הדף בטעינה

על המילה מוֹשָׁב

במילון

 (ללא ניקוד: מושב)
מיןזכר
שורשישׁב
נטייהמוֹשָׁבִים, מוֹשְׁבֵי־ (בלשון המקרא: מוֹשָׁבוֹת, מוֹשְׁבוֹת־)

הגדרה

  • מְקום ישיבה
  • מכאן: מוֹשָבִי בצירופים כגון חַד־מוֹשבי; דוּ־מושבי
  • מגוּרים
  • ישיבה לדיון או סִדרת ישיבות
  • יישוב חקלאי קוֹאוֹפֵּרָטיבי

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

כנס וכינוס

WP_Post Object
(
    [ID] => 89
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-05-08 13:03:23
    [post_date_gmt] => 2012-05-08 10:03:23
    [post_content] => על המילים כנס וכינוס כתבה שושנה בהט במאמרה "דרכה של האקדמיה ללשון העברית בחידושי מילים": "עד שלא נתחדש הכֶּנֶס היו בארץ כינוסים: כינוס המקהלות, הכינוס למקרא וכינוסים מכינוסים שונים. את הכֶּנֶס אימצה האקדמיה ללשון העברית ביזמתו של השר רמז ע"ה. הוא ייחד אותו לסדרת ישיבות בכנסת. סבור היה רמז שיפה השם כֶּנֶס לכנסת. משראה הכֶּנֶס את אור העולם גווע הכינוס" (לשוננו לעם לח [תשמ"ז], עמ' 515).

נוסיף על דבריה כי בפועל נפוץ השימוש במילה 'מושב' במשמעות שנקבעה לכתחילה ל'כנס', כגון 'מושב החורף של הכנסת'. ואולם רשמית מושב של הכנסת הוא כנס קיץ וכנס חורף של שנה אחת.

מה שקרה למילה כֶּנֶס הוא תופעה של לשון חיה: המילה נוצרה לצורך מסוים, אולם משעה שנעשתה נחלת הכלל, חל בה שינוי משמעות. שינויים כאלה קשה לעצור, אבל עודנו ממליצים להשתמש במילה 'כינוס' לציון התוועדות רבת משתתפים לשמיעת הרצאות וכדומה, ולוּ כדי שהמילה לא תאבד מן העולם.
    [post_title] => כנס וכינוס
    [post_excerpt] => את המילה כֶּנֶס חידש השר דוד רמז לסדרת ישיבות בכנסת – ואולם עם השנים החלה המילה לשמש במשמעות כינוס. אומנם שימוש זה אינו פסול, אבל עודנו ממליצים להשתמש במילה 'כינוס' לציון אסֵפה, הִתכַּנסוּת או הִתוַועדוּת קהל.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%a0%d7%95%d7%a1
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-04-10 02:17:02
    [post_modified_gmt] => 2020-04-09 23:17:02
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=89
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

את המילה כֶּנֶס חידש השר דוד רמז לסדרת ישיבות בכנסת – ואולם עם השנים החלה המילה לשמש במשמעות כינוס. אומנם שימוש זה אינו פסול, אבל עודנו ממליצים להשתמש במילה 'כינוס' לציון אסֵפה, הִתכַּנסוּת או הִתוַועדוּת קהל.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של ילדה עם מצלמה עומדת לפני רחבת הכנסת

עברית ממשכן הכנסת

WP_Post Object
(
    [ID] => 1020
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-02-06 13:34:00
    [post_date_gmt] => 2012-02-06 11:34:00
    [post_content] => בכנסת נפגשים לא רק חבריה, אלא גם מילים עבריות הקשורות בה ובעבודתה. ראשונה היא כמובן הַכְּנֶסֶת עצמה: שמה נקבע במושב הפתיחה של האספה המכוננת כחצי שנה לאחר קוּם המדינה על פי כנסת הגדולה – אספת החכמים שהנהיגה את העם היהודי בראשית ימי הבית השני. במקור כְּנֶסֶת, כמו התכנסות, היא אספה והתוועדות, כגון בצירוף בֵּית כְּנֶסֶת – מקום שמתכנסים בו לתפילה בציבור. הַכְּנֶסֶת היא שמו הפרטי של בית המחוקקים הישראלי (בלעז פרלמנט).

מקום מושבה זכה לשם מיוחד: מִשְׁכַּן הַכְּנֶסֶת. מִשְׁכָּן הוא מקום מגורים, מקום לשכון בו. בתנ"ך התייחד הַמִּשְׁכָּן לציון האוהל ששכן בו ארון העדות, וכיום המילה מִשְׁכָּן משמשת לציון מבנים בעלי חשיבות ציבורית.

האספה הכללית של חברי הכנסת נקראת מְלִיאָה – מילה שביסודה היא שם פעולה של מָלֵא, כגון בפיוט של יניי "וַיִּמְנוּ לִמְלִיאָתוֹ [של הירח]". בתלמוד הירושלמי מְלִיאָה היא שדה מלא או ערוגה מלאה – לעומת צמח יחיד. בעת החדשה החלה מילה זו לשמש תרגום ל־plenum ('אספה בהשתתפות כל החברים'; plenum בלטינית פירושו מָלֵא).

