WP_Post Object
(
    [ID] => 63073
    [post_author] => 42
    [post_date] => 2022-05-10 15:33:53
    [post_date_gmt] => 2022-05-10 12:33:53
    [post_content] => בספרות העברית החדשה – ואצל מתי מעט גם בלשון הדיבור – משמש הביטוי נתכרכמו פניו (או התכרכמו פניו) להבעת מנעד של רגשות: מבוכה, בושה, צער, כעס, אכזבה ואי־שביעות רצון. בעיני רוחם של רבים הוא נקשר במין עווית במראה הפנים, אולי בדומה ל"נפלו פניו" או "חפו פניו" שבמקרא. ברם במקורו הוא מורה על שינוי בצבע הפנים, וכפי שיוסבר להלן.
גלגולו של הביטוי
הביטוי נתכרכמו פניו מוכר מכמה מקורות בספרות חז"ל במובן 'התבייש', 'התאכזב', 'נבוך', למשל:
בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו... כגון רבי יוחנן בן זכאי מינה את רבי אליעזר... ורבי עקיבא את רבי מאיר ואת ר' שמעון. אמר (רבי עקיבא): 'יֵשב רבי מאיר תחילה'. נתכרכמו פני ר' שמעון... (ירושלמי סנהדרין א, ג; יט ע"א).
הפועל נתכרכמו – בשורש כרכ"ם ובבניין נִתְפַּעַל (המקביל בלשון חכמים אל התפעל) – פירושו 'נצבעו בגוֹן הכַּרְכֹּם'.

כרכום הוא צמח תבלין ריחני שנזכר פעם אחת במקרא: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כׇּל עֲצֵי לְבוֹנָה" (שיר השירים ד, יד),[1] וגם כמה פעמים במשנה ובתוספתא. בימי קדם היו מפיקים ממנו חומרי צבע, ובעיקר תבלין יקר־ערך הידוע בימינו בשם זְעַפְרָן.[2] משם הצמח נגזר גם הפועל כִּרְכֵּם בבניין פיעל במובן 'צָבַע בכרכום', כלומר בצהוב, דוגמת "כֹּפֶת [=כפיס עץ] שסירקוֹ וכרכמוֹ" (משנה כלים כב, ט).
פנים ורגשות
ברם במקורות העברית פנים "נצבעות" בצהוב בהקשרים חיוביים דווקא – הביטוי פנים צהובות בספרות חז"ל מתאר אדם צוהל ושמח. בתלמוד הבבלי מסופר על רבי (רבי יהודה הנשיא) שהזמין את ר' פנחס בן יאיר לסעוד עימו. הלה נענה, ומייד "צהבו פניו של רבי" (חולין  ז ע"ב), כלומר הוא שמח על ההיענות להזמנה. ובמקום אחר: "אמר ליה רבי טרפון (לרבי יהודה) 'היום פניך צהובין', אמר ליה 'אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח, ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין'" (נדרים מט ע"ב).

הביטוי פנים צהובות קרוב אפוא אל הביטויים 'פנים מאירות' ו'פנים זורחות',[3] ואולי לכן פירש בן־יהודה במילונו 'נתכרכמו פניו': "נעשו ירוקים, מבושה וכדומה". בספרות חז"ל פנים ירוקות הן סימן לרוגז: "מעשה בצדוקי אחד שסח עם כהן גדול ונתזה צינורה [קילוח של רוק] מפיו ונפלה על בגדיו של כהן גדול והוריקו פניו של כהן גדול" (תוספתא נידה ה, ג); "בפנים הרבה נראה להם הקב"ה לישראל בסיני: בפנים זעופות, בפנים הדופות, בפנים מוריקות; (ומנגד:) בפנים שמחות, בפנים משחקות, בפנים מסבירות" (פסיקתא רבתי).

