הדף בטעינה

על המילה תְּפִלִּין

במילון

 (ללא ניקוד: תפילה, תפילין)
*צורת הרבים תפילין משמשת גם לכל אחת מן היחידות: 'תפילין של יד', 'תפילין של ראש'
מיןנקבה
שורשפלל

הגדרה

  • תשמיש קדושה בצורת קובייה קטנה של עור שחור המכילה פרשיות מן התורה (מערכת התפילין כוללת שתיים – אחת נקשרת ברצועת עור אל הראש והאחרת אל היד)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

תפילה ותפילין

WP_Post Object
(
    [ID] => 45286
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-11-02 12:22:08
    [post_date_gmt] => 2020-11-02 10:22:08
    [post_content] => תְּפִלָּה היא אמירת דברי בקשה ותחינה לפני האל. המילה רווחת בתנ"ך בספרי הנביאים והכתובים: "תְּהִי נָא אׇזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה" (נחמיה א, ו).

תפילה היא שם הפעולה של הפועל הִתְפַּלֵּל; שניהם גזורים מן השורש פל"ל. גיזרון השורש שנוי במחלוקת שכן לבד מתחינה ובקשה הוא בא גם בהקשרים אחרים כמו ציפייה: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" (בראשית מח, יא) או משפט: "וְנָתַן בִּפְלִלִים" (שמות כא, כב), ואף בלשונות שמיות אחרות הוא יוצא למשמעויות שונות. רבים עסקו בהוראתו של השורש פל"ל ולרוב מוסכם כי כלל ההוראות נתפצלו מהוראה יסודית אחת; נביא אפוא כמה מן הדעות.

יש מן החוקרים שקשרו אותו לשורש פל"י בערבית ובארמית שעניינו 'עיון ובדיקה',[1] וכשם שהשופט מעיין ומהפך בטענותיהם של בעלי הדין, כן אדם העומד בתפילה בודק ומפשפש במעשיו. חוקר לשון חז"ל חנוך ילון ייחד דיון ארוך לשורש פל"ל וקבע כי עיקר הוראתו הוא תיאור תנועת הגוף – "מעין נענוע, כפיפה" –  ולשיטתו זו גם ההוראה המקורית של השורש המקביל בארמית ובערבית צל"י. הוא מראה כי בתנ"ך פעלים רבים מן הסוג הזה משמשים בהקשר של תפילה: התנפל, כרע, השתחווה, קד ואולי גם התחנן. לעומת זאת הבלשן חיים רבין הציע כי מובנו הבסיסי של השורש הוא 'דיבר', 'התווכח', ואחרים נוטים להסכים עימו.

לצד השימוש הרגיל במובן הכללי של שבח ותחינה נתייחדה בלשון חכמים המילה תפילה לציון סדר מסוים של ברכות ופרקי מקרא (ולעיתים גם פיוטים) הנאמרים בזמנים קבועים, כגון תפילת השחר, תפילת המוספין ותפילת הדרך. לא זו אף זו, המילה תפילה לבדה משמשת פעמים הרבה לציון תפילת שמונה עשרה, בדומה למה שקרה למילה הכללית בְּרִית, המציינת בספרות חז"ל גם 'ברית מילה'.

תפילות ותפילים

צורת הרבים של תפילה היא תְּפִלּוֹת והיא נקרית פעם אחת בתנ"ך: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). בלשון חכמים היא רגילה למדי: "תפילות מאבות לְמָדוּם" (ירושלמי ברכות ד, א; ז ע"א). מלשון המשנה ואילך משמשת גם צורת הרבים תְּפִלִּים (או תְּפִלִּין) והיא יוצאת למשמעות אחרת: תשמיש קדושה בצורת שתי קוביות קטנות של עור שחור המכילות כל אחת קלף שכתובות בו פרשיות מן התורה. ואומנם צורות רבים כפולות, כלומר הן בסיומת ־ִים הן בסיומת ־וֹת, היא תופעה ידועה בעברית לדורותיה (מועדים–מועדות, מסמרים–מסמרות, גוזלים–גוזלות וכיו"ב), אלא שבמקרה זה ההבדל הצורני משמש גם לבידול משמעות: 'תפילים' (תשמיש הקדושה) ו'תפילות'; מקרים דומים הם: 'תהלים' (שם הספר) ו'תהילות', עולמים (לציון 'נצח') ו'עולמות'. כמו 'תפילות', גם 'תפילים' או 'תפילין' מינן נקבה: תפילין גסות, תפילין דקות, תפילין חדשות ומהודרות וכיו"ב. לפי זה 'תפילה' במובן תשמיש הקדושה התגלגלה מן ההוראה המקובלת יותר של 'סדר תפילה'. עם זאת יש הסוברים כי למילה תפילין אין דבר עם 'סדר תפילה' ועם השורש פל"ל. לשיטתם המילה 'תפילין' גזורה מן השורש תפ"ל, הקרוב אל השורש טפ"ל שעניינו 'הדבקה', 'חיבור' (כהוראת הפעלים טָפַל ונִטְפַּל), על שום קוביות התפילין המוצמדות אל הגוף – האחת נקשרת ברצועת עור אל הראש והאחרת אל היד.[2]

