הדף בטעינה

על המילה שָׂעִיר

בתשובות באתר

איור של יען יחד עם הכיתוב "כשאומרים לך שהמונח התקני הוא יען ולא בת יענה"

יען או בת יענה?

WP_Post Object
(
    [ID] => 51911
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2021-06-24 10:39:04
    [post_date_gmt] => 2021-06-24 07:39:04
    [post_content] => השם המקובל בימינו הוא יָעֵן, ולא בַּת יַעֲנָה.

אין חולק כי בַּת יַעֲנָה היא מין עוף שנזכר במקרא. היא מוכרת מרשימת העופות הטמאים, היינו העופות האסורים במאכל על פי התורה: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ... וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ" (ויקרא יא, יג–טז; וכן בדברים יד, טו). בספרי הנביאים והכתובים נזכרת בת היענה בהקשר של חורבן ושממה: "וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם" (ישעיהו יג, כא); "וְיָשְׁבוּ בָהּ בְּנוֹת יַעֲנָה וְלֹא תֵשֵׁב עוֹד לָנֶצַח וְלֹא תִשְׁכּוֹן עַד דּוֹר וָדֹר" (ירמיהו נ, לט); "אֶעֱשֶׂה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים וְאֵבֶל כִּבְנוֹת יַעֲנָה" (מיכה א, ח).

ברם זיהוי בת היענה שנוי במחלוקת.

בתרגומים העתיקים למקרא בת היענה מזוהה עם היען, הגדול בעופות שמשכנו במדבר. בתרגומים הארמיים 'בת נעמיתא',[1] בתרגום השבעים στρουθός (באותיות לטיניות strouthos) ובוולגטה strutio (ומכאן ostrich ודומיו באנגלית וביתר לשונות אירופה).

בקרבת מה לשם הארמי נקרא היען במקורות חז"ל בשם נַעֲמִית: "וביצת הנעמית המצופה" (משנה כלים יז, יד); "הירודין והנעמית הרי הן כעופות לכל דבר" (תוספתא כלאיים ה, ח); "הכניס עמו [נֹח לתיבה] זמורות לפילים, חצובות (=חצבים) לצבאים, זכוכית לנעמיות" (בראשית רבה לא, יד); "'ואת בת היענה' – זו ביצת הנעמית" (ירושלמי שבת א, ד; ג ע"ד). ואומנם מממצאים ארכאולוגיים רבים (ובהם ציורי קיר ואפילו קינים עתיקים) עולה שהיען נודע בעת העתיקה בכל האזור המדברי שמסוריה ועד סיני.[2] זו דעתם של רבים ממפרשי המקרא וחלק מן החוקרים, ולפי זה אין הבדל בין יען לבת יענה.

מנגד – זואולוגים וחוקרי ארץ ישראל סוברים כי בת יענה אינה יען אלא עוף דורס לילי הדומה לאוח (ואולי תת־מין שלו). בפסוקי הנביאים בת יענה מתוארת כעוף שוכן חורבות, שלצידו נזכרים דורסי לילה כ"אֹחִים" ו"שְׂעִירִים" וביניהם משוטטים גם "תַּנִּים". תיאור זה אינו הולם את היען שכידוע מעדיף מדבריות ושטחים פתוחים. השם יען עצמו נזכר פעם אחת במקרא: "גַּם תַּנִּים חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן, בַּת עַמִּי לְאַכְזָר כַּיְעֵנִים בַּמִּדְבָּר" (איכה ד, ג), ולטענתם למרות הקרבה הצלילית עולה מכאן שיען ובת יענה הם שני מיני עופות שונים.[3]

ישראל אהרֹני, ראש וראשון לזואולוגים העבריים בארץ ישראל, צידד בשם יען, ואולי בשל כך נשתרש שם זה בספרי הלימוד ובספרות המחקר. שם זה נעשה רשמי במילון למונחי בעלי חיים משנת תשל"ב (1972)[4] וכך נהוג לכנות ציפור זו בעברית בימינו.

_________________________________________________________

[1] ובתרגום רס"ג לערבית: אלנעאמה, בדומה לשמו הערבי של היען (نَعَامَة). יש הגוזרים את השם 'יענה' מן המילה وعنة ('וענה') במשמעות 'מדבר', 'ארץ קשה', אבל יש חולקים.

[2] תת־מין זה שנכחד זה מכבר היה קטן במידותיו מתת־המין המוכר מאפריקה.

[3] הזואולוג מנחם דור סבר כי מוטב היה להעדיף את השם נעמית שאין בו שום פקפוק (אף "יענים" שבמגילת איכה עשויים להתפרש כשדים או כבני עם פראי, כמו שביארו אחרים).

[4] ומכאן 'יעניים' למשפחה, ו'יענאים' לסדרה (ובה נכללים גם אמו, קזואר וננדו).

[post_title] => יען או בת יענה? [post_excerpt] => אין חולק כי בַּת יַעֲנָה היא מין עוף שנזכר במקרא. הוא מוכר מרשימת העופות הטמאים, היינו העופות האסורים במאכל על פי התורה: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ... וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ" (ויקרא יא, יג–טז; וכן בדברים יד, טו). [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d7%a2%d7%9f-%d7%90%d7%95-%d7%91%d7%aa%d6%be%d7%99%d7%a2%d7%a0%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-07-01 09:26:02 [post_modified_gmt] => 2021-07-01 06:26:02 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=51911 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

אין חולק כי בַּת יַעֲנָה היא מין עוף שנזכר במקרא. הוא מוכר מרשימת העופות הטמאים, היינו העופות האסורים במאכל על פי התורה: "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ... וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ" (ויקרא יא, יג–טז; וכן בדברים יד, טו).
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור חיות: חמור, צבי, גמל, כבש, סוס, תיש ופרה

בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 

חיות במשק האדם

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב). צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה). בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים). הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד). מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים". בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral). צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת). עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור. אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת. במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה. צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת). בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה'). בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).

