הדף בטעינה

על המילה שִׂמְחָה

במילון

 (ללא ניקוד: שמחה)
מיןנקבה
שורששׂמח
נטייהשְׂמָחוֹת, שִׂמְחוֹת־

הגדרה

  • מצב רוח טוב
  • מסיבה חגיגית (לחתן וכלה, לבר־מצווה וכד')

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

שלושה אנשים חוגגים ועל החולצות כתוב: ששון, גילה, רינה

מרבים בשמחה

העברית עשירה למדי באוצר מילותיה בתחום השמחה. עושר זה בא לידי ביטוי באבות דרבי נתן: "עשרה שמות נקראת שמחה, אלו הן: ששון, שמחה, גילה, רינה, דיצה, צהלה, עליזה, חדוה, תפארת, עליצה" (פרק לד).
המשך קריאה >>
איור של קלפים מפיסת קלפים של מלכות והכיתוב: מְלָכוֹת או מַלְכּוֹת?

יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה

WP_Post Object
(
    [ID] => 13619
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-01-14 12:01:00
    [post_date_gmt] => 2016-01-14 10:01:00
    [post_content] => המילים יַלְדָּה ושִׂמְלָה הן שתיים משמות עצם רבים השקולים במשקלים־אחים: יַלְדָּה במשקל פַּעְלָה ושִׂמְלָה במשקל פִּעְלָה. מלבד ההבדל בתנועתם הראשונה – פתח וחיריק – זהים שני המשקלים האלה בכול וידועים בנטיית רבים קשה במקצת:

צורת הרבים של יַלְדָּה היא יְלָדוֹת ושל שִׂמְלָה – שְׂמָלוֹת, כלומר צורת הרבים של המשקלים פַּעְלָה, פִּעְלָה היא פְּעָלוֹת; כך כמעט ללא יוצאים מהכלל: על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת – נַעֲרָה–נְעָרוֹת, מַלְכָּה–מְלָכוֹת (ומכאן מְזוֹן מְלָכוֹת); על דרך שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – גִּבְעָה–גְּבָעוֹת, דִּמְעָה–דְּמָעוֹת, שִׂמְחָה–שְׂמָחוֹת ועוד ועוד.

קושי נוסף בנטיית הרבים של השמות האלה מתגלה בצורת הסמיכות ובצורות בעלות כינויי הקניין: תנועת הפתח או החיריק חוזרת לפ' השורש והשווא חוזר לע' השורש: יַלְדוֹת־(הקיבוץ), שִׂמְלוֹת־(נשף), דִּמְעוֹת־(תנין), מַלְכוֹתַי, שִׂמְלוֹתֶיהָ, דִּמְעוֹתָיו, ואולם אותיות בגדכפ"ת שלאחר השווא נותרות רפויות (כלומר בלי דגש קל), כגון מַלְכוֹת־(הארץ).

הנה אפוא נטייה מלאה של המילה מַלְכָּה ביחיד וברבים:
מַלְכָּה:
נסמך: מַלְכַּת־
כינויי היחיד: מַלְכָּתִי, מַלְכָּתְךָ, מַלְכָּתֵךְ, מַלְכָּתוֹ, מַלְכָּתָהּ
כינויי הרבים: מַלְכָּתֵנוּ, מַלְכַּתְכֶם, מַלְכַּתְכֶן, מַלְכָּתָם, מַלְכָּתָן
מְלָכוֹת
נסמך: מַלְכוֹת־
כינויי היחיד: מַלְכוֹתַי, מַלְכוֹתֶיךָ, מַלְכוֹתַיִךְ, מַלְכוֹתָיו, מַלְכוֹתֶיהָ
כינויי הרבים: מַלְכוֹתֵינוּ, מַלְכוֹתֵיכֶם, מַלְכוֹתֵיכֶן, מַלְכוֹתֵיהֶם, מַלְכוֹתֵיהֶן