תפילה ותפילין

בלשון המשנה תשמיש קדושה זה בא בצורת היחיד 'תפילה': "תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד" (משנה מנחות ד, א), ואולם מן התלמוד הבבלי ואילך משמשת צורת הרבים 'תפילין' לציון כל אחת מן היחידות: תפילין של יד לצד תפילין של ראש.[3] עדות מעניינת לתפיסת השם 'תפילין' כצורת יחיד יש מלשון הדיבור שבפי יהודי תימן: הריבוי הכפול תפילונות או תפילנות היה מקובל בה לציון כמה זוגות תפילין. _________________________________

[1] אף בלשון חכמים באים הפעלים פָּלָה ו־פִּלָּה במשמעות זו, אך רק בהקשר של הסרת כינים (מן השיער או הבגדים).

[2] בתנ"ך נזכרות בהקשר הזה המילים 'אות' ו'טוטפות': "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח). מקור המילה טוטפות (ביחיד: טוֹטֶפֶת) לא הוברר דיו. היא נקרית גם בלשון המשנה: "לא תצא אשה [בשבת] לא בחוטי צמר... ולא בטוטפת" (שבת ו, א) ונראה שהיא מציינת אביזר המונח בחזית הראש לשם קישוט.

[3] למעט הביטוי "בין תפילה לתפילה" שנשתמר בצורה המקורית ונועד להבליט את ההבדל בין שני החלקים.

[post_title] => תפילה ותפילין [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-11-05 13:04:15 [post_modified_gmt] => 2020-11-05 11:04:15 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45286 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

תְּפִלָּה היא אמירת דברי בקשה ותחינה לפני האל. המילה רווחת בתנ"ך בספרי הנביאים והכתובים: "תְּהִי נָא אׇזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה" (נחמיה א, ו). תפילה המשך קריאה >>

חידון מה היחיד? מה הרבים? – פתרונות

WP_Post Object
(
    [ID] => 21597
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-06-04 11:08:18
    [post_date_gmt] => 2017-06-04 08:08:18
    [post_content] => 

א. מה צורת היחיד – תשובות

1. גִּילָאִים

תשובה: גִּילַאי ברשימת מונחים בפסיכולוגיה חברתית שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959) באה המילה גִּילָאִים כחלק מן המונח "קבוצת גילאים", והיא מכוונת לקבוצה של בני אותו גיל. את צורת היחיד גִּילַאי נקט איש הלשון יצחק אבינרי, לפי עדותו, כבר בשנת תר"ץ. המילה גִּילַאי חודשה בהשראת "עולמי גילאי" שבתלמוד הבבלי וכפירושו של רש"י: "בחורים בני גיל אחד" (זבחים טז ע"ב. גרסה אחרת: "גולאי"). כמו שקורה לעיתים, מילה מחודשת תופסת את מקומה של מילה ותיקה ממנה. כך פשטה המילה 'גילאים' במקום גִּילִים – צורת הרבים המתבקשת של גִּיל (כמו שיר–שירים, דין–דינים). אם כן במקום לומר 'הפעילות מתאימה לכל הגילאים' נֹאמר 'הפעילות מתאימה לכל הגילים' או 'לכל גיל' להרחבה: גילאים.