גוֹן הפנים משמש להבעת מצבי רוח גם בהקשרים אחרים. אפשר לומר על אדם מוכה תדהמה או פחד (וגם על אדם חולה) שהוא או פניו חיוורים או מחווירים. צירוף דומה מופיע כבר במקרא, בפועל חָוַר בבניין קל: "לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ" (ישעיהו כט, כב); מן התקבולת למֵדים שפנים חיוורות הן פניו של המתבייש. השורש חו"ר אומנם משמש בעברית המקראית רק בפועל הזה, ואולם הוא נפוץ מאוד בארמית: חִוָּר בארמית הוא בפשטות 'לָבָן': "לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר" (דניאל ז, ט) היינו 'לבושו כשלג לבן'. אף בעברית בא ביטוי דומה בשורש לב"ן, במימרות התלמודיות הפותחות במילים "המלבין פני חברו ברבים..." (בבא מציעא נח ע"ב, סנהדרין קז ע"א ועוד) – אבל רק בהוראת גרימה, כלומר במובן 'לבייש' (ולא 'להתבייש'). צירוף דומה מופיע גם בארמית של התלמוד הבבלי: "חזיֵיה רב אשי למר זוטרא דמחוורין אפיה" [=ראהו רב אשי את מר זוטרא שמחווירות פניו].

הדימוי של פנים בהירות וחיוורות להבעת בושה מוכר גם מן הפועל הארמי הרגיל לציון 'התבייש' – איכסיף – מן השורש כס"ף, על פי צבעו החיוור של הכסף. סימן יפה לזה במדרש: "למה קורין אותו 'כסף'? שהיה מכסיף [=מבייש, מלבין פני] כל הזְהבים שהיו שם" (שמות רבה לה). ואומנם יש מי שהסביר כי העיקר ב'נתכרכמו פניו' הוא שנעשו הפנים בהירות וחיוורות מבושה.[4]

מנגד – פנים בעברית עשויות גם להשחיר. בתלמוד הבבלי מוצאים מי שהשחירו פניו "מפני תעניות" (חגיגה כב ע"ב; בנוסח הדפוס 'הושחרו שיניו'), אבל נראה שהכוונה היא לשינוי ממשי במראה הפנים. להבעת מצב רגשי משמש הביטוי המליצי השחירו פניו כשוּלי קדרה (למשל ירושלמי חגיגה ב, ב; עז, ע"ד) או נהפכו פניו כשוּלי קדרה (למשל בבלי שבת ל ע"א) – אף הוא בהקשר של צער, בושה וכלימה.
צהובים זה לזה
במקורות חז"ל בא מטבע הלשון צהובים זה לזה במשמעות של כעס וריב: "משל לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובים זה לזה. בא זאב ונפל על אחד מהם. אמר חברו: 'אם אין אני עוזרו לזה היום הורג אותו ולמחר בא עלי והורגני'. עמדו שניהן והרגו את הזאב" (בבלי סנהדרין קה ע"א) – כיצד אפוא מתיישבים הדברים עם ההוראה החיובית של הצהבת פנים?

לדעת חוקר הלשון זאב בן־חיים מדובר בשורש צה"ב אחר – מקורו בשורש צח"ב (כך למשל בערבית ובחלק מלהגי הארמית במובן כעס, צעקה וריב) ובמרוצת הזמן נתלכד עם צה"ב המוכר, ולמעשה הוא קרוב יותר אל השורש צו"ח, כלומר אל הפועל צווח. מכאן גם המילה צהיבה במשמעות קטטה וריב: "'ולא ימות ונפל למשכב' – מגיד שהצהיבה מביאה לידי מיתה" (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים ו).