על דרך יַלְדָּה–יְלָדוֹת ושִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת נוטים כאמור שמות עצם רבים מאוד. כך למשל יש לומר גם כַּלְבָּה, כְּלָבוֹת, אבל כַּלְבוֹת רחוב בסמיכות; שִׁמְשָׁה, שְׁמָשוֹת, אבל שִׁמְשׁוֹת הרכב בסמיכות; דַּרְגָּה, דְּרָגוֹת, דַּרְגוֹת־(קצונה); וַעֲדָה, וְעָדוֹת, וַעֲדוֹת־(הכנסת); מִשְׁחָה, מְשָׁחוֹת, מִשְׁחוֹת־(שיניים); בִּקְתָּה, בְּקָתוֹת, בִּקְתוֹת נופש; קַסְדָּה–קְסָדוֹת, רִצְפָּה–רְצָפוֹת, נִקְרָה–נְקָרוֹת, מִלְגָּה–מְלָגוֹת וכן הלאה.

כאשר אות השורש הראשונה היא עיצור גרוני (אהח"ע) מחליף חטף־פתח את השווא הנע בצורת הרבים: עַלְמָה–עֲלָמוֹת, אַבְקָה–אֲבָקוֹת, אִמְרָה-אֲמָרוֹת. במקרים אלו שפ' השורש גרונית נמצא שמות ממשקל פִּעְלָה שבהם סגול במקום חיריק, כגון חֶבְרָה ועֶמְדָּה. גם במקרים אלו נטיית הרבים היא הנטייה המתוארת: חֶבְרָה חֲבָרוֹת חֶבְרוֹת־(ביטוח), עֶמְדָּה עֲמָדוֹת עֶמְדוֹת־(ירי). לעתים יש סגול גם בלי עיצור גרוני: נֶכְדָּה נְכָדוֹת נֶכְדוֹת־(האיש).

עִסְקָה – עֲסָקוֹת ועִסְקָאוֹת

לפי הכלל האמור, גם צורת הרבים של עִסְקָה יכולה להיות עֲסָקוֹת (אבל עִסְקוֹת־חבילה בסמיכות), אלא שבמקרה זה מזומנת לדוברי העברית אפשרות נוספת: המילה עִסְקָה לא הייתה במקורה מילה עברית: עִסְקָא היא המקבילה הארמית למילה העברית עֵסֶק, וכמו בעברית, המין הדקדוקי של המילה בארמית הוא זכר. הסיומת ־ָא איננה אלא תווית היידוע הארמית (כמו ה"א הידיעה בעברית). מילים ארמיות רבות דוגמת עסקא שאלה העברית החדשה מן הארמית, ובהן גם כורסא, פתקא ופִסקא. במעבר שלהן מן הארמית לעברית נשתנה המין הדקדוקי שלהן מזכר לנקבה משום שסיומת היידוע הארמית ־ָא נשמעת כסיומת הנקבה העברית ־ָה. כך למשל נגיד בעברית 'כורסה נוחה' (ולא 'כורסא נוח'), וגם נַטֶּה את המילה כורסה כשם עצם ממין נקבה: כורסתי כורסתך (ולא כורסי כורסך).  מאחר שכך, על המילים האלה להיכתב בה"א בסופן, כדרכן של מילים ממין נקבה. אך גם היום יש כותבים המנציחים את מוצאן הזר על ידי כתיבתן באל"ף (לדוגמה במילה דוגמא). זֵכר נוסף למוצאן הזר הוא צורת הרבים שלהן, שבה מורכבת סיומת הרבים העברית ־וֹת על המילה הארמית כולה (כולל תווית היידוע שלה). כך התקבלו צורות הרבים עסקאות, כורסאות, פתקאות, פסקאות, דוגמאות, והן דומות לצורות רבים עבריות בעלות אל"ף לא שורשית, דוגמת מקוואות (הרבים של מִקווה). צורות אלו כשרות לשימוש – לצד מקבילותיהן העבריות למהדרין עֲסָקוֹת, כורְסות, פְּתָקוֹת, פְּסָקוֹת או דוגְמות. יש גם מקרים שרק צורת הרבים באל"ף משמשת הלכה למעשה, כגון צורות הרבים של סַדְנָה, גִּרְסָה, טַבְלָה – סַדְנָאוֹת, גִּרְסָאוֹת, טַבְלָאוֹת. הערה: על מילים שהאות הראשונה שלהן איננה פ' השורש כללי הנטייה האמורים אינם חלים. לכן לדוגמה מִצְווֹת היא צורת הרבים של מִצְוָה (מן השורש צו"י, המ"ם איננה שורשית; בשונה מן מִשְׁחָה–מְשָׁחוֹת), תִּקְווֹת היא צורת הרבים של תִּקְוָה (מן השורש קו"י, התי"ו איננה שורשית), ותִּקְרוֹת היא צורת הרבים של תִּקְרָה (מן השורש קר"י).

