הדף בטעינה

על המילה שִׁקְמָה

במילון

 (ללא ניקוד: שקמה)
מיןנקבה
שורששׁקם
נטייהשִׁקְמִים

הגדרה

  • עץ יְרוק־עַד גבוה ועבות – פירותיו דמויי תאנים קטנות שאפשר לאוכלם (Ficus sycomorus)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

צילום של שקדייה והכיתוב: לכבוד ט"ו בשבט

שאלות ותשובות לט"ו בשבט

WP_Post Object
(
    [ID] => 1557
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2014-01-14 14:22:33
    [post_date_gmt] => 2014-01-14 12:22:33
    [post_content] => 

עֵץ ואִילָן

חוקר הלשון גב"ע צרפתי מסביר בספרו 'העברית בראי הסמנטיקה' את ההבדל בין עץ לאילן, ואלו עיקרי דבריו:

במקרא המילה עץ מציינת גם צמח בעל גזע קשה (tree) וגם את החומר המופק ממנו (wood). לעומת זאת בלשון חז"ל לצמח נתייחדה המילה אילן השאולה מן הארמית, ואילו משמעות המילה עץ הצטמצמה לחומר. עם זאת בלשון הברכות, הנוטה בכוונה ללשון המקרא, משמשת המילה המקראית עץ: "כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ" (משנה ברכות ו, א). בעברית החדשה השימוש הרגיל הוא כבמקרא – כלומר המילה עץ משמשת בשתי המשמעויות. המילה אילן משמשת בלשון הגבוהה וכן בכמה צירופים: 'ראש השנה לאילנות', 'נתלה באילן גדול', 'אילן יוחסין'.

לִנְטֹעַ ולָטַעַת

שתי הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת תקינות ושתיהן מתועדות כבר במקרא: "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א, י), "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג, ב). הצורה לִנְטֹעַ היא על פי הדרך הרגילה של שם הפועל בבניין קל: לִכְתֹּב, לִבְלֹעַ, לִשְׂמֹחַ. הצורה לָטַעַת היא על דרך שמות הפועל של פעלים מגזרת פ"י: יָשַׁב–לָשֶׁבֶת, יָדַע–לָדַעַת. הפועל נָטַע אינו הפועל היחיד מגזרת פ"נ ששם הפועל שלו נוטה על דרך פ"י בסיומת הנקבה ־ת: נָגַע–לָגַעַת, נִגַּשׁ–לָגֶשֶׁת, נָשָׂא–לָשֵׂאת (כמו יָצָא–לָצֵאת), נָתַן–לָתֵת. ובדומה להם גם לָקַח–לָקַחַת. מלבד הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת יש בלשון חז"ל לִטַּע. צורה זו נוצרה בהיקש מצורת העתיד יִטַּע. בדרך זו נוצרו בלשון חז"ל שמות הפועל לִקַּח (על פי יִקַּח), לִתֵּן (על פי יִתֵּן). לעומת הצורות לנטוע, לטעת וליטע – הצורה ליטוע בהבלעת הנו"ן איננה מתועדת במקורות ונחשבת צורה לא תקנית.

>>> ראו גם: לנסע או לסע.

שְׁתִיל או שָׁתִיל?

המילה 'שתיל' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד בצורת רבים: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים" (תהלים קכח, ג). מצורה זו אי אפשר לדעת אם היחיד הוא שְׁתִיל או שָׁתִיל. נראה שעם התחדשות הדיבור העברי שימשו שתי הצורות בערבוביה. במילונים העבריים הניקוד היה שָׁתִיל (מילון בן־יהודה, מילון גור, מילון אבן־שושן ועוד). בדיון על משקל פָּעִיל–פְּעִיל במליאת האקדמיה הייתה התלבטות מה תהיה הצורה התקנית של המילה. לבסוף הכריעה האקדמיה שְׁתִיל בשווא על פי הכלל שאומץ במליאה להעדיף את משקל פְּעִיל לשמות שאינם נוטים בנקבה, כגון פְּרִיט, סְעִיף, צְמִיג (לעומת בָּהִיר, כָּפִיל, קָרִיא). בעקבות החלטת האקדמיה שהתקבלה בשנת תשל"ט (1979) – מנוקדת המילה שתיל במילונים העבריים שלמן העשור האחרון של המאה העשרים בשווא: שְׁתִיל.

פירות יבשים ופירות מיובשים

בט"ו בשבט נוהגים לאכול פירות שעברו תהליך של ייבוש. במשנה ובספרות שאחריה פירות כאלה מכונים 'פירות יבשים' וכנגדם יש 'פירות לחים'.  הצירוף 'פירות יבשים' רווח מאוד גם בלשון ימינו ולצידו משמש הצירוף 'פירות מיובשים'. השימוש בשם התואר 'מיובש' מדגיש שהפרי יובש בכוונת מכוון, וכנראה משום כך הצירוף 'פירות מיובשים' הוא שמצוי במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938) וברשימת מונחי אפייה שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959). מעניין שכאשר מדובר בפירות מסוימים השימוש בשם התואר 'מיובש' רווח יותר, למשל: תאנים מיובשות, משמשים מיובשים, תפוח מיובש.

