הדף בטעינה

על המילה שִׁמְשִׁיָּה

במילון

 (ללא ניקוד: שמשייה)
מיןנקבה
שורששׁמשׁ
נטייהשִׁמְשִׁיּוֹת

הגדרה

  • מכשיר מיטַלטל להגנה מפני השמש המורכב ממַקֵל שבראשו סוֹכֵך מבַּד
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

מטרייה

מטרייה

WP_Post Object
(
    [ID] => 38520
    [post_author] => 28
    [post_date] => 2019-12-25 16:12:21
    [post_date_gmt] => 2019-12-25 14:12:21
    [post_content] => המילה מִטְרִיָּה היא מחידושיו של אליעזר בן־יהודה. חיים נחמן ביאליק – שלא חיבב את החידושים בסיומת ־ִיָּה (הללו דמו באוזניו לנעירת חמור[1]) – הציע במקומה את השם סוֹכֵךְ מן השורש סכ"ך (כמו סֻכָּה וסְכָךְ). גורלה של הצעה זו לא שפר, ואולם אפשר למצוא אותה פה ושם בספרות העברית. כך למשל אימץ אותה הסופר ש"י עגנון: "כל מימי הגשמים התכנסו לתוך נעליו. הסוכך נשמט מידו ונפל והגשמים ליחלחו אותו ואת בגדיו" (סיפור פשוט, עמ' קפז).

בטרם נודע האביזר הזה כאביזר חורפי הוא נועד להגן דווקא מפני השמש, ועדויות לכך מוצאים כבר בתרבויות עתיקות יומין. שימוש זה אומנם הלך ונדחה בהדרגה מפני תפקידו החדש – הגנה מפני גשם, ואולם בלשונות רבות שמו של אביזר זה קשור דווקא ל'שמש' ולהגנה מפניה.

[caption id="attachment_38524" align="alignleft" width="195"]מטרייה שמשה במילון מאויר בנושא "הלבשה והנעלה" בהוצאת "האגוד להשלטת העברית בהשתתפות ועד הלשון העברית" מופיעות זו לצד זו המילים "מִטְרִיָּה" ו"שִׁמְשִׁיָּה" תחת אותו האיור.[/caption]

בערבית המדוברת בארץ (וממנה גם בטורקית) המילה המקובלת היא שַׁמְסִיַּה הגזורה מן שַׁמְס 'שמש'. מן הסתם בהשראתה חודשה בעברית המילה שִׁמְשִׁיָּה, וסביר להניח שבעקבותיה חודשה המִטְרִיַָּה, ולא להפך.[2]

בחלופות מטרייה ושמשייה מחד גיסא וסוכך מאידך גיסא משתקפות שתי גישות בבחירת השם לאביזר הנחוץ: התמקדות בתפקידו – להגן, לתת מחסה, להצל, להאהיל, או בדבר שמפניו הוא מגן – גשם או שמש.

בלשונות העולם אפשר למצוא מזה ומזה וגם שילוב של השניים:

המילה umbrella באנגלית נשאלה מאיטלקית (כיום ombrella), והיא גזורה מן umbra 'צל' (כיום באיטלקית ombra). בדומה לכך בערבית מטרייה היא مِظَلَّة (מִטַ'לַּה) מן השורש ט'ל"ל המקביל לשורש צל"ל בעברית.[3] בפרסית ובכמה להגים ערביים משמשות מילים הקרובות במשמען ל'אוהל'. גם דוברי האמהרית לא יתקשו לזהות את המילה ጥላ (טְלַ) 'צל' בתוך המילה ጃንጥላ (גָ'אנטְלָא) 'מטרייה'. ברוסית מטרייה היא зонтик (זוֹנְטִיק) – גלגול של מילה הולנדית מעולם הספּנות zonnedek, שרכיביה הם 'שמש' ו'כיסוי'.

לעומת זאת בגרמנית נוטלים בימות הגשמים Regenschirm המורכב מ־Regen 'גשם' ו־Schirm 'מגן' (יש הנוקטים רק Schirm, וכך ביידיש: רעגנשירם או שירם). וגם במילה הצרפתית parapluie משמשים שני רכיבים אלו (מילה זו נשאלה להולנדית וללשונות הנורדיות).

בטרם נקלטה המטרייה של בן־יהודה בלשוננו הוצעו מגוון חלופות ובכולן הרכיבים שמצאנו בלשונות האחרות: גּוֹנֵן, אָהִיל, מַחֲסוֹן, מִטְרוֹן, מִטְרִית, מַחֲסֵה זֶרֶם, מַחֲסֶה מִמָּטָר, חָסוּת מִמָּטָר, מָגֵן לַמָּטָר ועוד.

