הדף בטעינה

על המילה נָחַר

בתשובות באתר

איור של בעלי החיים: דוב, חמור, חתול, כבשה, סוס, פיל, יונה ותרנגול והכיתובים בהתאמה: נוהם, נוער, מייללף פועה, צוהל, מחצצר, הומה וקורא

קולות בעלי חיים

WP_Post Object
(
    [ID] => 23821
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2017-08-20 15:23:06
    [post_date_gmt] => 2017-08-20 12:23:06
    [post_content] => במדרש "כיסא ואיפודריון" מן המאה האחת עשרה נמצאת רשימה ארוכה למדי ומפתיעה למדי של קולות בעלי חיים:

"אמר ר' יוחנן היו כולם נותנים קולם והיה מרעיד כל העולם כולו, שור גועה, אריה שואג, איל צוהל, נמר צורח, כבש חונב, זאב זורד, צבי מפרט, דוב מגמגם, חמור מבריס, פיל נוהם, ראם מצלצל, גרפית מלבלב, אדם מרנן, שד מזמר, זיז היה קורא וקולו עולה לשמים, נשר צועק כקול מים רבים, יונה מהגה, נץ מצפצף והיה מקולו מתעוררים כל ישני ירושלם, נחש בפיו היה שורק והיו חולי ירושלם מתרפאין מקולו".

במדרש מתואר כיסאו של שלמה המלך וההדום שלמרגלותיו. על הכיסא חקוקות דמויות של בעלי חיים ושל יצורים מיתולוגיים - "גרפית" (ויש הסוברים שגרפית הוא ג'ירף), "שד", ו"זיז". הפסקה המובאת לעיל מתארת את הקולות שהשמיעו - אולי בשעה שעלה שלמה לכיסאו. את המדרש במלואו ראו כאן (מתוך אתר "מאגרים" של מפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה).

הינה רשימה של בעלי חיים (לפי סדר הא-ב) והפעלים המציינים את קולותיהם - מהם שנזכרו במדרש הנ"ל ומהם ממקורות אחרים:
  • אווז מגעגע
  • אפרוח מצייץ
  • אריה שואג (ככתוב "אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא", עמוס ג, ח)
  • גמל מחרחר או נוחר (בספרות העברית החדשה)
  • דבורה מזמזמת
  • דוב נוהם (בתנ"ך הוא הומה או שׁוֹקֵק)
  • זאב זורד (במדרש) או מיילל (בספרות החדשה)
  • חזיר נוחר (בספרות החדשה), נוצֵר או נועֵץ (בספרות חז"ל לפי כתבי יד)
  • חמור נוער, נוהק או מבריס
  • חתול מיילל
  • יונה הומה (וגם הוֹגָה או מְהַגָּה)
  • כבשה פועה (במדרש גם חונבת - אולי היפוך אותיות של נבח)
  • כלב נובח (במקרא) וגם מייבב, נוהם או מיילל (בספרות החדשה)
  • נחש לוחש, מלחש, נושף ושורק (בספרות חז"ל)
  • סוס צוהל ונוחר (במקרא) וצונף (בלשון התלמוד)
  • עורב קורא (כבר במקרא) וגם מקרקר (בימינו)
  • עז פועה
  • עכבר מצפצף (אצל מנדלי מוכר ספרים) ומצייץ (בספרות ימינו)
  • פיל נוהם (במדרש), וכיום גם תוקע, מריע ומחצצר בהשראת צורת החדק (ובספר גן גורים "מאנפף לגורים וקורא בחרחורים")
  • פרה גועה ("וַיִּשַּׁרְנָה הַפָּרוֹת בַּדֶּרֶךְ... הָלְכוּ הָלֹךְ וְגָעוֹ", שמואל א ו, יב)
  • צבוע צוחק (כך בלשונות העולם) או מיילל
  • ציפור מצייצת, מצפצפת, שרה ומזמרת
  • צפרדע מקרקרת, ובספרות העברית גם מְאַרְדַּעַת (מן אורדעא – צפרדע בארמית)
  • צרצר מצרצר
  • שועל מיילל
  • תוכי מדבר, שורק, מפטפט ומקשקש
  • תן מיילל
  • תרנגול קורא
  • תרנגולת מקרקרת או מקדקדת (אבן־שושן: משמיעה קול כעין קַד־קַד)