--------------------------------------------------------------
[1] מקור השם כנראה בסנסקריט, והוא הבסיס לשם המשותף גם ביוונית ובלטינית. שמו המדעי: Crocus sativus. לפי סיעת חוקרים אחרת הכרכום המקראי הוא הצמח Curcuma longa ממשפחת הזנגביליים שמשורשיו מפיקים את התבלין כוּרכוּם (כשמו בערבית), הידוע גם הוא בצבעו הצהוב.
[2] המילה זעפרן התגלגלה לרבות מלשונות העולם מן הערבית. הגיזרון הוא ככל הנראה שם הצבע הצהוב أصفر ('אספר').
[3] וכנגד זה 'פנים חשֵכות' (ראו מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי טז, ז).
[4] בתלמוד הבבלי בא גם הביטוי "כיון שנצטרך אדם לבריות פניו משתנות ככרום" (ברכות ז:). כרום מיוונית עניינה צבע או גוון, ואולי דומה זה ל"מחליף צבעים" שבלשון הדיבור בימינו. קשה להתעלם מדמיון הצליל של 'כרום' ו'נתכרכם', אך אין קשר בין השניים.
    [post_title] => נתכרכמו פניו
    [post_excerpt] => בעיני רוחם של רבים הביטוי נתכרכמו פניו נקשר במין עווית במראה הפנים, אולי בדומה ל"נפלו פניו" או "חפו פניו" שבמקרא. ברם במקורו הוא מורה על שינוי בצבע הפנים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%aa%d7%9b%d7%a8%d7%9b%d7%9e%d7%95-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%95
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-05-26 09:29:37
    [post_modified_gmt] => 2022-05-26 06:29:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=63073
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 21750
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-06-15 12:35:15
    [post_date_gmt] => 2017-06-15 09:35:15
    [post_content] => 

1. אָח (תנור)
אפשרות ב: נקבה
ככתוב בירמיהו לו, כב: "וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת".
2. בוהן
אפשרות ב: נקבה
כך נקבע בהחלטות האקדמיה בדקדוק.
3. גרב
אפשרות ג: זכר ונקבה
עדכון: בתמוז תשפ"א, יוני 2021, הוחלט שלצד השימוש במילה במין זכר אפשר להשתמש במילה במין נקבה. ראו כאן: בהחלטות האקדמיה בדקדוק.
4. סכין
אפשרות ג: זכר ונקבה
במשנה ובתוספתא מין המילה נקבה, כגון "נפלה סכין ושחטה" (משנה חולין ב, ג), ועל פי זה יש המעדיפים לנקוט גם בימינו לשון נקבה בסכין. אך בתלמוד סכין גם זכר, כגון "סכין שנפגם" (בבלי זבחים פח ע"א).
5. עט
אפשרות א: זכר
בתהלים מה, ב נאמר: "לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר", אך ייתכן מאוד ששם התואר מָהִיר מוסב על הסופר ולא על העט. מכל מקום בספרות ימי הביניים עֵט הוא זכר, וכך גם לפי כל המילונים.
6. קלפי
אפשרות ב: נקבה
ככתוב במשנה: "וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת" (יומא ג, ט).
7. פָּנִים
אפשרות ג: זכר ונקבה
בלשון המקרא בדרך כלל זכר, כגון "רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר" (משלי כה, כג). בלשון חז"ל בדרך כלל נקבה, כגון "שמאי אומר... והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (משנה אבות א, טו). להרחבה: שני פנים או שתי פנים.
8. חניכיים
אפשרות ב: נקבה
כך נקבע בהחלטות האקדמיה בדקדוק. וכך נכתב על המילה בידיעון האקדמיה "אקדם" (גיליון 19): המילה מקורהּ בלשון חז"ל, ואולם מספרות זו אין ללמוד על המין הדקדוקי שלה. דעות בעלי המילונים חלוקות, וגם במילוני האקדמיה אין אחידות. מאגר הספרות החדשה של מפעל המילון ההיסטורי מלמד גם הוא על שימוש לא אחיד: למשל, מנדלי (בספרו תולדות הטבע, ג) נוקט לעיתים לשון זכר ולעיתים לשון נקבה. מכיוון שיש מגמה בציבור לראות בשמות זוגיים מין נקבה (גם שלא על פי התקן), ומכיוון שרוב שמות האיברים הזוגיים הם בנקבה, ומכיוון שאין עדות מכריעה במקורות – הוחלט לקבוע את מין המילה נקבה.
9. מותניים
אפשרות א: זכר
ככתוב: "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים" (שמות יב, יא).
10. משקפיים
אפשרות א: זכר
חפצים בסיומת הזוגי ־ַיִם המורכבים משני איברים זהים – רובם ככולם מינם הדקדוקי זכר: אופניים, משקפיים, מכנסיים, מספריים. לדוגמה: אופניים חדשים, משקפיים אופנתיים, מכנסיים ארוכים, מספריים חדים.
11. חִבְרוּת
אפשרות א: זכר
להרחבה: חִבְרוּת זכר או נקבה
12. כיריים
אפשרות ב: נקבה
זוהי צורת הזוגי של כִּירָה. להחלטת האקדמיה.
13. מחבת
אפשרות ב: נקבה
על פי המקרא: "וְאַתָּה קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל, וְנָתַתָּה אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר..." (יחזקאל ד, ג). לפי זה: מחבת עמוקה, מחבת חשמלית.
14. נֹגַהּ
אפשרות א: זכר
להרחבה: לשפוך אור על נוגה
15. צומת
אפשרות א: זכר
כגון 'צומת מרומזר', 'הצומת הקרוב'. להרחבה: צומת זכר או נקבה?
16. מצלתיים
אפשרות ב: נקבה
להחלטת האקדמיה
17. אי־הבנה
אפשרות ב: נקבה
כגון אי־הבנה מצערת. לתחיליות אין מין דקדוקי משלהן, ולכן מינו של הצירוף נקבע על פי שם העצם. ראו בתשובה: אי־הבנה, תת־קבוצה – זכר או נקבה?
18. קורות חיים
אפשרות א: זכר
להחלטת האקדמיה