2. מוֹתָרוֹת

תשובה: מוֹתָר המילה מוֹתָר – משורש ית"ר – מצטרפת למילים אחרות משורשי פ"י באותו המשקל: מוֹלָד, מוֹרָד, מוֹשָׁב ועוד. למילה מוֹתָר כמה משמעויות, ובהן 'שפע', 'תועלת', 'ההפך ממחסור': "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג). בימי הביניים נוספה למילה המשמעות 'דבר מיותר', 'תענוג שאינו הכרחי' – לרוב בצורת הרבים מוֹתָרִים או מוֹתָרוֹת. כיום רגילה הצורה מוֹתָרוֹת בלבד, ומקובל לנקוט אותה גם כשמדובר בדבר יחיד, כגון 'באותם הימים מכונית פרטית עדיין נחשבה מותרות'.

3. עֲדָשִׁים

תשובה: עֲדָשָׁה עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), כפי שתאנים היא צורת הרבים של תאנה. ובדומה להם גם חיטים–חיטה, שְׂעורים–שעורה, שקמים–שקמה ועוד רבים. אם כן מינה של המילה 'עדשים' הוא נקבה: עדשים כתומות, עדשים ירוקות, עדשים מבושלות. להרחבה: עדשה ועדשים.

4. עֲוִיתוֹת

תשובה: עֲוִית מקור המילה עווית בתלמוד הבבלי. בדברים ב, כג נזכר עם בשם עַוִּים, ועל שם זה נאמרר בתלמוד: "שכל הרואה אותם אוחזתו עוית" (חולין ס ע"ב), ומפרש רש"י: "עוית – רתת וחלחלה".

5. פַּרְפְּרָאוֹת

תשובה: פַּרְפֶּרֶת פרפרת היא מאכל לתיבול הפת, תוספת למזון העיקרי, ומכאן – קינוח. בהשאלה פרפראות הן דברים קלים ומשעשעים שבאו כתוספת לעניינים אחרים: "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות – פרפראות לחכמה" (משנה אבות ג, יח).

6. קִטְנִיּוֹת

תשובה: קִטְנִית צורת היחיד קִטְנִית מוכרת כבר מן המשנה, למשל: "הבורר קטנית ביום טוב" (ביצה א, ח).

7. שׁוּלַיִם

תשובה: שׁוּל צורת היחיד שׁוּל משמשת בעיקר בלשונם של אנשי המקצוע בתחום התחבורה ומאפשרת לדייק בתיאור של אירועים ובניסוח של תקנות תעבורה. במונחי האקדמיה צורת היחיד הזאת מצויה החל במילון למונחי הנדסת דרכים משנת תש"ן, 1990. בשימוש הכללי נוהגים לומר שׁוּלַיִם גם כשמתכוונים לצד אחד של הכביש או של הדף.

8. תְּהִלִּים

תשובה: תְּהִלָּה בתנ"ך עצמו אין עדות לשם הספר, אך נראה שחלקים ממנו היו כלולים בקובץ מזמורים בשם "תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). על פי האנציקלופדיה המקראית שם החיבור 'תהלים' בא לראשונה במגילת תהלים מקומראן שבה נאמר על דוד "ויכתוב תהלים". השם תְּהִלִּים הוא צורת רבים של תְּהִלָּה – שכן רבים מן המזמורים בספר הם שבח לאל (והשורש הל"ל חוזר בו הרבה). למעשה נוצר כאן בידול בין הצורה תְּהִלּוֹת ובין הצורה תְּהִלִּים: הצורה תְּהִלּוֹת נשארה צורה כללית והצורה תְּהִלִּים נתייחדה לשם הספר (פה ושם אפשר לראות שהיה בעבר שימוש גם ב'תהלות' לשם הספר). על ריבוי של מילים בנקבה בצורן הרבים ־ים ראו סיומת הרבים בין קביעות להתרוצצות.

9. תְּפִלִּין

תשובה: תְּפִלָּה המילה תְּפִלִּין היא ריבוי של המילה תְּפִלָּה. צורת היחיד תפילה במשמעות הזאת עדיין משמשת בלשון התנאים (כגון 'תפילה של ראש', 'תפילה של יד'). היה מקובל להסביר כי חל כאן מעתק משמעות – כיוון שאת התפילין מניחים בעיקר בשעת התפילה, קיבלו הטוטפות את השם תפילה. הריבוי הזכרי ־ין (תפילין ולא תפילות) נועד להבחין בין התפילין שמניחים ובין התפילות שמתפללים. ואולם לאחרונה התקבלה הדעה כי התפילין אינם קשורים למילה תפילה. השורש "תפל" בא בארמית הסורית במשמעות קשר, ובמיוחד במשמעות תכשיט קשור או מלופף על גוף האדם. כיוון שהמילה טוטפת גם היא בעיקר תכשיט למצח (משנה שבת ו, א) הרי שהמשמעות של תכשיט וקשר הולמים את התפילין.

