[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.

[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).

[post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-07-25 11:58:28 [post_modified_gmt] => 2021-07-25 08:58:28 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

שנה עברית טובה

WP_Post Object
(
    [ID] => 6406
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2014-09-16 15:00:51
    [post_date_gmt] => 2014-09-16 12:00:51
    [post_content] => 

ראש השנה

המועד שראש השנה חל בו מצוין בתורה במילים: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד; במדבר כט, א). ככל הנראה נהגו בתקופת המקרא שתי מערכות של לוח שנה: שנה שתחילתה באביב – בחודש ניסן, ושנה שתחילתה בסתיו – בחודש תשרי. לימים נעשתה המערכת השנייה עיקר בלוח השנה העברי. הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בלשון חכמים מציין הצירוף ראש השנה את היום הראשון בשנה: "ארבעה ראשי שנים הן: באחד בניסן ראש שנה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש שנה למעשר בהמה... באחד בתשרי ראש שנה לשנים ולשמיטים וליובלות..." (משנה ראש השנה א, א). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו. חודשי השנה2

תרועה ותקיעה

בתורה נקרא ראש השנה יוֹם תְּרוּעָה (במדבר כט, א) וזִכְרוֹן תְּרוּעָה (ויקרא כג, כד). שני הפעלים תָּקַע והֵרִיעַ משמשים לציון השמעת קול בשופר או בחצוצרה. על פי הכתוב בבמדבר פרק י היה הבדל בין קול התקיעה לקול התרועה: "וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת הַחֹנִים קֵדְמָה... וּבְהַקְהִיל אֶת הַקָּהָל תִּתְקְעוּ וְלֹא תָרִיעוּ". התרועה שימשה אפוא להודעה על נסיעת המחנות ואילו התקיעה להקהלה. לפי הכתוב שם, להבחנה בין תרועה לתקיעה תפקיד נוסף: התרועה שימשה להודעה על יציאה למלחמה, ואילו התקיעה לציון שמחה: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת". גם מן המשנה מובן שקולות התקיעה והתרועה שונים הם: "שיעור תקיעה כשלוש תרועות, שיעור תרועה כשלוש יבבות" (משנה ראש השנה ד, ט). מן התלמוד עולה שהייתה הסכמה שהתקיעה היא קול רצוף, ואילו בנוגע לקול התרועה נחלקו אם הוא גניחה או יללה (ראו בבלי ראש השנה דף לד). לכן נוהגים על פי כל האפשרויות: גניחה = "שברים"; יללה = "תרועה"; גניחה ויללה = "שברים תרועה".

שופר

יש הסוברים שהמילה שׁוֹפָר מציינת ביסודה את הזָכר שופרשבעיזים או בכבשים, כפי שאפשר ללמוד ממשמען של מילים קרובות בשפות שמיות אחרות. ייתכן שמילה זו קשורה למילה צָפִיר (צְפִיר עיזים) שפירושה תַּיִשׁ. ממשמעות זו של המילה שׁוֹפָר התפתחה כנראה ההוראה המוכרת לנו: קרן האַיִל. גם המילה יוֹבֵל מציינת ביסודה אַיִל, אך לצד הצירוף 'קרן היובל', שפירושו קרן האַיִל, משמשת במקרא באותה הוראה המילה יוֹבֵל לבדה.

שירבו זכויותינו כרימון

בעת אכילת ררימוןימון בסעודת ראש השנה נוהגים לומר "יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון". בספרות חז"ל משמשים בהקשר דומה לשונות של מלאוּת ורֶצף: "כפלח הרמון רקתך – מאי רקתך? אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (בבלי ברכות ט ע"א), "...ריקנין שבכם רצופין מצוות ומעשים טובים כרימון הזה" (שיר השירים רבה ד, ד). גרגר הרימון קרוי בלשון חכמים פֶּרֶד (בכמה כתבי יד של המשנה הניקוד הוא פְּרָד) או פְּרִידָה. להוצאת הגרגרים והפרדתם משמשים הפעלים פָּרַט, פָּרַד (בבניין קל), פֵּרֵד (בבניין פיעל): "פּוֹרֵט ברימון" (משנה מעשרות ג, ט); "הרימון שפְּרָדוֹ" (משנה עוקצין ב, ו – בנוסח אחר שפֵּרְדוֹ); "מְפָרְדִין רימונים לעשותן פרד" (תוספתא שביעית ו, כט).

 שנה טובה

כרטיסי ברכה לראש השנה מכונים בציבור "שנות טובות" לעומת הריבוי שנים טובות במשמעות הרגילה. בלשון התקנית ראוי לומר גלויות שנה טובה או כרטיסי שנה טובה, אך כיום מקובל יותר לשלוח מִסְרֵי שנה טובה בדואר האלקטרוני ואפילו מִסְרוֹנֵי שנה טובה בטלפון הנייד. שנה טובה [post_title] => שנה עברית טובה [post_excerpt] => הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-09-02 13:09:53 [post_modified_gmt] => 2021-09-02 10:09:53 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6406 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הצירוף ראש השנה בא במקרא פעם אחת בלבד: "בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ" (יחזקאל מ, א); משמעותו המדויקת כאן אינה ברורה, אך נראה שהכוונה לחודש הראשון בשנה (תשרי או ניסן). בדרך כלל נתייחד בלשון חכמים הצירוף ראש השנה לציון המועד שחל בראש חודש תשרי, וכך מקובל גם בלשון ימינו.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


תַּיִשׁ (שם יונק)
לרשימה המלאה
חקלאות (תש"ב, 1942)
מַקְרִין , תַּיִשׁ מַקְרִין בעל קרנים; בערבית: (תיס) ד'ו קרון
חקלאות (תש"ב, 1942)
תַּיִשׁ ר' תְּיָשִׁים; משעה שרבע; בערבית: תיס

במבט היסטורי

שכיחות הערך תַּיִשׁ ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>