הדף בטעינה

שָׁלַף

במילון

 (ללא ניקוד: שולף)
בנייןקל
שורששׁלף
נטייהשׁוֹלֶפֶת לכל הנטיות
נטיית הפועלשָׁלַף, ישלוֹף, לשלוֹף לכל הנטיות

הגדרה

  • מוציא פרט יחיד מתוך קבוצה
  • מוציא דבר מתוך מקום שהוא נמצא בתוכו או תקוע בו (כגון קוץ מן העור)
  • מוציא במהירות נשק על מנת לירות
  • נזכר במילה או בפרט מסוים המאוחסנים בזיכרון
  • (בהשאלה) ממציא תשובה במהירות ובדרך כלל בלי יסוד (עממי)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

צילום של שיבולים בשדה

מילים לסוף הקיץ

WP_Post Object
(
    [ID] => 5327
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2013-09-30 13:02:55
    [post_date_gmt] => 2013-09-30 10:02:55
    [post_content] => 

שלהי, שלפי, בתר, תום, תִּכְלָה

שִׁלְהֵי, שִׁלְפֵי

בתלמוד נזכרת המימרה הארמית: "שלהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מן הקיץ. זאב בן־חיים הציע להסביר את המילה שלהי על פי השורש הערבי שלח' (בחילוף העיצורים ה ו־ח'). שורש זה עניינו פשיטה והסרה (בעיקר של עור) והוא משמש גם לציון סוף וגמר בהקשר של תאריכים. מילה קרובה לשִׁלְהֵי היא שִׁלְפֵי, המשמשת גם היא בביטויי זמן במשמעות סוף. למשל: "שלפי קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקציר חטים..." (בבלי יבמות קטז ע"ב). את המילים "שלפי קציר חטין" רש"י מפרש "סוף קציר חטים", ומסביר: "שילפי – לשון 'שָׁלַף אִישׁ [נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ', רות ד, ז) שכבר היה הקציר משתלף ועובר". הפועל שָׁלַף מציין משיכה והוצאה, ולכן ייתכן שהמילה שִׁלְפֵי כמוה כמילה מוֹצָאֵי. לפי הסבר אחר מדובר בגלגול משמעות של המילה שֶׁלֶף – שדה לאחר הקציר וכן החלק של הצמח שנותר לאחר הקציר; 'שלפי קציר חטין' הוא זמן סוף הקציר שבו השדה שלף, ומכאן 'שלפי' במשמעות סוף גם בתיאורי זמן אחרים.

בָּתַר

בתר פירושה 'אחרֵי', והיא משמשת כחלופתה העברית של התחילית הלועזית 'פּוֹסְט'. למשל: ספרות בָּתַר־מקראית היא ספרות למן התקופה שלאחר המקרא; חברה בתר־תעשייתית (post-industrial) היא חברה עירונית ביסודה שכלכלתה מבוססת בעיקר על טכנולוגיה עילית ושירותים. המילה בתר מקורה בארמית – בצירוף של מילת היחס ב־ והמילה 'אתר' (=מקום), ככתוב בחלק הארמי של ספר דניאל (ז, ז): "בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא..." (= 'אחר כך ראיתי בחזיון הלילה'). יש הסוברים כי המשמעות היסודית של אתר היא 'צעד' וכי הצירוף 'באתר' כמוהו כצירוף 'בעקבות'. לפי הסבר אחר 'באתר' פירושו המילולי 'במקום' ובגלגול משמעות 'בסמוך', 'מייד לאחר'. התחילית בתר־ מצטרפת לתחיליות תת־, חד־ שאף הן מקורן בארמית.

תֹּם

למילה תום כמה משמעויות הכרוכות זו בזו: סוף, שלמות, תמימות ויושר. המילה תום במשמעות סוף משמשת בימינו בעיקר לתיאור זמן. כך למשל מתאר אפרים תלמי במסתו "סוף קיץ בשומרון" בעיתון דבר (1972): "אנו נוסעים למרגלות הרי יהודה צרוּבי־השמש, המוטלים עתה, בתום הקיץ, בשממונם האפור". בתנ"ך משמעות זו באה לידי ביטוי בצירוף עַד תֹּם: "וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (במדבר לב, יג); "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (דברים לא, כד). צירוף זה משמש גם בימינו.

תִּכְלָה

תכלה היא מילה נרדפת למילים קץ, סוף, אחרית. מאותו השורש מוכרים לנו פעלים שעניינם סיום, חיסול: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א), "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ" (ירמיהו ח, כ); "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים עא, ט). וכן מוכרים הביטויים 'אחרי ככלות הכול', 'הָחֵל וְכַלֵּה', 'כָּלָה וְנֶחֱרָצָה'. תכלה קרובה למילה תכלית שגם היא משמעה היסודי 'סוף', ומכאן גם המטרה ששואפים אליה. מקור המילה תכלה בתהלים: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ" (קיט, צו). יש המפרשים אותה מידה ושיעור, אך הרוב הבינו אותה במשמעות סוף כאמור. כך נוצרו בימי הביניים הצירופים: 'בלא תכלה ואחרית', 'אין קץ ותכלה', 'מתחילה ועד תכלה'. תִּכְלֶה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. [post_title] => מילים לסוף הקיץ [post_excerpt] => זה לא נגמר, זה רק הסוף: שִׁלְהֵי־ ושִׁלְפֵי־ זה אותו דבר? מה החלופה העברית לתחילית הלועזית פוסט־? מה הקשר בין סוף, תמימות, שלמות ויושר? ומהי תִּכְלָה? על מילים של סוף. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%a7%d7%99%d7%a5 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-09-03 12:47:34 [post_modified_gmt] => 2023-09-03 09:47:34 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5327 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