10. גֶּחָלִים

תשובה: גַּחֶלֶת צורת היחיד "גֶּחָל" היא גזירה מוטעית לאחור מצורת הרבים.

ב. מה צורת הרבים – תשובות

  • אֵזוֹר – אֵזוֹרִים / אֲזוֹרִים הצירי שבמילה אֵזוֹר הופך לחטף פתח בגלל התרחקות ההברה המוטעמת.
  • בִּקְתָּה – בִּקְתּוֹת / בְּקָתוֹת בְּקָתוֹת, אבל בנסמך בִּקְתוֹת־(חומר). כך בכל המילים מן המשקל הזה: שִׂמְלָה, שְׂמָלוֹת, שִׂמְלוֹת־(ערב); מִלְגָּה, מְלָגוֹת, מִלְגוֹת־(קיום); גִּבְעָה, גְּבָעוֹת, גִּבְעוֹת־(חול).
  • רֵאָיוֹן – רֵאָיוֹנוֹת / רַאֲיוֹנוֹת המילה רֵאָיוֹן שייכת למשקל פִּעָלוֹן, כמו זִכָּרוֹן, שִׁגָּעוֹן, אלא שיש בה תשלום דגש: צירי במקום חיריק לפני האל"ף שאיננה מקבלת דגש. בריבוי של משקל פִּעָלוֹן אין דגש ויש שווא ולא קמץ: זִכְרוֹנוֹת, שִׁגְעוֹנוֹת. צורת הרבים של רֵאָיוֹן הייתה אמורה אפוא להיות *רִאְיוֹנוֹת, אך בגלל העיצור הגרוני אל"ף יש פתח במקום החיריק וחטף פתח במקום השווא.
  • דְּלַעַת – דְּלוּעִים / דִּלְעִיּוֹת הצורה דלועים מקורה בלשון חכמים. דומה לה צורת הרבים של שְׁעוּעִית – שְׁעוּעִים.
  • חוֹבֶרֶת – חוֹבְרוֹת / חוֹבָרוֹת חוֹבֶרֶת–חוֹבָרוֹת כמו כּוֹתֶרֶת–כּוֹתָרוֹת, חוֹתֶמֶת–חוֹתָמוֹת.
  • מַחְשֵׁב – מַחְשְׁבִים / מְחַשְּׁבִים מַחְשֵׁב–מַחְשְׁבִים כמו מַסְמֵר–מַסְמְרִים. לעומת זאת הצורה מְחַשְּׁבִים היא ריבוי של מְחַשֵׁב (צורת ההווה של הפועל חישב). השוו: מַסְמֵר–מַסְמְרִים, מַבְרֵג–מַבְרְגִים.
  • מִקְטֹרֶן – מִקְטָרְנִים / מִקְטוֹרָנִים הקמץ בטי"ת הוא קמץ קטן, כלומר תנועת o.
  • קֵיסָם – קִסְמִים / קֵיסָמִים מקור המילה קיסם בלשון חז"ל ויש לה כמה מסורות ניקוד והגייה. במונחי האקדמיה נקבעה הצורה התקנית קֵיסָם וברבים קֵיסָמִים.
חזרה לחידון [post_title] => חידון מה היחיד? מה הרבים? - פתרונות [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-06-02 11:49:40 [post_modified_gmt] => 2020-06-02 08:49:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21597 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

א. מה צורת היחיד – תשובות 1. גִּילָאִים תשובה: גִּילַאי ברשימת מונחים בפסיכולוגיה חברתית שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959) באה המילה גִּילָאִים כחלק מן המונח "קבוצת גילאים", והיא מכוונת לקבוצה של בני אותו גיל. את המשך קריאה >>
איור של גבר מוריד חולצה והכיתוב: לא כל דבר מורידים

איך מתפשטים בעברית?

