WP_Post Object
(
    [ID] => 15603
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-06-08 14:03:45
    [post_date_gmt] => 2016-06-08 11:03:45
    [post_content] => 
רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה.
צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד. שמו של בעל המקצוע הזה רווח למדי בספרות חז"ל, כגון בדברי המשנה "הצבע צובע לעצמו" (שביעית ז, ג).
ההגיות הרווחות "צַבַּעי" ו"צַבָּעִי" שגויות. הן נוצרו אצל דוברים שאינם הוגים את העיצור עי"ן – בהשפעת שמות בעלי מקצוע כגון בַּנַּאי ויַמַּאי (הנהגים לעיתים בטעות "בַּנָּאִי" ו"יַמָּאִי"). שיבוש דומה הנשמע לפעמים הוא "קלעי", וגם כאן הצורה התקנית היא קַלָּע.
הערה:
שמות של בעלי מקצוע או תכונה בסיומת ־ַאי משמשים בלשוננו למן ספרות חז"ל. שמות אלו שייכים במקורם לגזרת ל"י, למשל: בַּנַּאי מן בנ"י, בַּדַּאי מן בד"י, זַכַּאי מן זכ"י. בכל אלו היו"ד שורשית, והאל"ף נוספה כאם קריאה (לימים נעשה הרכיב ־ַאי סיומת עצמאית כמוסבר כאן). ואולם כבר בספרות חז"ל מצוי גם התואר קַנַּאי אשר אינו שייך לגזרת ל"י אלא לגזרת ל"א – כלומר שורשו הוא קנ"א ולא קנ"י. קַנַּאי, המחליף בספרות חז"ל את קַנָּא המקראי ("אֵל קַנָּא"), נוצר בהשפעת השמות מגזרת ל"י, מכיוון שהאל"ף השורשית לא נהגתה. במילים אחרות: התואר קַנַּאי נוצר בדיוק באותו התהליך שבו נוצר ה"צבעי" בעברית החדשה אצל דוברים שאינם הוגים את העיצור עי"ן. ואולם אין דין ע כדין א: בדקדוק העברי ע היא תמיד עיצור, ואילו א – פעמים עיצור ופעמים אם קריאה. לכן שלא כצורה "צבעי", הצורה קַנַּאי תקנית, וכמוה גם כַּלַּאי (מן השורש כל"א) – דרגה בשירות בתי הסוהר.

מן המדור 'לשוננו לעם' בעיתון הארץ, כ"ג בניסן תרצ"ה (26 באפריל 1935):

    [post_title] => צַבָּע או צַבָּעִי?
    [post_excerpt] => 
רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה. צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a6%d7%91%d7%a2-%d7%90%d7%95-%d7%a6%d7%91%d7%a2%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-09-18 07:49:33
    [post_modified_gmt] => 2023-09-18 04:49:33
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=15603
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

רבים מתלבטים בשמו של בעל המקצוע העובד בצביעה. צורת השם התקנית היא צַבָּע – על משקל נַגָּר, טַבָּח, סַפָּר, דַּיָּל, זַמָּר ועוד.

WP_Post Object
(
    [ID] => 7040
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-10-02 14:18:27
    [post_date_gmt] => 2014-10-02 11:18:27
    [post_content] => המילה סליחה רגילה מאוד בחיי היום־יום שלנו – אם בהתנצלויות של ממש ואם בפניות דוגמת "סליחה, מה השעה?". השורש סל"ח מצוי בעברית העתיקה ובלשונות שמיות אחרות. באכדית הוא מציין התזת מים לשם ריפוי, טיהור וכדומה, וייתכן שמכאן התפתחה המשמעות המופשטת של העברת עוון וביטול העונש.

בתנ"ך רק האל סולח (או יכול לסלוח), כגון בדו־שיח המפורסם שלאחר חטא המרגלים: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה'... סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה. וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, יג­–כ). באחד ממזמורי תהלים הידועים הסליחה מוצגת במפורש כנחלתו הבלעדית של האל: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (קל, ד) – כלומר: רק לך היכולת לסלוח, כדי שייראו מפניך (תִּוָּרֵא היא צורת עתיד של נוֹרָא, בבניין נפעל – כמו נוֹלַד, יִוָּלֵד, תִּוָּלֵד).

בעולם התפילה נוצרה סוגה מיוחדת של תפילות ופיוטים שעיקרם בקשת סליחה מהאל, והם קרויים סליחות. את הסליחות נהוג לומר בחודש אלול, בעשרת ימי תשובה ובימי תענית.

בימי הביניים התרחב השימוש במושג הסליחה לתחום שבין אדם לחברו. כך למשל הביטוי המקראי עמך הסליחה (או 'אתך הסליחה') משמש בתכתובות הלכתיות (שו"תים) כביטוי התנצלות – לרוב בגוף שלישי, כגון "ועם האדון הסליחה...". בעת החדשה נעשתה אף המילה סליחה כשהיא לעצמה ביטוי התנצלות – בעקבות לשונות אירופה. בהשפעת לשונות אלו משתמשים בה כיום גם כמילת נימוס להסבת תשומת הלב לפני שאלה או בקשה.

מי שהוא נוח לסלוח מכונה בלשוננו סַלְחָן, והנטייה לסלוח מכונה סַלְחָנוּת. בלשון התפילה והפיוט הסַלְחָן או הסוֹלְחָן הוא כמובן האל. שם התואר המקראי המקביל הוא סַלָּח – על משקל קַנָּא ('אל קנא').

המחילה עולה לראשונה בספרות ימי הבית השני, ושלא כמו הסליחה היא אינה בלעדית לאל. בהקשרים רבים מָחַל פירושו 'ויתר', כגון 'מחל על שטר החוב', 'מחל על כבודו'. בהקשרים אחרים הפועל מָחַל נרדף לחלוטין לפועל סָלַח – הן ביחסים שבין אדם למקום הן ביחסים שבין אדם לחברו.

הסברים שונים ניתנו לגיזרונו של השורש מח"ל: יש המציעים כי הוא גלגול של חל"ל (הפיכת דבר לחולין, ומכאן התרה), שכן בארמית נמצא תיעוד מועט גם לשורש חל"ל בהקשר של סליחה. לפי דעה אחרת מח"ל קשור לשורש הערבי מה"ל המציין עדינות ומתינות. אף יש שהציעו לקשור את השורש מח"ל לשורשים האחים מח"י ומח"ק – שכן המחילה היא מעין מחייה ומחיקה של העוונות.

בלשון ימינו הפועל הרגיל הוא סָלַח, ואילו הפועל מָחַל משמש בעיקר בלשון הגבוהה ובצירופים כגון 'מחל על כבודו', 'מָחוּל לך'. לעיתים יש שימוש בצמד המילים 'סליחה ומחילה' לשם הדגשה. צמד זה לקוח מלשון התפילה: "אבינו מלכנו כָּתְבֵנוּ בספר סליחה וּמחילה".
    [post_title] => סליחה ומחילה
    [post_excerpt] => בלשון ימינו הפועל הרגיל הוא סָלַח, ואילו הפועל מָחַל משמש בעיקר בלשון הגבוהה ובצירופים כגון 'מחל על כבודו', 'מָחוּל לך'. הביטוי "סליחה ומחילה" – שמשתמשים בו לשם הדגשה – לקוח מן התפילה: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר סְלִיחָה וּמְחִילָה".
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a1%d7%9c%d7%99%d7%97%d7%94-%d7%95%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-09-26 16:24:11
    [post_modified_gmt] => 2023-09-26 13:24:11
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7040
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)