הערות על כמה מן הפעלים

  • גִּעְגַּע - כבר בספר בן סירא נמצא הרצף "גע גע" המביע קול, וקושרים אותו לפועל גָּעָה. הפועל גִּעְגַּע מופיע בספרות החדשה לציון קול האווזים וגם צחוק של בני אדם.
  • הִבְרִיס - לדעת חוקר התלמוד שאול ליברמן, פועל זה המיוחס כמו שראינו במדרש לחמור, מקביל לפועל היווני brazein המציין קולות של דובים ופילים.
  • הָמָה - פועל כללי לציון קול. בתנ"ך אפילו כלבים הומים (תהלים נט, ז).
  • זִמְזֵם - חידושו של אליעזר בן־יהודה לפי עדותו במילונו. לצד הדבורים מזמזמים הזבובים והיתושים, וכמובן גם בני אדם וכלים למיניהם.
  • יִלֵּל - בתנ"ך מוכרים יְלָלָה והֵילִיל (הפעיל) . המופע הקדום ביותר של הפועל יילל (פיעל) הוא ככל הנראה במגילות מדבר יהודה ולאחר מכן בספרות חז"ל. לרוב הוא מציין בכי של בני אדם. בספרות החדשה הוא יוחס לבעלי חיים אחדים, והבולטים בהם חתול ותן.
  • לִבְלֵב - הפועל משמש להשמעת קול, למשל קולו של האל: "לבלב בקולו כביכול - 'ועליון יתן קולו'" (שיר השירים רבה). בפיוט המתפללים מלבלבים זמירות לאל. בן־יהודה במילונו קושר את הפועל למילה لبلب [לבּלבּ] בערבית המציינת את קול הכבש והתיש. (ראו עוד ח' ילון, פרקי לשון, עמ' 84–85.)
  • נָהַם - פועל כללי לציון קול, לרוב קול מפחיד. בתנ"ך "אֲרִי נֹהֵם" (משלי כח, טו), וגם בני אדם "וּנְהַמְתֶּם אִישׁ אֶל אָחִיו" (יחזקאל כג, כד), ואפילו הים נוהם: "כְּנַהֲמַת יָם" (ישעיהו ה, ל). הייחוס הראשון של הפועל לדוב הוא בפיוט של הקליר: "כלה תעש בם ויהמו / כי עלינו כדובים נהמו". 
  • נָהַק - הוא קולו של החמור על פי הפסוק "הֲיִנְהַק פֶּרֶא עֲלֵי דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה שּׁוֹר עַל בְּלִילוֹ" (איוב ו, ה). "פרא" המקראי מזוהה כחמור בר, עָרוֹד; ובספרות חז"ל: "אין חמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין" (ירושלמי, יומא מה ע"ג, ושם גם בגרסה "נוקק"). לפועל הזה קרובים הפעלים נָאַק ונָהַג, שגם הם מביעים קולות של בעלי חיים.
  • נָחַר - במקרא יש נחרת סוסים (ירמיהו ח, טז). הפועל הזה נקשר לחזיר כנראה על פי הצליל חר־חר המיוחס לו בכמה מלשונות אירופה.
  • נָעַר - במקרא "נָעֲרוּ כְּגוֹרֵי אֲרָיוֹת" (ירמיהו נא, לח). בספרות חז"ל הנעירה מיוחדת לחמור, וכך גם בימינו. הינה סיפור יפה על חמור חכם ונעירתו: "מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוהו ליסטים וחבשוהו בחצר. הניחו לפניו שעורים ותבל ולא אכל ולא שתה. ואמרו [הליסטים]: מה אנו מניחין חמור זה שימות ויבאיש עלינו את החצר. פתחו לו הדלת והוציאוהו. כשהיה בדרך היה משחק ובא עד שהגיע לפתחו של ר' חנינא בן דוסא. התחיל נוער. ושמע בנו של ר' חנינא קולו. אמר לו: אבא, קול בהמתנו אני שומע. אמר לו: בני, פתח לו הפתח, שכבר מתה ברעב. הכניסה ונתן לפניה שעורים ואכלה ושתתה. מלמד שכשם שהצדיקים חסידים כך בהמתן חסידים." (אבות דרבי נתן)
  • פָּּעָה - פועל מקראי המיוחס לאישה יולדת. בספרות חז"ל ובפיוט הקדום אנו מוצאים עֶגְלָה שפועה, ומאוחר יותר יוחד הפועל לבני הצאן - כבשים, עיזים, טליים וגדיים.
  • צִפְצֵף, צִיֵּץ, צִוֵּץ - הפועל העתיק מן השלושה הוא צפצף שבמקרא, כגון "וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף" (ישעיהו י, יד). צִיֵּץ מופיע לראשונה בלשון חז"ל, כגון "צפור מצייץ ויודע על מה מצייץ" (קוהלת רבה). בספרות העברית החדשה (ובמילונים) אפשר למצוא גם צִוֵּץ והִצְוִיץ הגזורים מן הקול צְוִיץ־צְוִיץ.
  • צִרְצֵר - במדרש עשרת המלכים נדרש השם נבוכדנאצר: "נבו - שהיה נובח ככלב; כד - שהיה כמלא כד; נצר - שהיה מצרצר כצרצר".
הינה מובאות מן הספרות העברית החדשה־ישנה שיש בהם שפע קולות של בעלי חיים:
  • "והנה אריות וכפירים שואגים, דובים הומים, זאבי ערב מיללים וחזירי יער חורקי שן, ואחריהם מַשַׁק בעלי כנף מורדי אור, בנות יענה לילית ועורבי נחל צועקים ומיללים בילל ישמון. גם נחשים שורקים..." (אברהם מאפו, אהבת ציון, 1853)
  • "ושניאור חקה באמנות רבה קול גור־כלב נובח, יללת החתול, געית הפּרה, נעירת החמור, קריאת התרנגול, צפצוף הצפּרים, זמזום הדבורים, קרקור הצפרדעים, צהלת הסייח ושריקותיהן של חיות שונות. המשורר היה מלא רצון ונחת מחקוייו ותנועותיו אלה." (ראובן בריינין על ז' שניאור, 1917)
 ‍‍באהבה לכל בעלי החיים, ולא משנה באיזו שפה הם מדברים. [post_title] => קולות בעלי חיים [post_excerpt] => כל ילד יודע שכלב נובח וחתול מיילל. המתקדמים יציינו גם את זמזום הדבורה ואת קריאת התרנגול. אבל האם ידעתם מה הוא קולם של הצבי, הזאב והגמל? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a7%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-09-14 19:52:36 [post_modified_gmt] => 2021-09-14 16:52:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=23821 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