הרחבה

קשר הדוק יש בין הנטייה המתוארת של השמות במשקל פַּעְלָה ופִעְלָה לנטיית השמות המלעליים המקבילים (ושמות סגוליים בכלל). השוו למשל:
מֶלֶךְ מַלְכִּי מְלָכִים מַלְכֵי־ מַלְכֵיהֶם
מַלְכָּה מַלְכָּתִי מְלָכוֹת מַלְכוֹת־ מַלְכוֹתֵיהֶם
סֵדֶר סִדְרִי סְדָרִים סִדְרֵי־ סִדְרֵיהֶם
סִדְרָה סִדְרָתִי סְדָרוֹת סִדְרוֹת־ סִדְרוֹתֵיהֶם
עֵרֶךְ עֶרְכִּי עֲרָכִים עֶרְכֵי־ עֶרְכֵיהֶם
עֶרְכָּה עֶרְכַּת עֲרָכוֹת עֶרְכוֹת־ עֶרְכוֹתֵיהֶם
הקשר הזה איננו מקרי. אנו רגילים בעברית שכדי ליצור צורת רבים אנו מוסיפים את סיומת הרבים (־ים או ־ות) לצורת היחיד: סוס–סוסים, אב–אבות. ואולם במשקלים המדוברים – פַּעְלָה, פִּעְלָה – וכן במשקלי השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, אֶרֶץ וסֵפֶר, סיומות אלו מורכבות על בסיס שונה: מֶלֶךְ אבל מְלָכ+ים,  מַלְכָּה אבל מְלָכ+ות. ההסבר המקובל הוא שבעבר הרחוק התבטא ההבדל בין צורות היחיד לרבים – לפחות בחלק מן השמות – בשינוי תנועות בלבד (השוו באנגלית foot ביחיד לעומת feet ברבים). דרך זו ליצירת ריבוי רווחת בערבית (למשל כַּלְבּ 'כלב' – כִּלַאבּ 'כלבים'; כִּתַאבּ 'ספר' – כֻּתֻבּ 'ספרים') וקרויה ריבוי שבור. לפי הסבר זה נוספה אפוא בשלב מאוחר יותר סיומת הרבים הרגילה (־ים, ־ות) לצורת הריבוי השבור (ולא לצורת היחיד) – כאשר צורות הריבוי השבור כבר לא נתפסו כמביעות ריבוי. מְלָכוֹת היא אפוא צורת הנקבה של מְלָכִים בדיוק כפי שמַלְכָּה היא צורת הנקבה של מֶלֶךְ, אלא שכדי להבין את הקשר בין מַלְכָּה למֶלֶךְ צריך לדעת עוד פרט היסטורי אחד: השמות הסגוליים, דוגמת מֶלֶךְ, מוצאם משמות בעלי הברה אחת: המילה מֶלֶךְ הייתה לפנים מַלְכּ, והמילה כֶּלֶב הייתה לפנים כַּלְבְּ (כמו בערבית). את צורת הנקבה יצרו על ידי תוספת צורן הנקבה לצורת היסוד הקדומה. כעת מובנת גם נטיית היחיד של השמות האלה ודומיהם: מַלְכִּי (=מַלְכּ + ־י), מַלְכְּךָ (=מַלְכּ + ךָ) וכן הלאה. [post_title] => יַלְדָּה–יְלָדוֹת, שִׂמְלָה–שְׂמָלוֹת – על צורות הרבים של משקלי פַּעְלָה, פִּעְלָה [post_excerpt] => במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%99%d6%b7%d7%9c%d6%b0%d7%93%d6%bc%d6%b8%d7%94-%d7%99%d6%b0%d7%9c%d6%b8%d7%93%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%a9%d7%82%d6%b4%d7%9e%d6%b0%d7%9c%d6%b8%d7%94-%d7%a9%d7%82%d6%b0%d7%9e%d6%b8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-02-20 22:48:41 [post_modified_gmt] => 2021-02-20 20:48:41 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13619 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