תוספות

א. ביאליק ניסה שוב את כוחו בהצעת סוֹכֵךְ תמורת "פרשוט" (parachute), וסוֹכְכָן לציון מי שמשתמש בו. ואולם גם במקרה זה נדחתה הצעתו ונתקבלה זו של הסופר אהרון ראובני – מַצְנֵחַ וצַנְחָן. ראובני הטעים כי יש לקשור את שם המכשיר לא לצורתו כי אם לתפקידו, שמא – כדרכם של מכשירים – צורתו תשתנה (המדור לשוננו לעם בעיתון הארץ, 7 ביוני 1940; שפה קמה, ירושלים תשס"ט, קטע 344).

ב. הסופר ש"י עגנון לועג בסאטירה המושחזת 'שלום עולמים' לסדרי הממשל למינם; בין היתר גם לדרכם של מחדשי המילים וברמיזה על החידוש 'מטרייה': "יש שהציעו לקרות לאותו מכשיר [שאמור למנוע את ירידת הגשמים על הארץ] מעצריה, שהרי כל עיקרו הוא לעצור את הגשמים, ויש שהציעו לקרותו סוככיה על שם שעשוי כסוכך, ויש שהציעו לקרותו פרוטסטיה. נתקבל השם פרוטסטיה, הואיל והוא מורה על מחאה" (עמ' 101). מעט לפני כן הוא מתאר את המטריות בלשון הזאת: "והיו נוהגים לפרוס על ראשם כמין אוהל בימות החמה מפני החמה ובימות הגשמים מפני הגשמים" (מתוך 'פרקים של ספר המדינה' בכרך 'סמוך ונראה', עמ' 100).

תודתנו לאיש הלשון אמנון שפירא על עזרתו המלומדת.

_________________________

[1] כה העיד אחד ממכריו: "נשאר בזיכרוני כיצד שפך ביאליק רוגזו על מלה שנתחדשה זה מקרוב בסיומת 'יה' כאופנת הימים ההם [...] 'יה, יה, יה, יה' – היה מצעק בפעירת פה והקשת שיניים – 'בקרוב יישמעו בעברית רק יה, יה, יה כנעירת חמור'... ובקולו חיקה נעירה זו" (דניאל לייבל, ביאליק שבעל־פה, מולד יז (131), תשי"ט, עמ' 279–280). ההתנגדות לחידושים בסיומת ־ִיָּה נבעה מנדירותן של צורות עבריות כאלה במקורות (כמו עָזְנִיָּה ואֳנִיָּה) לעומת רגילותן בערבית.

[2] בסיס הגזירה של מִטְרִיָּה הוא על דרך הסגוליים כמו שֶׁמֶשׁ ושִׁמְשִׁיָּה, ולא כנטיית מָטָר (רק בחלק מנטיית הרבים המ"ם בחיריק, כגון מִטְרֵי־).

[3] מעניין לציין שהצורה הספרותית מִטַ'לַּה משמשת בפי דוברי הערבית בארץ במשמעות 'שמשייה', זו הננעצת בחול אשר על שפת הים.

[post_title] => מטרייה [post_excerpt] => המילה מִטְרִיָּה היא מחידושיו של אליעזר בן־יהודה. חיים נחמן ביאליק – שלא חיבב את החידושים בסיומת ־ִיָּה (הללו דמו באוזניו לנעירת חמור) – הציע במקומה את השם סוֹכֵךְ מן השורש סכ"ך (כמו סֻכָּה וסְכָךְ). [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%98%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-11-13 13:07:46 [post_modified_gmt] => 2022-11-13 11:07:46 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=38520 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

המילה מִטְרִיָּה היא מחידושיו של אליעזר בן־יהודה. חיים נחמן ביאליק – שלא חיבב את החידושים בסיומת ־ִיָּה (הללו דמו באוזניו לנעירת חמור) – הציע במקומה את השם סוֹכֵךְ מן השורש סכ"ך (כמו סֻכָּה וסְכָךְ).
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

ענבל וענבר

WP_Post Object
(
    [ID] => 39094
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2020-01-23 11:49:08
    [post_date_gmt] => 2020-01-23 09:49:08
    [post_content] => שתי המילים, הדומות בצלילן ושונות במובנן, הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות.

