הדף בטעינה

על המילה עִדָּנָא דְּרִתְחָא

במילון

 (ללא ניקוד: עידנא דרתחא)
*ארמית; רוֹוח: עידְנא דריתחא

הגדרה

  • שעת כעס
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור לאגרת

איך כועסים בעברית?

WP_Post Object
(
    [ID] => 987
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-01-02 08:00:00
    [post_date_gmt] => 2011-01-02 06:00:00
    [post_content] => 

יש דרכים רבות לכעוס בלשוננו: אפשר לרגוז ולהתרגז, לזעום ולזעוף, לקצוף ולרתוח, להתרעם ולהביע תרעומת, להתמלא חֵמה ולהזעיף פנים. בלשון גבוהה מאוד אפשר לְהִתְאַנֵּף (מן 'אף') ולְהִתְעַבֵּר (מן עֶבְרָה = כַּעַס), ובלשון הדיבור פשוט להתעצבן.

הפעלים הרגילים לציון כַּעַס בתנ"ך הם חָרָה (אַפּוֹ) וקָצַף, ולעיתים קרובות הכועס הוא האֵל: "וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ" (דברים יא, יז); "כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא... כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף" (ישעיהו נז, טו–טז). הפועל כָּעַס נדיר יותר, ואילו בספרות חז"ל הוא הפועל הרגיל. ואנחנו עדים לחילופים בין שתי הספרויות: על הפסוק "וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה" (שמות טז, כ) המדרש אומר: "כעס עליהם ואמר להם מפני מה עשיתם כן" (מכילתא דרבי ישמעאל). מן השורש כע"ס אנחנו מוצאים בתנ"ך בעיקר את הפועל הגורם הִכְעִיס. למשל, על מנשה מלך יהודה נאמר: "הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס" (מלכים ב כא, ו). גם בתנ"ך וגם בספרות חז"ל מכעיסים בעיקר את האל. כך אף נולד הביטוי "להכעיס" המתאר פעולה (במקור עבֵרה על מצוות הדת) שאינה נעשית לשם הנאה ותועלת אלא רק כדי לעורר רוגז.

מה פשר הביטוי חָרָה אַפּוֹ וכן חֲרוֹן אַף וחֳרִי אַף? המשמעות הבסיסית של הפועל חָרָה היא בָּעַר, והדימוי הוא התחממות והתאדמות של האף – החוטם או הפָּנים בכלל – בשעת הכעס. ביטויים נוספים קושרים את הכעס לחום ולאש. על אחשוורוש נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א, יב); ומן הארמית של התלמוד התגלגל הביטוי 'בעידנא דרִתחא' (מילולית 'בזמן הרתיחה') במשמעות 'בשעת כעס'. בעת החדשה נוצרו הצירופים: 'בעל מזג חם', 'חם מזג' ו'חמום מוח', והפעלים רָתַח והִתְרַתֵּחַ.

כמה ממילות הכעס משמשות גם בתיאור עוצמתם של איתני הטבע – עוצמה הנתפסת לעיתים כביטוי לכעסו של האל. לאחר שהוטל יונה לים נאמר "וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ" (יונה א, טו), ובסיפורו של חוני המעגל נאמר על הגשמים ש"יָרְדוּ בְּזַעַף" (משנה תענית, ג, ח). לכאן מתקשרים אולי 'רוח זלעפות' ו'גשם זלעפות' – אם רואים במילה זלעפה הרחבה של השורש זע"ף. קולו של הרעם שימש השראה לפועל התרעם ולשם תרעומת. בולט במיוחד הפועל רָגַז שמשמעותו הבסיסית 'רעד', 'הזדעזע', כגון "לְפָנָיו רָגְזָה אֶרֶץ רָעֲשׁוּ שָׁמָיִם" (יואל ב, י).

לצד המשמעות היסודית של הזעזוע בא הפועל רָגַז בתנ"ך בהקשרים של פחד – שכן דרכו של הפוחד לרעוד – כגון בפסוק "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן, חִיל [=פַּחַד] אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת" (שמות טו, יד). המילה כַּעַס באה בהקבלה למכאוב: "כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב" (קהלת א, יח). אין להתפלא על כך שאותם פעלים משמשים להבעת כעס, צער ופחד, שהרי הגבולות בין הרגשות הללו אינם מוחלטים.

ראינו שהעברית לדורותיה מעמידה לרשות הכועסים והזועמים מגוון רחב של ביטויים – הנבדלים זה מזה בעוצמת הכעס, ברמת הלשון ובסגנון. מכל מקום עדיף לכעוס כמה שפחות, כפי שהמליצו חכמים בפרקי אבות: "קשה לכעוס [שקשה להכעיסו] ונוח לרצות [שקל לפייסו] – חסיד" (ה, יא).

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => איך כועסים בעברית? [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-09-01 13:51:15 [post_modified_gmt] => 2020-09-01 10:51:15 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=987 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
עידן - שמות ומשמעויות

עידן

WP_Post Object
(
    [ID] => 45332
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-11-05 11:21:34
    [post_date_gmt] => 2020-11-05 09:21:34
    [post_content] => המילה עִדָּן משמשת בלשוננו במובן 'תקופה', 'פרק זמן ארוך למדי', והיא מקובלת בצירופים דוגמת 'עידן הקרח' או 'עידן הנאורות'.