חזרה לחידון
    [post_title] => חידון זכר או נקבה - פתרונות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%96%d7%9b%d7%a8-%d7%90%d7%95-%d7%a0%d7%a7%d7%91%d7%94-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-07-22 16:44:04
    [post_modified_gmt] => 2021-07-22 13:44:04
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21750
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 3015
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-03-12 17:59:30
    [post_date_gmt] => 2014-03-12 15:59:30
    [post_content] => 
מילות היחס לפני ובפני קרובות זו לזו, ובהקשרים מסוימים קשה להכריע איזו מהן מתאימה יותר. אף על פי כן אפשר להצביע על הבחנה סדירה למדי ביניהן בעברית הקלסית – בייחוד מספרות חז"ל ואילך. על הבחנה זו מקובל להמליץ גם בלשון ימינו.
נקדים ונאמר כי בהקשר של קְדימות בזמן אין שימוש במילית בפני אלא רק במילית לפני – כגון 'לפני שבוע', 'הייתי כאן לפניך'. ענייננו כאן בהקשרים של מקום ובהקשרים קרובים ונגזרים.
גם לציון קדימות במָקום המילה הרגילה היא לפני, כגון "וַיָּשֶׂם אֶת אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה" (בראשית מח, כ). נוסף על משמעות זו הקשורה לסדר של שורת עצמים במרחב, לפני יכולה לציין יחס בין שני עצמים העומדים זה מול זה, פנים אל פנים (זו למעשה המשמעות המילולית של 'לפני'). למשל: "וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת" (שמות מ, כו), "וַיֹּאמֶר קִרְאוּ לִי לְבַת שָׁבַע, וַתָּבֹא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א א, כח).
לצד השימוש בתבנית 'לפני + אדם' דוגמת "לפני המלך" קיימת התבנית 'בפני + אדם'. ואולם החל בספרות חז"ל יש הבחנה עקיבה למדי: לפני מציינת את מי שהדבר מכוון אליו, למשל "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג, א). לעומת זאת בפני פירושה 'בנוכחות', 'לעֵינֵי' – בעיקר של צד שלישי, למשל: "מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו, וכולו שלא בפניו" (בבלי עירובין יח ע"ב). על פי זה מומלץ לומר גם בלשון ימינו: "התובע שטח את הטענות לפני השופטת", "התלמיד התנצל לפני חברו על שפגע בו", אבל "התלמיד התנצל לפני חברו בפני כל הכיתה" (לעיניהם, בנוכחותם).
שימוש נוסף במילת היחס בפני הוא בצירוף 'עָמַד בפני' המציין התנגדות, יכולת התמודדות והחזקת מעמד: "אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים, לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ" (יהושע י, ח), "אין כל דבר עומד בפני כל בעלי תשובה" (ירושלמי פאה א, א), ובלשון ימינו "אין דבר העומד בפני הרצון". בתנ"ך אנו מוצאים גם לפני באותה משמעות, למשל: "לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (יהושע א, ה), "לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד" (תהלים קמז, יז). ואולם בספרות שלאחר מכן בפני היא מילת היחס הרווחת בהקשרים אלו.
בעברית החדשה – אולי בהשראת לשונות אירופה – התפתח שימוש קרוב בצורתו אך שונה לגמרי במשמעו. כשאנחנו אומרים שעומדת לפנינו או בפנינו משימה מאתגרת אין הכוונה להתמודדות ולהתנגדות אלא לדבר שעומדים לפניו בציר הזמן, היינו מה שעתיד להתרחש. מתקני לשון ממליצים לנקוט במשפטים מעין אלה לפני ולא בפני, ובכך לייחד את המבנה 'עמד בפני' רק למשמע ההתנגדות וההתמודדות. נעיר כי משפטים דוגמת 'עומדת לפנינו משימה מאתגרת' אפשר להציג גם מנקודת המבט ההפוכה באותו המבנה ובאותה מילת היחס: 'אנו עומדים לפני משימה מאתגרת'.