שקמים ירוקות או שקמים ירוקים?

בשיר הידוע 'גן השקמים' מאת יצחק יצחקי נאמר: "הכול כאן נבנה בקצבו של הדור – חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחור ניזכר בשקמים ירוקים". ואולם מצד הדקדוק נכון לומר שקמים ירוקות, שהרי המילה שִׁקְמִים היא צורת הריבוי של שִׁקְמָה, כפי שחיטים היא צורת הרבים של חיטה, שְׂעורים – של שעורה, תאנים – של תאנה, עדשים – של עדשה ועוד. נראה שבצירוף 'שקמים ירוקים' הסיומת של שם התואר ('ירוקים') הושפעה מן הסיומת של שם העצם ('שקמים'). תופעה זו מכונה גרֵרה, והיא מוכרת לנו מצירופים נוספים, כגון 'מקראות גדולות' (במקום 'גדולים').

>>> ראו גם: עדשה ועדשים.

[post_title] => שאלות ותשובות לט"ו בשבט [post_excerpt] => מה ההבדל בין עץ לאילן? יוצאים לנטוע או ליטוע? שְׁתיל או שָׁתיל? פירות יבשים או מיובשים? שקמים ירוקות או ירוקים? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%aa%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%98%d7%95-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%98 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-02-13 11:26:46 [post_modified_gmt] => 2020-02-13 09:26:46 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1557 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מה ההבדל בין עץ לאילן? יוצאים לנטוע או ליטוע? שְׁתיל או שָׁתיל? פירות יבשים או מיובשים? שקמים ירוקות או ירוקים?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
צילום של עדשי מאכל - אתם שאלתם? אנחנו עונים! עדש או עדשה?

עדשה ועדשים

WP_Post Object
(
    [ID] => 139
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-03-15 10:35:47
    [post_date_gmt] => 2011-03-15 08:35:47
    [post_content] => עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), כפי שתאנים היא צורת הרבים של תאנה. ובדומה להם גם חיטים–חיטה, שְׂעורים–שעורה, שקמים–שקמה ועוד רבים. אם כן מינה של המילה 'עדשים' הוא נקבה: עדשים כתומות, עדשים ירוקות, עדשים מבושלות.

מאכל עשוי עדשים מוכר כבר מספר בראשית: "וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים" (כה, לד). במקרא המילה באה רק בצורת הרבים. צורת היחיד עֲדָשָׁה מזדמנת בלשון חז"ל, בעיקר לציון מידה (גדולה מן הגריס וקטנה מן הזית).

עֲדָשִׁים הן זרעיו של צמח ממשפחת הקטניות. שמו של הצמח נקבע ביחיד: עֲדָשָׁה. המין המשמש למאכל הוא עֲדָשָׁה תַּרְבּוּתִית.

צורתו המיוחדת של זרע הצמח, הקמור מעט, שימשה השראה לשאילת המילה עֲדָשָׁה לציון לוחית שקופה קמורה או קעורה במכשירים האופטיים, ומכאן גם עַדְשַׁת העין. העברית הלכה כאן בעקבות לשונות אירופה. בהוראה הזאת צורת הרבים של עדשה היא עֲדָשׁוֹת.
    [post_title] => עדשה ועדשים
    [post_excerpt] => עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), בדומה לזוגות 'תאנה – תאנים', 'חיטה – חיטים' ועוד רבים. מינה של המילה הוא נקבה, ולכן יש לומר 'עדשים כתומות', 'עדשים מבושלות'.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%93%d7%a9%d7%94-%d7%95%d7%a2%d7%93%d7%a9%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-03-25 14:30:07
    [post_modified_gmt] => 2020-03-25 12:30:07
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=139
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), בדומה לזוגות 'תאנה – תאנים', 'חיטה – חיטים' ועוד רבים. מינה של המילה הוא נקבה, ולכן יש לומר 'עדשים כתומות', 'עדשים מבושלות'.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-04-11 12:42:37 [post_modified_gmt] => 2022-04-11 09:42:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


שִׁקְמָה (שם צמח)
לרשימה המלאה
בוטניקה (תש"ו, 1946)
שִׁקְמָה הוא השם העממי
חלופות תקניות : פִיקוּס הַשִּׁקְמָה
בוטניקה (תר"ץ, 1930)
שִׁקְמָה הוא השם העממי
חלופות תקניות : פִיקוּס הַשִּׁקְמָה
חלופות תקניות : שִׁקְמָה

במבט היסטורי

שכיחות הערך שִׁקְמָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>