ענבל

עִנְבָּל הוא מַקוש הפעמון, והוא נזכר לראשונה בספרות חז"ל – למן המשנה ואילך. בספר במדבר ניתנים האיסורים החלים על נזיר, ובהם "כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ – מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל" (במדבר ו, ד). במשנה במסכת נזיר אנו קוראים על מחלוקת בין ר' יהודה לר' יוסֵה על פירוש החרצנים והזג:

אילו הן החרצנים ואילו הן הזגים? החרצנים אילו החיצונים, והזוגים אילו הן הפנימיים – דברי ר' יודה; ר' יוסה אומר שלא תטעה כזוג של בהמה – החיצון זוג והפנימי ענבל (ו, ב).

ר' יוסֵה מַשווה את העינב לפעמון שתוֹלים על בהמה: זג העינב הוא כזוֹג הפעמון, כלומר החלק החיצוני (בעינב הקליפה, בפעמון הדופן); חרצני העינב הם כענבל הפעמון, כלומר החלק הפנימי של העינב (בעינב הגרעינים, בפעמון המקוש הנוקש בזוג). מניין ללשון המשנה המילה ענבל? רמז לכך אנו מקבלים בכתיבים השונים של מילה זו בתוספתא ובתלמוד הירושלמי. אומנם היו שהציעו לראות בה הרחבה של המילה עֵנָב על ידי תוספת למ"ד (בדומה להבנת צורתן של המילים כרמל, גבעול וערפל), אולם לפי הכתיב אנבילין בתוספתא ואף יותר מזה לפי הכתיב אמבולי בתלמוד הירושלמי נראית יותר הסברה שמקור ענבל ביוונית ἔμβολον (באותיות לטיניות embolon). כידוע ביוונית אין עיצורים גרוניים. אם כן כיצד במשנה (וכן בתלמוד הבבלי) המילה נכתבת בעיצור הגרוני עי"ן? תופעה זו של חילופי אל"ף בעי"ן מוכרת בעברית במקרים דוגמת השורש גמ"א בלשון המקרא ("וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" – בראשית כד, יז) שהיה בדרך כלל בלשון חכמים לשורש גמ"ע, או הפועל אִכֵּל שיכול להיכתב בתלמוד הבבלי עיכל. וכך אנו מוצאים בלשון חז"ל מילים נוספות בעי"ן שמקורן ביוונית, דוגמת עמילן, ערדלין (בלשוננו ערדליים), ערכאות וכנראה אף עוגן.[1] מילוני העברית החדשה הוותיקים יותר, כמילון בן־יהודה, מילון גור ומילון אבן־שושן נותנים את המילה בשני כתיבים המוכרים מן התלמוד הבבלי ומשקפים שתי צורות: עִנְבּוֹל ועִנְבָּל. אך הצורה שנתקבעה ונתקבלה היא כידוע ענבל. לא מן הנמנע שלהפיכת המילה לשם פרטי לבנות תרמה קרבת צלילו לשם האנגלי Annabelle, שם שיכול להיכתב בדרכים שונות אבל בבסיסו הוא הרכבה של שני היסודות Anna 'חנה' ו־Belle 'יפה').