כל ילד יודע שכלב נובח וחתול מיילל. המתקדמים יציינו גם את זמזום הדבורה ואת קריאת התרנגול. אבל האם ידעתם מה הוא קולם של הצבי, הזאב והגמל? המשך קריאה >>

חידון מה משותף לקבוצות המילים – פתרונות

WP_Post Object
(
    [ID] => 21668
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-06-07 09:27:02
    [post_date_gmt] => 2017-06-07 06:27:02
    [post_content] => 

הִלְשִׁין, רִגֵּל, עִיֵּן, נָחַר

תשובה: פעלים שנגזרו משמות איברי הגוף הקשורים בהם. איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לניבים ולשימושי לשון, ופעלים אלו הם רק דוגמה קטנה לכך. להרחבה: מדברים בשפת הגוף.

יִשֹּוּם, מַטָּס, מִסּוּי, תּוֹבָנָה

תשובה: מילים שיש בהן חילופי גזרות. יִשּׂוּם – משורש שׂי"ם מגזרת עי"ו (שָׂם, לָשִׂים) – על דרך גזרת פ"י (כמו יִצּוּר); מַטָּס – משורש טו"ס מגזרת עי"ו – על דרך גזרת פ"נ (כמו מַסָּע); מִסּוּי – משורש מס"ס מגזרת הכפולים – על דרך גזרת ל"י (כמו שִׁנּוּי); תּוֹבָנָה – משורש בי"ן מגזרת עי"ו – על דרך גזרת פ"י (כמו תּוֹדָעָה). בעבר התנגדה האקדמיה למילים האלה בהיותן חורגות מן המתבקש על פי הדקדוק, ואולם בסופו של דבר היא אישרה את כולן וגם אחרות מסוגן (מַשָּׁט, גִּבּוּי ועוד). חילופי גזרות רגילים מאוד בלשוננו כבר במקרא ובספרות חז"ל.