במילים דוגמת יַלְדָּה ושִׂמְלָה צורות הרבים שונות בניקודן מצורות היחיד: יְלָדות, שְׂמָלות, וכך יש לומר גם מְלָכות, סְדָרות. כאן תוכלו ללמוד עוד על נטיית הרבים של מילים במשקלים פַּעְלָה ופִעְלָה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
ציור של עין ודמעה - "בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה" (איכה את ב)

מילות נחמה: משוש, פדות, ארוכה, קמעה

WP_Post Object
(
    [ID] => 5334
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2013-07-28 13:19:35
    [post_date_gmt] => 2013-07-28 10:19:35
    [post_content] => מָשׂוֹשׂ

המילה משוש פירושה שמחה, והיא נפוצה למדי בתנ"ך. למשל: "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ" (ישעיהו סב, ה); "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיהו סו, י). לצד משוש יש במקרא גם שָׂשׂוֹן – ומילה זו היא המוכרת יותר בעברית החדשה. מילת שמחה נוספת מאותו השורש מצויה במדרש: "בעשרה לשונות של שמחה נקראו ישראל: גִּילָה, שִׂישָׂה, שִׂמְחָה, רִנָּה, פְּצָחָה, צָהֳלָה, עֶלְצָה, עֶלְזָה, חֶדְוָה, תְּרוּעָה... שׂישׂה – 'שוש אשיש בה''." הפועל הוא בבניין קל: שָׂש, יָשִׂישׂ (בימינו גם יָשׂוּשׂ), שִׂישׂוּ.

פְּדוּת

המילה פדות מוכרת לנו מן המקרא, ופירושה הצלה, גאולה. למשל: "הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם אֵין בִּי כֹחַ לְהַצִּיל" (ישעיהו נ, ב). הפועל פָּדָה פירושו הציל, גאל: "כִּי פָדָה ה' אֶת יַעֲקֹב וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ" (ירמיהו לא, י). פָּדָה פירושו גם 'נתן כופר תמורת מישהו או משהו', ויש הסוברים כי זו משמעותו היסודית. למשל: "וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה" (שמות יג, יג) – מצווה המכונה למן ימי הביניים 'פדיון הבן'. בתנ"ך פִּדְיוֹן הוא מתן כופר נפש: "אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו" (שמות כא, ל). מכאן גם 'פדיון שבויים' – שחרור שבויים באמצעות כופר או מילוי דרישות השובים. כיום פדיון רוֹוח בהקשר כספי, כגון פדיון יומי (כסף שנכנס תמורת סחורות), פדיון ימי מחלה (כסף תמורת ימי מחלה שלא נוצלו). מילים מן השורש פד"י מציינות אפוא גאולה או כופר, ויש שהשניים כרוכים זה בזה: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה, וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (ישעיהו א, כז).

