WP_Post Object
(
    [ID] => 14501
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2016-04-03 07:41:11
    [post_date_gmt] => 2016-04-03 04:41:11
    [post_content] => מַטָּח הוא ירי מכמה כלי נשק בבת אחת. המילה מתועדת מראשית שנות החמישים של המאה העשרים, ותולדותיה אינם מחוורים לגמרי. כמו המילים טווח ומטווח היא נוצרה בוודאי בהשראת הצירוף "מטחווי קשת" שבסיפור הגר וישמעאל (להרחבה). ככל הנראה היא קשורה גם לפועל הטיח 'השליך', 'זָרַק בחזקה', וכן לפעלים הערביים טַח וטַאוַחַ שמשמעם דומה. אף יש מי שהציע לקשור את מַטָּח לצליל הירייה 'טָח'.

המילה מטח משמשת גם בהשאלה, כגון 'מטח קללות'. לכן  כאשר יורד גשם חזק אפשר לכנותו 'מטח גשם'. ואולם את אותו הגשם אפשר לכנות גם בשם 'מתך גשם'. המילה מַתָּךְ גזורה מן השורש נת"ך, והיא קשורה אל הפועל ניתך שמשמעו היסודי 'נשפך', 'זָרַם'. פועל זה מוכר מן המקרא בהקשר של גשם חזק, למשל: "וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד, וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה" (שמות ט, לג), "מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ מַיִם עֲלֵיהֶם מִן הַשָּׁמָיִם" (שמואל ב כא, י). המילה מתך עצמה מתועדת כבר במגילת ההודיות ממגילות ים המלח, למשל בצירוף 'מתך חֵמָה'.

התחקות על הצירוף 'מטח גשם' או 'מתך גשם' מעלה שהוא נוצר אך לפני כמה עשורים, ונראה שצורתו המקורית הייתה 'מטח גשם'. דימויו של הגשם לירי מוכר כנראה כבר מן העברית העתיקה – על פי ההסבר המקובל ביותר למילה יוֹרֶה. גם את המילה רְבִיבִים (גשם) יש הקושרים לירי, שכן השורש רב"ב קרוב לשורש רב"י (כגון רוֹבֶה): "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים" (בראשית מט, כג). ייתכן שהצירוף 'מתך גשם' נוצר באופן עצמאי, וייתכן שנוצר בעקבות 'מטח גשם'. כך או כך השימוש בשורש נת"ך בהקשר של גשם מעוגן היטב בלשון המקורות, ולכן שתי הגרסאות של הצירוף טובות ותקניות.
    [post_title] => מטח ומתך
    [post_excerpt] => ייתכן שהצירוף 'מתך גשם' נוצר באופן עצמאי, וייתכן שנוצר בעקבות 'מטח גשם'. כך או כך השימוש בשורש נת"ך בהקשר של גשם מעוגן היטב בלשון המקורות, ולכן שתי הגרסאות של הצירוף טובות ותקניות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%98%d7%97-%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%9a
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-09 20:39:44
    [post_modified_gmt] => 2020-04-09 17:39:44
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=14501
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 118
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-02-14 14:36:45
    [post_date_gmt] => 2012-02-14 12:36:45
    [post_content] => 
רבים שואלים אותנו על ההבדל בין הַתָּכָה להֲמָסָה, ובייחוד מבקשים לדעת אם נכון לומר שקרח נמס או מותך. מקור השאלה בהבדל שיש בין השימוש במילים אלו במקורות – ובעקבותיהם בלשון הכללית בימינו – ובין שימושן בלשון המקצועית בתחום מדעי הטבע.
בלשון המקצועית הַתָּכָה היא melting, כלומר מעבר של חומר ממצב של מוצק למצב של נוזל בעקבות חימום. כך נקבע גם במילוני האקדמיה ללשון בתחום מדעי הטבע. על פי זה אכן נכון לומר שקרח ניתך או מותך. ואולם בלשון הכללית הַתָּכָה משמשת בעיקר בהקשר של מתכת ודומיה (המילה מַתֶּכֶת עצמה גזורה מן השורש נת"ך) ולרוב היא מציינת פעולה יזומה. שימוש זה בהתכה ובפועל הִתִּיךְ הוא המורש לנו מלשון המקורות, כגון "הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה" (מלכים ב כב, ט). מכל מקום בלשון הכללית מַתִּיכִים לעיתים גם חומרים אחרים, כגון גבינה ושעווה.
גם בשימוש המילה הֲמָסָה יש הבדל בין הלשון המקצועית ללשון הכללית. במדעי הטבע הֲמָסָה היא dissolving – פיזור אחיד של חלקיקי חומר בתוך נוזל. ואולם משמעותו המקורית של הפועל נָמַס היא 'הָפַךְ ממוצק לנוזל', בדרך כלל בעקבות חימום. כך למשל מסופר על המן שאכלו בני ישראל במדבר: "וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ, וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" (שמות טז, כא); ובספר תהלים נאמר: "הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ מִלִּפְנֵי ה'" (תהלים צז, ה). אם כן בעקבות המקורות נכון לומר 'השלג נמס' או 'המסת קרחונים' כפי שנהוג בעברית הכללית.
קיצורו של דבר: בלשון המקצועית נכון לדבר על התכה של קרח, אך בלשון הכללית אפשר בהחלט לדבר גם על המסתו.
מילה נוספת שאפשר לנקוט בהקשר זה היא הַפְשָׁרָה – מונח המשמש גם הוא לציון הפיכה ממוצק לנוזל בתחומים כגון גאוגרפיה ומטאורולוגיה, וכמובן גם במטבח. מקורו של הפועל הִפְשִׁיר בלשון חז"ל ופירושו 'עשה לפושר', 'חימם מעט דבר צונן' וגם 'הפך דבר לנוזל על ידי חימום'. השורש פש"ר משמש גם בארמית במשמעות זו, כגון בתרגום אונקלוס לפסוק שראינו לעיל – "וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס" – "כד חמא עלוהי שמשא פָּשַׁר". בלשון ימי הביניים קיבל הפועל הִפְשִׁיר גם משמעות של פועל עומד, ומכאן ניסוחים כגון 'השלג הפשיר', 'הקרחונים הפשירו'.
    [post_title] => התכה והמסה
    [post_excerpt] => רבים שואלים אותנו על ההבדל בין הַתָּכָה להֲמָסָה, ובייחוד מבקשים לדעת אם נכון לומר שקרח נמס או מותך.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%aa%d7%9b%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%94
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-10 02:05:13
    [post_modified_gmt] => 2020-04-09 23:05:13
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=118
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)