לַחַן, אֹפֶק, מְהַנְדֵּס, תַּאֲרִיךְ

תשובה: מילים שנשאלו ללשוננו מן הערבית. הלשון הערבית היא אחות ללשון העברית במשפחת הלשונות השמיות. בימי הביניים קיבלנו ממנה מילים רבות – בייחוד במדע ובפילוסופיה. בתקופת תחיית העברית היו ממחדשי הלשון שחידשו מילים על פי הערבית. כך למשל חידש אליעזר בן־יהודה את המילים אדיב, אוהד, גרב ועוד.

כֶּבֶל, גָּאוֹן, מְכוֹנָה, מַסֵּכָה

תשובה: מילים מקראיות שחל בהן שינוי משמעות בהשפעת דמיון צליל למילה לועזית:
  • כֶּבֶל – בתנ"ך: שלשלת ברזל לכבילת אסירים. בימינו: חבל השזור מחוטי מתכת ומשמש בעיקר להובלת זרם חשמלי, בהשפעת המילה הלועזית cable.
  • גָּאוֹן – בתנ"ך: גאווה וגם גבהות, רוממות. בימינו: אדם חכם ומחונן או בעל כישרון יוצא דופן בתחום מסוים, בהשפעת המילה הלועזית genius. החוליה המקשרת בין המשמעויות היא שימוש המילה 'גאון' בתקופת הגאונים – כמוסבר כאן.
  • מְכוֹנָה – בתנ"ך: כַּן, בסיס. בימינו: מתקן מעשה ידי אדם, לרוב אוטומטי, שנועד לתכלית מסוימת, בהשפעת המילה היוונית mechane (אנגלית: machine). להרחבה.
  • מַסֵּכָה –בתנ"ך: פסל מתבנית יצוקה, כגון "עגל מסכה", וכן כיסוי, מצע ("כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס", ישעיהו כח, כ). בימינו: כיסוי לפנים, על פי המילה הלועזית mask.

בַּקְבּוּק, רִשְׁרוּשׁ, הִמְהוּם, קוּקִיָּה

תשובה: מילות תצליל (אונומטופאה), מילים המחקות בצלילן את המסומן שלהן.

דַּיָּל, מִשְׁקֶפֶת, חָזִיָּה, מִכְלָלָה

תשובה: חידושים של אליעזר בן־יהודה המשמשים כיום במשמעות שונה מזו שהוא ייעדם לה:
  • דייל – במילון בן־יהודה: "שמש המביא המשקאות והמאכלים במסעדות ובתי הקהוה", כלומר מלצר.
  • משקפת – במילון בן־יהודה: "שפופרת של הבטה למרחוק, telescope" (טלסקופ).
  • חזייה – במילון בן־יהודה: "בגד קצר בלי בתי זרוע על החזה, vest". הכוונה ללסוטה (וסט) של גברים, בגד הנלבש מתחת למקטורן החליפה.
  • מכללה – במילון בן־יהודה: "בית מדרש עליון לחכמות ומדעים [...] university ". בן־יהודה חידש את המילה תמורת אוניברסיטה, אך אנשי האוניברסיטה לא חפצו בחידוש. מכיוון שהחידוש לא התקבל למטרתו המקורית, הוא נוצל בשלב מאוחר יותר למוסדות להשכלה גבוהה שאינם אוניברסיטה.