כדי להבחין בין שְׁאֵלָה שחברי כנסת מציגים לשר בעניין הנתון באחריותו ובין שאלה סתם נבחרה המילה הארמית שְׁאִילְתָה – שאינה אלא מקבילתה של המילה שְׁאֵלָה.

כמה מילים ממשכן הכנסת היו במקורן בעלות משמעות כללית יותר ונעשו למונחים מוגדרים בהקשר זה. מִפְלָגָה (בניקוד זה) נוצרה על פי מילה יחידאית בתנ"ך: "לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵית אָבוֹת לִבְנֵי הָעָם" (דברי הימים ב לה, יב), ובעת החדשה השתמשו בה לציון קבוצה, כיתה ובעיקר בהקשר הפוליטי. כיום היא קבוצה מאורגנת בעלת עמדה פוליטית וחברתית השואפת להגיע לשלטון. סִיעָה מוכּרת מספרות חז"ל ומן הארמית (סיעתא). היא מציינת חבורה של אנשים, כגון בצירופים 'שמאי וסיעתו', 'הלל וסיעתו', ונראה שהיא קשורה לסיוע (חבורה שאנשיה מסייעים זה לזה. בכך היא נבדלת ממפלגה הקשורה דווקא לפילוג). מקבילה לה שִׁיעַה בערבית (מכאן השיעים, כת הנאמנים למשפחת הנביא מוחמד). בכנסת סִיעָה היא קבוצת חברי הכנסת ממפלגה מסוימת.

ויש גם תופעה הפוכה – מונח ייחודי שנעשה למילה כללית: את המילה כֶּנֶס חידש כנראה איש ועד הלשון השר דוד רמז במיוחד לסדרת ישיבות של הכנסת (כנס הקיץ וכנס החורף של שנה אחת הם מוֹשָׁב). ואולם לא עבר זמן רב והמילה כֶּנֶס יצאה מתחום הכנסת ונעשתה מילה נרדפת לכינוס.

מילים כלליות מן המקורות שנעשו למונחים יש גם ברשות המבצעת: המילה מֶמְשָׁלָה מציינת במקור את פעולת השליטה, למשל "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז), ומכאן גם את אנשי השלטון: "וְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ [של מלך אשור] עִמּוֹ" (דברי הימים ב לב, ט). כיום מֶמְשָׁלָה היא חֶבֶר השרים העומד בראש המדינה. את המילה שַׂר עצמה קבעה הממשלה הזמנית בישיבה הראשונה יומיים לאחר הכרזת המדינה. עוד הצעות שעלו בישיבה לחלופה עברית ל'מיניסטר' הן מֻרְשֶׁה, נֶאֱמָן ונָגִיד. בתנ"ך שַׂר הוא מנהיג, ממונה ומפקד (למשל 'שר אלפים') וגם איש נכבד, וכך שימשה המילה עד קום המדינה. השם הפרטי שָׂרָה קשור כמובן לשׂר וקרוב במשמעותו לשם מִלְכָּה (באכדית שַׁרֻּ הוא מלך).

הספרות העברית לדורותיה העמידה לרשותה של כנסת ישראל את רוב המילים שנזקקה להן עוד מראשיתה. להן הוסיפה האקדמיה כמה חידושים: שְׁדֻלָּה (לובי), בְּחִירוֹת מַקְדִימוֹת (פריימריז), וַעֲדַת שָׁעָה (ועדה אד הוק) וגם צמד המילים יַחְדָּה ונֶגְדָּה (קואליציה ואופוזיציה), המחכות עדיין לשעתן.

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => עברית ממשכן הכנסת [post_excerpt] => השם כְּנֶסֶת נקבע במושב הפתיחה של האספה המכוננת כחצי שנה לאחר קוּם המדינה על פי כנסת הגדולה – אספת החכמים שהנהיגה את העם היהודי בראשית ימי הבית השני. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%9e%d7%a9%d7%9b%d7%9f-%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-04-11 10:11:43 [post_modified_gmt] => 2021-04-11 07:11:43 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1020 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

השם כְּנֶסֶת נקבע במושב הפתיחה של האספה המכוננת כחצי שנה לאחר קוּם המדינה על פי כנסת הגדולה – אספת החכמים שהנהיגה את העם היהודי בראשית ימי הבית השני.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של אישה מובילה בעגלה בתים וחומות - העיר והבירה

העיר והבירה

WP_Post Object
(
    [ID] => 1008
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-05-29 11:42:00
    [post_date_gmt] => 2011-05-29 08:42:00
    [post_content] => 

ירושלים היא עיר הבירה של ישראל. הצירוף עִיר בִּירָה חדש הוא, אך רכיביו עתיקי יומין.