"לפניהם" ו"בפניהם" במגילת אסתר
באסתר ט, ב כתוב: "נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם, וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים". ברבות מקהילות אשכנז נוהגים לקרוא פסוק זה פעמיים: פעם אחת קוראים 'בפניהם' ופעם אחת קוראים 'לפניהם'. מקור הקריאה הכפולה בהבדלי נוסח: במגילות אשכנזיות רבות כתוב 'בפניהם', אך במהדורות הטובות של התנ"ך כתוב 'לפניהם'. נוסח זה עולה בבירור מהערת מסורה שהזכיר בעל 'מנחת שי' ולפיה התיבה 'בפניהם' כתובה במקרא פעמיים בלבד (יהושע כא, מב; יחזקאל ו, ט, כלומר איננה כתובה במגילת אסתר) והוא מתחזק ממסורות העדות האחרות. מנהג הקריאה הכפולה החל כנראה רק במאה התשע־עשרה, ובימינו הרב מרדכי ברויאר ואחרים קראו לבטלו ולקרוא 'לפניהם' בלבד.
    [post_title] => לפני ובפני
    [post_excerpt] => מילות היחס לפני ובפני קרובות זו לזו, ובהקשרים מסוימים קשה להכריע איזו מהן מתאימה יותר; אף על פי כן אפשר להצביע על הבחנה סדירה למדי ביניהן.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-%d7%95%d7%91%d7%a4%d7%a0%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-03-16 09:29:48
    [post_modified_gmt] => 2022-03-16 07:29:48
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=3015
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים:  – יו"ד (יד),  – כ"ף,  – עי"ן,  – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.
תוספות
המילונים נוטים לסברה שהפועל הִשְׁכִּים נוצר בראשיתו לציון המנהג להעמיס את המשא על שכם הבהמה בבוקר לקראת היציאה לעמל היום, ומכאן התגלגלה הוראת הפועל לעשיית דבר מה בשעה מוקדמת (הַשכם בבוקר) או בנמרצות ובזריזות, וגם לציון יקיצה משינה. כבר במקרא רגיל הצירוף 'השכים בבוקר' כגון בפתח סיפור העקדה: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ..." (בראשית כב, ג), ומן המקרא ירשנו גם את "מַשְׁכִּימֵי קוּם" (תהלים קכז, ב).