זה לא נגמר, זה רק הסוף: שִׁלְהֵי־ ושִׁלְפֵי־ זה אותו דבר? מה החלופה העברית לתחילית הלועזית פוסט־? מה הקשר בין סוף, תמימות, שלמות ויושר? ומהי תִּכְלָה? על מילים של סוף. המשך קריאה >>
איור של גבר מוריד חולצה והכיתוב: לא כל דבר מורידים

איך מתפשטים בעברית?

WP_Post Object
(
    [ID] => 1012
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-06-12 11:42:00
    [post_date_gmt] => 2011-06-12 08:42:00
    [post_content] => הפעלים ההפוכים ללָבַשׁ הם פָּשַׁט או הֵסִיר. פושטים את הבגדים (לדוגמה: ויקרא ו, ד), ואם פושטים אותם מן הזולת, מַפשיטים אותו (למשל במדבר כ, כו, כח) או מְפשטים אותו (כך עשו לחללי מלחמה). במקרא גם פושטים כותונת (שיר השירים ה, ג) או מעיל (יהונתן מתפשט ממעילו – שמואל א יח, ד), אבל רגיל יותר – בוודאי לפריטי הלבוש ולאביזרים השונים – הוא הפועל הֵסִיר: מסירים בגדים (למשל בראשית לח, יד), שׂמלה (דברים כא, יג), מעיל (יחזקאל כו, טז), שׂק (אסתר ד, ד), מצנפת (יחזקאל כא, לא), צעיף (בראשית לח, יט), מסווה (כיסוי לפנים – שמות לד, לד), אֲפֵר (כעין מסווה – מלכים א כ, מא), טבעת (בראשית מא, מב) ועטרת (איוב יט, ט).

לצד הפעלים האלה העברית יודעת פעלים מיוחדים לפריטי לבוש או לאביזרי לבוש: את הדברים הקשורים אפשר להתיר או לפַתֵּחַ, ולכן בלשון המקרא מפתחים לא רק גמלים (ממטענם או מרצועותיהם – בראשית כד, לב) או אזיקים (ירמיהו מ, ד) אלא גם את השׂק הֶחגור למותניים (למשל ישעיהו כ, ב) וגם את חגוֹר החרב שעל המותניים, ומכאן המימרה "אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א כ, יא). מימרה זו באה בפיו של אחאב מלך ישראל בתגובה על דברי הרהב של בן־הדד מלך ארם, שאיים כי ישלח את חייליו הרבים מספור על ממלכת ישראל אם לא ייענו לדרישותיו. כוונת המימרה: אל יתפאר מי שחוגר את נדן החרב לקראת הקרב כמי שמסיר את חרבו לאחר שניצח בקרב.

ומה עושים בנעליים? שלושה פעלים שונים מזדמנים במקרא: חָלַץ (למשל ישעיהו כ, ב); נָשַׁל – פעמיים בציווי שַׁל: האחת בדברי אלוהים למשה "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג, ה) והשנית בציווי הדומה של שר צבא ה' ליהושע "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" (יהושע ה, טו); הפועל השלישי הוא שָׁלַף, והוא משמש בפרשת גאולת הנחלה במגילת רות (ד, ז–ח). בלשון חכמים אפשר גם להתיר את המִנעל (למשל ירושלמי שבת ג, א).
חלוץ איננו רק ההולך בראש המחנה, אלא גם מי שחלצו ממנו דבר מה, וכבר במקרא קוראת האישה שעברה חליצה לאחִי בעלהּ המת (אולי למשפחתו) "בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דברים כה, י). בלשון ההלכה חולצים גם תפילין (למשל בבלי שבת לה, ע"ב).
וכך אפשר להתפשט בעברית במגוון פעלים, כפי שנֶאֱמר במסכת דרך ארץ רבה על הנכנס לבית המרחץ לאחר שהוא מתפלל ומבקש להיכנס לשם בשלום ולצאת משם בשלום: "וקודם שיִכָּנֵס כיצד יעשה? חולץ את מנעליו ומסלק את כובעו ומסלק את טליתו ומתיר את חגורו ופושט את חלוקו, ואחר כך מתיר אפרקסותו התחתונה" (דרך ארץ רבה י, הלכה א; אפרקסות או אפקרס – לבוש תחתון שנקשר לכתף; המילה נשאלה מן היוונית).
    [post_title] => איך מתפשטים בעברית?
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9e%d7%aa%d7%a4%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-06-18 11:07:37
    [post_modified_gmt] => 2019-06-18 08:07:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1012
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

הפעלים ההפוכים ללָבַשׁ הם פָּשַׁט או הֵסִיר. פושטים את הבגדים (לדוגמה: ויקרא ו, ד), ואם פושטים אותם מן הזולת, מַפשיטים אותו (למשל במדבר כ, כו, כח) או מְפשטים אותו (כך עשו לחללי מלחמה). במקרא גם המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך שָׁלַף ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>