WP_Post Object
(
    [ID] => 1012
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-06-12 11:42:00
    [post_date_gmt] => 2011-06-12 08:42:00
    [post_content] => הפעלים ההפוכים ללָבַשׁ הם פָּשַׁט או הֵסִיר. פושטים את הבגדים (לדוגמה: ויקרא ו, ד), ואם פושטים אותם מן הזולת, מַפשיטים אותו (למשל במדבר כ, כו, כח) או מְפשטים אותו (כך עשו לחללי מלחמה). במקרא גם פושטים כותונת (שיר השירים ה, ג) או מעיל (יהונתן מתפשט ממעילו – שמואל א יח, ד), אבל רגיל יותר – בוודאי לפריטי הלבוש ולאביזרים השונים – הוא הפועל הֵסִיר: מסירים בגדים (למשל בראשית לח, יד), שׂמלה (דברים כא, יג), מעיל (יחזקאל כו, טז), שׂק (אסתר ד, ד), מצנפת (יחזקאל כא, לא), צעיף (בראשית לח, יט), מסווה (כיסוי לפנים – שמות לד, לד), אֲפֵר (כעין מסווה – מלכים א כ, מא), טבעת (בראשית מא, מב) ועטרת (איוב יט, ט).

לצד הפעלים האלה העברית יודעת פעלים מיוחדים לפריטי לבוש או לאביזרי לבוש: את הדברים הקשורים אפשר להתיר או לפַתֵּחַ, ולכן בלשון המקרא מפתחים לא רק גמלים (ממטענם או מרצועותיהם – בראשית כד, לב) או אזיקים (ירמיהו מ, ד) אלא גם את השׂק הֶחגור למותניים (למשל ישעיהו כ, ב) וגם את חגוֹר החרב שעל המותניים, ומכאן המימרה "אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א כ, יא). מימרה זו באה בפיו של אחאב מלך ישראל בתגובה על דברי הרהב של בן־הדד מלך ארם, שאיים כי ישלח את חייליו הרבים מספור על ממלכת ישראל אם לא ייענו לדרישותיו. כוונת המימרה: אל יתפאר מי שחוגר את נדן החרב לקראת הקרב כמי שמסיר את חרבו לאחר שניצח בקרב.

ומה עושים בנעליים? שלושה פעלים שונים מזדמנים במקרא: חָלַץ (למשל ישעיהו כ, ב); נָשַׁל – פעמיים בציווי שַׁל: האחת בדברי אלוהים למשה "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג, ה) והשנית בציווי הדומה של שר צבא ה' ליהושע "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" (יהושע ה, טו); הפועל השלישי הוא שָׁלַף, והוא משמש בפרשת גאולת הנחלה במגילת רות (ד, ז–ח). בלשון חכמים אפשר גם להתיר את המִנעל (למשל ירושלמי שבת ג, א).
חלוץ איננו רק ההולך בראש המחנה, אלא גם מי שחלצו ממנו דבר מה, וכבר במקרא קוראת האישה שעברה חליצה לאחִי בעלהּ המת (אולי למשפחתו) "בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דברים כה, י). בלשון ההלכה חולצים גם תפילין (למשל בבלי שבת לה, ע"ב).
וכך אפשר להתפשט בעברית במגוון פעלים, כפי שנֶאֱמר במסכת דרך ארץ רבה על הנכנס לבית המרחץ לאחר שהוא מתפלל ומבקש להיכנס לשם בשלום ולצאת משם בשלום: "וקודם שיִכָּנֵס כיצד יעשה? חולץ את מנעליו ומסלק את כובעו ומסלק את טליתו ומתיר את חגורו ופושט את חלוקו, ואחר כך מתיר אפרקסותו התחתונה" (דרך ארץ רבה י, הלכה א; אפרקסות או אפקרס – לבוש תחתון שנקשר לכתף; המילה נשאלה מן היוונית).
    [post_title] => איך מתפשטים בעברית?
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%aa%d7%a4%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-06-18 11:07:37
    [post_modified_gmt] => 2019-06-18 08:07:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1012
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

הפעלים ההפוכים ללָבַשׁ הם פָּשַׁט או הֵסִיר. פושטים את הבגדים (לדוגמה: ויקרא ו, ד), ואם פושטים אותם מן הזולת, מַפשיטים אותו (למשל במדבר כ, כו, כח) או מְפשטים אותו (כך עשו לחללי מלחמה). במקרא גם המשך קריאה >>