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא).

עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב).

הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:

 	
הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
 	
הפועל עָרַף מן עורף
 	
הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
 	
הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
 	
הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר
קובץ מעוצב (להדפסה)

    [post_title] => מדברים בשפת הגוף
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-10-31 16:34:41
    [post_modified_gmt] => 2023-10-31 14:34:41
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 77
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-10-05 13:29:59
    [post_date_gmt] => 2010-10-05 11:29:59
    [post_content] => רבים טועים או מתלבטים במינם הדקדוקי של שמות אחדים, ופונים אל האקדמיה בשאלה: זכר או נקבה?

השמות האלה הם ממין זכר:

 	
צומת, וברבים צְמָתִים, ולפי זה: צומת מרומזר, הצומת נחסם לתנועה ואי אפשר לעבור בו.
 	
עט, וברבים עטים, ולפי זה: עט נובע, העט החדש שקיבלתי אבד.

השמות האלה הם ממין נקבה:

 	
כיכר, וברבים כיכרות (במשמע שטח פתוח בעיר), ולפי זה: כיכר רחבה, הכיכר הומָה אדם.
 	
מחבת, וברבים מחבתות, ולפי זה: מחבת עמוקה, מחבת חשמלית.

חפצים בסיומת הזוגי ־ַיִם המורכבים משני איברים זהים – רובם מינם הדקדוקי זכר: אופניים, משקפיים, מכנסיים, מספריים. לדוגמה: אופניים חדשים; משקפיים אופנתיים; מכנסיים ארוכים; מספריים חדים.

שמות אחדים מינם זכר או נקבה, כפי שעולה מן התיעוד בספרות העברית לדורותיה. למשל:

 	
סכין: בלשון חז"ל בעיקר נקבה, ובימינו נקבה וגם זכר.
 	
מטבע:  בלשון חז"ל כמעט תמיד זכר, בספרות ימי הביניים ובספרות העברית החדשה – גם נקבה. ויש המעדיפים לשון זכר על פי לשון חז"ל ועל פי משקל המילה.
 	
רוח, שמש, דרך, תהום: בלשון המקרא – זכר ונקבה; בימינו בעיקר נקבה.
 	
כיכר (לחם): בלשון המקרא – נקבה; בלשון חז"ל – זכר ונקבה; בימינו – בעיקר נקבה.
 	
פנים: בלשון המקרא – זכר; בלשון חז"ל – בדרך כלל נקבה; בימינו זכר ונקבה.
 	
שדה:  בלשון המקרא – זכר; בלשון חז"ל – נקבה; בימינו – זכר.
 	
כוס: בלשון המקרא – נקבה; בלשון חז"ל – זכר; בימינו – בעיקר נקבה.
 	
גרב: בתמוז תשפ"א (יוני 2021) הוחלט שמין המילה הוא זכר וגם נקבה. לפי זה: גרב אחד או גרב אחת, גרביים אדומים או גרביים אדומות.

    [post_title] => מינם הדקדוקי של שמות אחדים
    [post_excerpt] => רבים טועים או מתלבטים במינם הדקדוקי של שמות אחדים, ופונים אל האקדמיה בשאלה: זכר או נקבה?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%a0%d7%9d-%d7%94%d7%93%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a7%d7%99-%d7%a9%d7%9c-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%93%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-03-09 09:43:05
    [post_modified_gmt] => 2022-03-09 07:43:05
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=77
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)