אֲרוּכָה

ארוכה היא רפואה, וליתר דיוק העור המגליד על הפצע. במקרא המילה משמשת בהקשרים מושאלים. כך למשל ירמיהו מנבא על ציון: "כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ" (ל, יז), וישעיהו מבטיח: "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח" (נח, ח). דווקא בספרות חז"ל המילה משמשת במשמעות המוחשית: "שיעור הבשר כדי לעלות ארוכה" (משנה כלים א, ה). בימינו משמשים בלשון הספרותית הביטויים המקראיים 'עלתה ארוכה', 'העלה ארוכה' או 'צמחה ארוכה' הן במשמעות מרפא למחלה ממש הן בהקשרים מושאלים.

קִמְעָה

המילה קמעה פירושה מעט, קצת. מקור המילה בארמית והיא אחות למילה קֹמֶץ. החילוף בין ע ארמית ל־צ עברית מוכר למשל במילים ארעא וארץ. המילה קמעה רגילה בספרות חז"ל, בכתיבים שונים (ובהם גם קימאה באל"ף). לעיתים היא באה בהכפלה – 'קמעה קמעה' – במשמעות 'לאט לאט'. מסופר על ר' חייא ועל ר' שמעון בן חלפתא שהיו מהלכין בבקעת ארבל. "ראו אילת השחר שבקע אורה" – אמר ר' חייא לר' שמעון בן חלפתא: "כך היא גאולתן של ישראל – בתחילה קמעה קמעה. כל שהיא הולכת היא הולכת ומאיר [=מאירה]".

[post_title] => מילות נחמה: משוש, פדות, ארוכה, קמעה [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a0%d7%97%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-02-24 15:26:37 [post_modified_gmt] => 2019-02-24 13:26:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5334 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של שני זוגות: שני בנים ושתי בנות לפני תיבת נוח

טובים השניים

WP_Post Object
(
    [ID] => 1025
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-09 10:49:00
    [post_date_gmt] => 2012-05-09 07:49:00
    [post_content] => ללשוננו חיבה יתרה לזוגות של מילים קרובות המצטרפות יחד למטרות רטוריות של יופי והדגשה. זיווגי מילים אלו הם נחלתה של העברית עוד מימי התנ"ך, וגם בימינו לא נס לֵחָם.

זיווג המילים הפשוט ביותר הוא חזרה על אותה מילה. כך במקרא כגון "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף", "אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ  גְּבֹהָה גְבֹהָה", וכך גם בימינו: 'חרש חרש', 'משהו־משהו' ועוד ועוד. יש חזרות שבאה בהן מילת יחס להדגשתה של תכונה: 'דק מן הדק', 'קלה שבקלות'. חזרות מעצימות אחרות הן במבנה של סמיכות, למשל הצירופים 'שיר השירים', 'הֲבֵל הבלים' שבספר הספרים – שבהם המילה הראשונה באה ביחיד, והצירופים מלשון חז"ל 'תִּלֵּי תלים', 'פלאי פלאים' – שבהם המילה הראשונה באה ברבים. בצירופים כגון 'דורֵי דורות', 'קוֹלֵי קולות' צורת הנסמך (קולֵי־) מבוססת על סיומת הרבים ־ִים ולא על הסיומת המתבקשת ־וֹת (קולות־), וכך במקום סתם חזרה ('קולות קולות') נוצרת צורת סמיכות מובהקת. בימינו נוצרו צירופים נוספים מעין אלו, ובהם 'סודי סודות', 'קַלֵּי קַלּוּת', ואף 'חינֵי חינם', 'בזיל הזול'. ויש גם צירופים שנוצרים לצורך שעה כגון 'המצאת ההמצאות'.