המילה עִדָּן מקורה בארמית ופירושה הוא 'זמן' סתם, לאו דווקא פרק זמן או תקופה. היא מופיעה פעמים אחדות בקטעים בארמית שבספר דניאל, למשל: "יָדַע אֲנָה דִּי עִדָּנָא אַנְתּוּן זָבְנִין" (ב, ח) [=יודע אני שזמן אתם קונים (כלומר מבקשים להרוויח זמן)]; "וְהוּא מְהַשְׁנֵא עִדָּנַיָּא וְזִמְנַיָּא" (ב, כא) [=והוא משנה העיתים והזמנים].[1] בעבר נטען כי המילה נשאלה לארמית מן האכדית, ואולם כיום מקובל יותר כי למילה זו בארמית ובאכדית (וגם בערבית) שורש משותף – וע"ד. אף השורש העברי המקביל יע"ד (שהתגלגל מן השורש השמי וע"ד) בהקשרים אחדים עניינו 'זמן', כמו במילה מוֹעֵד.

בתרגומים הארמיים למקרא המילה עידן או צירופים הכוללים אותה מתרגמים מגוון מילים וביטויים בעברית המקרא: עידן כנגד "אז", בעידנא הדין כנגד "כָּעֵת", בעידנא ההוא כנגד "בַּיּוֹם הַהוּא" ועוד. בכמה מלהגי הארמית המילה עידן משמשת בצירופים בעידנא ד־ לציון 'כאשר', 'כש־' ומעידנא ד־ לציון 'מרגע ש', וקרוב לוודאי שהצירופים 'בזמן ש־', 'בשעה ש־', ו'משעה ש־' בלשון חכמים התגלגלו מכאן. מן הארמית של התלמוד הבבלי נשתרש מטבע הלשון "בעידָנא דרִתחא" (על פי הגמרא במסכת בבא קמא ס ע"ב)[2] במובן 'בשעה שאדם כועס', ומוכר גם הפתגם "תעלא בעידניה סגיד ליה" (מגילה טז ע"ב) שפירושו (על פי משל נודע): 'שועל בזמנו [בשעה שהוא משמש מלך החיות] – השתחווה לו'.

מכל מקום המילה 'עידן' התקבעה במשמעות 'פרק זמן ארוך במיוחד' בשלב מאוחר יותר בתולדות העברית, ואולי תרם לכך הביטוי עידן ועידנים. מקור הביטוי בספר דניאל: "עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן" (ז, כה). פְּלַג הוא 'חצי', ומהמילים 'פלג עדן' נראה שמדובר בפרק זמן מסוים. כמה ממפרשי ימי הביניים מבארים כי הכוונה לשלוש שנים וחצי. בספרות הרבנית החל 'עידן ועידנין' לשמש ביטוי הפלגה של זמן, כדרכם של ביטויי הפלגה שיש בהם הכפלה: נצח נצחים, עולמי עולמים, פְּרָטֵי פרטים, תילי תילים ועוד (לפי זה מצופה היה צירוף מעין 'עידני עידנים', אלא שהמקור בפסוק הוא 'עידן ועידנים', והוא נשאל כמות שהוא). במשמעותו החדשה אומץ 'עידן ועידנים' גם בקרב סופרי ההשכלה, וכך הוא רווח עד ימינו.

כיום משמש עידן בפי רבים גם לציון פרק זמן בעל מאפיין מסוים, כך למשל במשפטים "אנחנו עומדים לפני עידן חדש", "עידן המחשב שינה את פני עולם המדע". ואולם בעבר היו מבעלי הסגנון שלא נחה דעתם מפּרץ השימוש בעידן בהקשרים כה נרחבים. כך למשל כתבה חנה זמר, עורכת העיתון "דבר", בשנת תשכ"ז (1967):

אה, היו ימים. היו זמנים, היו תקופות. היו ואינם עוד. הלכו, חלפו עם רוח העידן, שכבש בסערה את לשוננו המתחדשת. כל נואם המכבד את עצמו – גם אם לא בהכרח את שומעיו – מדבר על עידן הטכנולוגיה ועידן הגרעין ועידן החלל. העיקר עידן, כי הוא מתאים לעידן המדע, המידע והמידוע – ואין בו נימת בטלנות כמו בימים (של זהב), בזמנים (הטובים ההם) ובתקופות (זוהר). בן־העידן מדבר על עידן.

נראה שבימינו הזרות שהורגשה לפני כחמישים שנה בקרב המהדרים בלשונם כבר אינה מורגשת. כך או כך, יש למילה עידן שימוש נוסף, מקצועי יותר: חלופה עברית למילה era (ודומותיה) במובן 'פרק בתולדות כדור הארץ על פי נתונים גאולוגיים, ארכאולוגיים ואחרים'.

השם עידן ניתן בימינו בעיקר לבנים, ובעת האחרונה הוא מקובל אף כשם לבנות. נראה שחברו להם שניים במתן השם: קרבת הצליל לשורש עד"ן שממנו נגזרים שמות אהובים כגון עֵדֶן, עֶדְנָה ועֲדִינָה, וכן התפוצה הרחבה יחסית של שמות שעניינם זמנים במעגל השנה כשמות עונות וחודשים: סְתָו, אָבִיב, אֲדָר, סִיוָן ועוד.

____________________________________

[1] מכאן מטבע הברכה שבתפילת ערבית: "משנה עיתים ומחליף את הזמנים".

[2] במקור 'בעידן רִתחא' והכוונה ל'זמן פורענות', ולא כפי שמהלך בלשוננו.

[post_title] => עידן [post_excerpt] => המילה עִדָּן מקורה בארמית ופירושה הוא 'זמן' סתם, לאו דווקא פרק זמן או תקופה כמו שמקובל בעברית בת־ימינו. מה פשר השינוי? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%99%d7%93%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-11-25 15:02:04 [post_modified_gmt] => 2020-11-25 13:02:04 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45332 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

המילה עִדָּן מקורה בארמית ופירושה הוא 'זמן' סתם, לאו דווקא פרק זמן או תקופה כמו שמקובל בעברית בת־ימינו. מה פשר השינוי?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>