ענבר

המילה עִנְבָּר נכנסה לעברית בתקופה מאוחרת – בתקופת ההשכלה העברית, למן סוף המאה ה־18. ענבר הוא שׂרף (נוזל צָמיג) מעצים שהתאבן במעבה האדמה; צבעו צהבהב. מאחר שסופרי ההשכלה העבריים שאלו את המילה משפות אירופה, הוא נכתב בחיבוריהם דרך כלל אמברא או אמבער (העי"ן מייצגת את התנועה e) – כצורת המילה בשפות אירופיות דוגמת אנגלית (amber), רוסית ואיטלקית (ambra). ואולם נראה שלשפות אירופה (ובהן אף הלטינית המאוחרת של ימי הביניים) הגיעה המילה מן הערבית عَنْبَر(= עַנְבַּר), מילה שבמקורה ציינה חומר אפור שנוצר במעי לווייתן ששמו רֹאשְׁתָן ושימשה לרפואה ולבשמים.[2] במאה העשרים החלה המילה להיכתב גם בעברית בעי"ן – על פי הערבית. תיעוד ראשון לה נמצא במילונו של יהודה גרזובסקי (לימים – גור) מעברית לרוסית ולאשכנזית (= גרמנית) משנת תרס"ז (1907)[3] ושנים לאחר מכן במילונו העברי (עם דוד ילין) משנת תרע"ט (1919).[4] אך ממילון בן־יהודה מקומהּ נפקד. בחיפוש בעיתונות העברית[5] נמצאה המילה ענבר בעיתון "הפועל הצעיר" מיום 14 בפברואר 1913, בכתבה על יהודי סלוניקי. בכתבה ניתנת רשימה של מלאכות היהודים ומספר היהודים העוסקים בהן, ומתברר שבין הסוחרים היו גם שסחרו בענבר. אך יש לציין שבמאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית מתועדת היקרות של המילה ענבר הקדומה בכאלף שנים לתקופת ההשכלה: בתשובה של נטרונאי גאון בר' הילאי (מן המאה התשיעית לסה"נ) שנמצאה בגניזת קהיר. בראשונה נוקדה המילה ענבר במילונים בפתח בעי"ן (עַנְבָּר) כבערבית. כך למשל במילוני גור ובמהדורות הראשונות של מילון אבן־שושן מסוף שנות הארבעים והחמישים. אך במילונים משנות השבעים הערך כבר ניתן בחיריק (עִנְבָּר).[6] נראה כי שינוי אחרון זה נבע מן הרצון להפוך את המילה לעברית יותר על פי ההכרה שלמילים ערביות שתנועתן הראשונה a בהברה סגורה מקבילות בעברית מילים שתנועתן הראשונה i. כך למשל קַרְיַה בערבית היא קִרְיָה בעברית וסַבְּעַה הוא שִׁבְעָה. מסיבה זו כשחידש בן־יהודה את המילה מדרשה על פי הערבית מַדְרַסַה הוא חידשהּ במשקל העברי המקביל בחיריק (מִדְרָשָׁה), וגם כשחידש את שם התואר רשמי על פי רַסְמִיּ, הוא חידשוֹ בחיריק (רִשְׁמִי); גם שַׁמְסִיַּה בערבית היא שִׁמְשִׁיָּה בעברית. אין לתמוה שכשמות אבני חן, דוגמת ספיר ושוהם, היה הענבר לשם פרטי בעיקר לבנות, במיוחד כשגם באנגלית עלמות חן רבות נושאות את השם Amber. __________________________

[1] התופעה מוכרת גם מן הארמית ומן הערבית. כך לדוגמה שם העיר אשקלון בערבית הוא עסקלאן, ואת השורש לא"י (כמו בעברית לָאָה, נִלְאָה 'התייגע') אפשר למצוא בארמית גם כלע"י. ראו בנושא זה מאמרו של ש' פסברג, "בירורים לקסיקליים בארמית היהודים מארץ ישראל: כלום יש מעתק של אל"ף לעי"ן?", מחקרים בשומרונות בעברית ובארמית מוגשים לאברהם טל, ירושלים תשס"ה, עמ' 243–256.

[2] ליוונים ולרומאים היה הענבר הצהבהב ידוע כ־ἤλεκτρον (כלומר elektron; בלטינית electrum), ואותו זיהו בתרגום השבעים עם המילה חַשְׁמַל שביחזקאל, כמו בפסוק "וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (א, ד).

[3] בהשתתפות יוסף קלוזנר. הוא מגדירו 'מין בושם' aмбрa (אַמבראַ ברוסית), אַמבּער, ועל פי הרמב"ם הוא גם מזהה את הענבר בכיפת הירדן, הנזכר בתלמודים כאחד ממרכיבי הקטורת. רד"ק זיהה את הענבר בערבית עם קְצִיעוֹת בתהלים מה, ט.

[4] כאן הוא מוגדר 'מין חמר שרף נותן ריח טוב בהשחק או כשישימוהו על האש'.

[5] באתר "עיתונות יהודית היסטורית" של אוניברסיטת תל־אביב והספרייה הלאומית.

[6] וממנו אף נוצר שם התואר עִנְבָּרִי 'שצבעו צהבהב כעין הענבר'.​

[post_title] => ענבל וענבר [post_excerpt] => שתי המילים הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%a0%d7%91%d7%9c-%d7%95%d7%a2%d7%a0%d7%91%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-03-05 19:02:40 [post_modified_gmt] => 2020-03-05 17:02:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=39094 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שתי המילים הן בימינו גם שמות פרטיים ושמות משפחה. כתיבן בעי"ן מְשַווה להן מראה עברי, אך למעשה הן מילים שנשאלו לעברית משפות שונות בתקופות שונות.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


שִׁמְשִׁיָּה
לרשימה המלאה
הלבשה והנעלה (תרצ"ו, 1936)
שִׁמְשִׁיָּה שִׁמְשִׁיּוֹת

במבט היסטורי

שכיחות הערך שִׁמְשִׁיָּה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.001%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>