יש זוגות שבהם המילה השנייה היא צורת בינוני הזהה בשורשה למילה הראשונה, כגון בצירופים המקראיים 'יָשָׁן נוֹשָׁן', 'חֲכָמִים מְחֻכָּמִים', ובצירופים מאוחרים יותר שנוצרו על פיהם כגון 'צרה צרורה', 'טיפש מטופש'. בצירופים אלו המילה השנייה היא שם תואר לראשונה. במקרים אחרים באה בין שתי המילים ו' החיבור: בתנ"ך יריחו 'סוֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת', בהגדה של פסח יש 'טובה כפולה ומכופלת', ובימינו אנשים 'מודים ומתוודים' שהם 'שונים ומשונים' ואף 'זרים ומוזרים'.

זוגות רבים מבוססים על מילים נרדפות. הצמדים 'עני ואביון', 'חכם ונבון', 'צר ואויב', 'שָׂמֵחַ וטוב לב' הם רק מעט מן השפע שמעמיד לרשותנו התנ"ך, ואליהם מצטרפים צמדים על דרך השלילה: 'לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ', 'לא ינום ולא יישן'. מלשון חז"ל ירשנו את 'סליחה ומחילה', 'בושה וכלימה', 'בור ועם הארץ', ובתקופה מאוחרת יותר נוצרו 'אך ורק', 'אֵי לכך ובהתאם לזאת'. לרוב בהצטרף יחד שתי מילים או יותר המילה הקצרה היא הפותחת את הצירוף, על פי הכלל 'כל הקצר קודם': 'אות ומופת', 'חן וחסד ורחמים'.
בשירה המקראית ובספרות המקראית המאוחרת יש שהמילים הנרדפות יוצרות מבנה של סמיכות: 'עב הענן', 'מעון ביתך', 'חכמת בינה', 'מְטַר גשם'.

פעמים הרבה צמדי המילים הנרדפות (או הקרובות) מבוססים על דמיון צליל ומשקל, כגון 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה', 'רעשו וגעשו', 'עָפָר וָאֵפֶר', 'על כל צַעַד ושַׁעַל', 'טְעָנוֹת ומַעֲנוֹת', 'הערות והארות'. רבים מהם פותחים באותה האות: מן המקרא – 'הוד והדר', 'מפוזר ומפורד', 'נע ונד', 'סופה וסערה', 'ענן וערפל', 'ששון ושמחה', 'שוד ושבר', 'שיג ושיח' ועוד; ובספרות המאוחרת יותר – 'נסים ונפלאות', 'כדת וכדין', 'בעת ובעונה אחת', 'חד וחלק' ועוד. אחרים דומים דווקא בסופם: 'תֹּהוּ וָבֹהוּ', 'תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה', 'מר ונמהר' (מן המקרא); 'מלחמת גוג ומגוג' (בספרות חז"ל); 'תם ונשלם', 'שריר ובריר' (בספרות הגאונים); 'נהיר ובהיר' (בהשגות הראב"ד מהמאה ה־12); וחידושי ימינו: 'קר ומנוכר', 'יעיל ומועיל'.

תופעה של דמיון צליל ומשקל יש גם בצמדי ניגודים – הפכים או משלימים. כאלו הם הצמדים שירשנו מן המקורות: חלבון וחלמון, כֹּד וחֹד (שני קצות הבֵּיצה: המעוגל והמחודד), רֶכֶב ושֶׁכֶב (שתי אבני הרחיים – העליונה והתחתונה), וגם בימינו: תדיר ונדיר, קעור וקמור, רצוי ומצוי, סיכויים וסיכונים, יצוא ויבוא, שקע ותקע (שני הצמדים האחרונים מחידושיו של ביאליק).

לסיום נייחל ונאחל שיתקיים בנו הכתוב: "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ, וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" (ישעיהו לה, י).

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => טובים השניים [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%98%d7%95%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-01-16 12:49:08 [post_modified_gmt] => 2020-01-16 10:49:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1025 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך שִׂמְחָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>