אַחְיָן, עֶגְלוֹן, דַּלְפוֹן, שְׁלוּמִיאֵל

תשובה: מילים שמקורן בשמות פרטיים מן המקרא.
  • אַחְיָן – שם אדם מצאצאי מנשה: "וַיִּהְיוּ בְּנֵי שְׁמִידָע אַחְיָן וָשֶׁכֶם וְלִקְחִי וַאֲנִיעָם" (דברי הימים א ז, יט). את המילה במשמעות 'בן האח' חידש חוקר המקרא והלשון משה זיידל על פי השם הפרטי המקראי.
  • עֶגְלוֹן – מלך מואב (שופטים ג). השימוש במילה במשמעות 'נוהג עגלה' מתועד כבר בספרות ימי הביניים.
  • דַּלְפוֹן – אחד מעשרת בני המן (אסתר ט, ז). ככל הנראה נהפך השם הפרטי הזה למילה שמשמעה 'עני' בגלל תחילתו 'דל'. שימוש זה במילה מוכר למן ספרות ההשכלה.
  • שְׁלוּמִיאֵל – שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִישַׁדָּי היה נשיא שבט שמעון (במדבר א, ו ועוד), ולפי המדרש (בבלי סנהדרין פב ע"ב ועוד) אינו אלא זמרי בן סלוא שהרגו פינחס. השימוש בשם שלומיאל ככינוי לאדם לא יוצלח וביש־מזל קשור כנראה אל 'שלימזל' ביידיש ואל Schlemihl בגרמנית, ואולי אף הושפע מספרו הנודע של אדלברט פון שאמיסו "סיפורו המופלא של פטר שלימל" (1813), שתורגם גם בשם "סיפורו המופלא של פטר שלומיאל". חוקר הספרות העברית דב סדן מצביע על קשר אפשרי בין הכינויים האלה ביידיש ובגרמנית ובין השם המקראי.

טֹפֶר, קַיִט, כֻּרְסָה, שְׁאִילְתָה

תשובה: מילים שמקורן ארמי ונוצר בידול משמעות בינן ובין המקבילה העברית המקורית שלהן.
  • טֹפֶר – הצורה הארמית של המילה ציפורן. בעברית החדשה: ציפורן של בעל חיים דווקא.
  • קַיִט – על פי קייטא בארמית, הצורה העברית של המילה קיץ. בעברית החדשה קיט הוא נופש בקיץ ואף נופש סתם.
  • כורסה – על פי המילה הארמית 'כורסא' שאינה אלא כיסא. בעברית החדשה כורסה היא כיסא רחב ומרופד, לרוב בעל ידיות.
  • שאילתה – שאלה. בימינו: שאלה שחברי כנסת מציגים לשר בעניין הנתון באחריותו.

נַמְנֶמֶת, תַּבֶּטֶת, שֶׁגֶר־פֶּגֶר, שָׂח רָחוֹק

תשובה: מילים או צירופי מילים שמעולם לא אושרו בוועד הלשון או באקדמיה, אך שמועות עקשניות קושרות אותן אליה. החידוש 'שח רחוק' שימש בבית אליעזר בן־יהודה, אך לא התקבל בוועד הלשון; השם 'פיג'מה' ('נמנמת' או 'נמנמה' בפי מפריחי השמועות) אושר בצורתו הלועזית במילוני האקדמיה, ולמבקשים חלופה עברית מוצע הצירוף 'חליפת שינה'; הטלוויזיה עודה טלוויזיה (מעולם לא נקבע 'תבטת'); ולאמבולנס טרם נקבעה חלופה עברית, וגם אם תיקבע היא ודאי לא תהיה "שגר פגר".
חזרה לחידון [post_title] => חידון מה משותף לקבוצות המילים - פתרונות [post_excerpt] => נסו את כוחכם בחידון מאתגר על מילים ועל המשותף ביניהן. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%a3-%d7%9c%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-08 15:56:02 [post_modified_gmt] => 2022-08-08 12:56:02 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21668 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

נסו את כוחכם בחידון מאתגר על מילים ועל המשותף ביניהן. המשך קריאה >>
איור של אדם קדמון במערה חורט איור של עין יד פה ואף על קיר המערה - הכיתוב: האיברים שלנו מדברים

מדברים בשפת הגוף

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים: מדברים בשפת הגוף - יד – יו"ד (יד), מדברים בשפת הגוף - כף – כ"ף, מדברים בשפת הגוף - עין – עי"ן, מדברים בשפת הגוף - ראש – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.

תוספת

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא). עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב). הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:
  • הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
  • הפועל עָרַף מן עורף
  • הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
  • הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
  • הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => מדברים בשפת הגוף [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-04-14 18:31:48 [post_modified_gmt] => 2019-04-14 15:31:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', המשך קריאה >>