חיות אחרות

כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון). בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3] אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה. לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):

"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".] במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד. --------------------

[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).

[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.

[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).

[post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 23:09:37 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 20:09:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

עזאזל

WP_Post Object
(
    [ID] => 1031
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-09-24 14:33:00
    [post_date_gmt] => 2012-09-24 12:33:00
    [post_content] => 

בסדר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים המתואר בספר ויקרא נאמר:

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה" (טז, ח–י).

התמונה המתוארת בפסוקים אלו ברורה למדי. ואולם מילה מרכזית אחת בקטע – עֲזָאזֵל – איננה ברורה כל עיקר. המילה עֲזָאזֵל איננה נזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך, והיא נתפרשה בדרכים שונות. תשובה חד־משמעית לא נוכל לתת בעניינה, אך נביא בקצרה את ההסברים השונים שניתנו לה, בעיקר על פי המסוכם באנציקלופדיה המקראית ובסדרה 'עולם התנ"ך'.

כיוון פרשני אחד רואה במילה עֲזָאזֵל שם מקום במדבר, בדומה לצירוף אֶרֶץ גְּזֵרָה הנזכר גם הוא באותו הֶקשר. פירוש זה של המילה מצוי כבר בספרות חז"ל. בתלמוד הבבלי נאמר: "תנו רבנן: עזאזל – שיהא עז וקשה... תניא אידך: עזאזל – קשה שבהרים" (יומא סז ע"ב). לשיטה זו המילה עֲזָאזֵל מורכבת משני יסודות אשר שניהם מציינים כוח וקושי: היסוד עזז – הקשור אל המילים עַז, עֹז ועֱזוּז, והיסוד אֵל – המוכר במשמעות אדיר וחזק למשל בצירוף הַרְרֵי אֵל. פירוש זה מתאים למסורת הניקוד עֲזָאזֵל (השוו: יִשְׁמָעֵאל, דָּנִיֵּאל), אך קשה מצד מסורת הכתיב – עזאזל ולא עזזאל.

כיוון פרשני אחר – הנפוץ הן בקרב פרשני ימי הביניים הן בקרב החוקרים המודרניים – רואה במילה עֲזָאזֵל שם של שד, ישות דמונית, על פי ההקבלה בלשון הכתוב: "גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". בשריד של פשר ממגילות מדבר יהודה נזכרת דמות אלוהית שלילית בשם זה בכתיב עזזאל. אותה דמות מוכרת בספר חנוך מן הספרים החיצוניים בשם עזאל או עזזאל. הכתיב המסורתי עזאזל קשה יותר לשיטה זו, אך אפשר שהוא תוצאה של שינוי מכוון שנועד להרחיקו מן הקשר לאלוהות.

יש הסוברים כי המילה עזאזל מציינת את השעיר עצמו, ובבסיסה עומדת המילה עֵז – שהרי שָׂעיר הוא תיש, זכר העזים. בתרגומים שונים משתקפת הבנה של עזאזל כשעיר המשתלח. אולי היסוד הלשוני להבנה זו של המילה מבוסס על צירוף המילה עֵז והפועל הארמי אֲזַל (=הָלַךְ). חוקר הלשון נ"ה טור־סיני סבר שהרכיב אזל קשור למילה האכדית azlu המציינת עיזי בר, שכן השעיר נשלח הרחק ממקום יישוב להצטרף אל עיזי הבר.

כמה מן המילונים המודרניים קושרים את המילה לשורש הערבי עז"ל המציין הרחקה והסרה. כך או כך המילה עזאזל משמשת בלשוננו בהקשרים שליליים – 'לעזאזל' או 'לך לעזאזל' – וכן בביטוי 'שָׂעיר לעזאזל' הלקוח היישר מן התיאור בספר ויקרא ומציין אדם חף מפשע הנענש על פשעי אחרים.

נסיים בשתי שורות משבעתא לשבת פרשת אחרי מות שנמצאו בקטע מן הגניזה (על פי מאגרים של מפעל המילון ההיסטורי):

והקריב אהרן עולתו לדר כרובים, פר החטאת אשר לו להעביר חובים, צג וכפר בעדו ובעד ביתו המרובים, "היטיבה ה' לטובים". ולקח את שני השעירים קרבן לאל, רישם בם גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, שאירית תם תנחל ברכה מפי כהני אל, "וראה בנים לבניך שלום על ישראל".

[post_title] => עזאזל [post_excerpt] =>

בסדר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים המתואר בספר ויקרא נאמר: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". המילה עֲזָאזֵל איננה נזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך, והיא נתפרשה בדרכים שונות.

[post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%96%d7%90%d7%96%d7%9c [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-09-12 11:18:38 [post_modified_gmt] => 2021-09-12 08:18:38 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1031 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בסדר עבודת הכוהן הגדול ביום הכיפורים המתואר בספר ויקרא נאמר: "וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת – גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל". המילה עֲזָאזֵל איננה נזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך, והיא נתפרשה בדרכים שונות.


המשך קריאה >> המשך קריאה >>