המילה עִיר שכיחה מאוד בתנ"ך, והיא באה בו יותר מאלף פעמים. ביסודה היא מציינת כל יישוב של קבע, גם יישוב קטן מאוד. העיר המקראית הייתה מוקפת חומה בדרך כלל, אך היו גם עָרֵי פְּרָזוֹת – ערים שאין להן חומה. על ירושלים שהייתה עיר בצורה ניבא זכריה כי היא תתפשט לסביבותיה ותפרוץ את גבולות חומותיה: "פְּרָזוֹת תֵּשֵׁב יְרוּשָׁלִַם מֵרֹב אָדָם וּבְהֵמָה בְּתוֹכָהּ" (זכריה ב, ח).

ערים קטנות הסמוכות לעיר הראשית ונתונות למרותה נקראות בָּנוֹת. מכאן הביטוי עיר ואם בישראל (שמואל ב כ, יט) – עיר שהיא כמו אֵם לערים הקטנות שסביבה. במהלך ההיסטוריה קיבל הביטוי משמעות נוספת: עיר שיש בה קהילה יהודית מפוארת – דווקא מחוץ לארץ ישראל. גם המילה מטרופולין, המציינת עיר גדולה, משמעותה 'עיר אֵם' (מיוונית: mētēr – אֵם, polis – עיר). צורת הרבים הרגילה של עִיר היא עָרִים, אבל בתנ"ך אנו מוצאים פעם אחת את הצורה עֲיָרִים כמשחק מילים עם צורת הריבוי של עַיִר: "וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים רֹכְבִים עַל שְׁלֹשִׁים עֲיָרִים (=בעל החיים) וּשְׁלֹשִׁים עֲיָרִים (=עָרִים) לָהֶם, לָהֶם יִקְרְאוּ חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה..." (שופטים י, ד). בספרות חז"ל רגילה הצורה עֲיָרוֹת כריבוי של עִיר, ובעת החדשה נגזרה ממנה המילה עֲיָרָה במשמעות 'עיר קטנה'.

אצל חז"ל עִיר היא יישוב גדול למדי ובו חנויות ומוסדות שונים. העיר הייתה מרכז לכְּפָרִים (ביחיד כְּפָר או כֹּפֶר) – יישובים קטנים מסביבה אשר סיפקו לה מים ותוצרת חקלאית. עיר גדולה ורבת אוכלוסין מכונה אצל חז"ל כְּרַךְ (ברבים כְּרַכִּים), ומילה זו משמשת עד היום בלשון הספרותית.

בעברית של ימינו יש מגוון מונחים רחב לציון צורות התיישבות שונות על פי גודלן ואופיין: עיר, קריה, עיירה, מושבה, מושב, כְּפָר, קיבוץ ועוד. כיום עִיר היא יישוב גדול בעל אופי עִירוֹנִי, ובראשה גוף מנהל המכונה עִירִיָּה – חידוש של בן־יהודה, על פי בַּלַדִיַּה בערבית.

ומן העִיר אל הבִּירָה: המילה בִּירָה מוכרת לנו מן הספרות המקראית המאוחרת ומספרות חז"ל. מקורה במילה האכדית birtu שפירושה 'מבצר' או 'מצודה'. בספר נחמיה נזכרת הַבִּירָה – מצודה שנבנתה בימי שיבת ציון כדי להגן על ירושלים ועל בית המקדש, ובדברי הימים נזכרות הבִּירָנִיּוֹת (צורת הרבים של בִּירָה) שבנו מלכי יהודה יהושפט ויותם. אך הבירה המקראית המפורסמת ביותר היא שושן הבירה הנזכרת במגילת אסתר. על כך כתב חוקר הלשון אבא בנדויד: "בתוך שושן היו שני חלקים: הייתה בה עיר והייתה בה בירה. מצודת המלך וסביבותיה נקראה שושן הבירה, ושאר העיר נקרא העיר שושן. ומרדכי היה בא והולך מן העיר אל הבירה ומן הבירה אל העיר. עיר לחוד ובירה לחוד".

הצירוף עִיר בִּירָה במשמעות capital city נולד כנראה מתוך פירוש מוטעה של 'שושן הבירה', כאילו בִּירָה פירושה 'עיר ראשית', שהרי שושן הייתה העיר הראשית שבה ישב המלך. ואיך נקראה עיר הבירה בימים עברו? בעבר היו ממלכות, ולכן העיר שבה ישב המלך נקראה 'עיר מלוכה' או 'עיר ממלכה'. וכך שורר ר' שלמה אלקבץ בן המאה השש־עשרה על העיר ירושלים בפיוטו הידוע 'לכה דודי':

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה / קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא / וְהוּא יַחֲמֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה.

כתבה: תמר קציר

קובץ להדפסה [post_title] => העיר והבירה [post_excerpt] => הצירוף עִיר בִּירָה במשמעות capital city נולד כנראה מתוך פירוש מוטעה של 'שושן הבירה'. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-10 00:09:36 [post_modified_gmt] => 2020-04-09 21:09:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1008 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הצירוף עִיר בִּירָה במשמעות capital city נולד כנראה מתוך פירוש מוטעה של 'שושן הבירה'.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון  שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-03-04 11:50:43 [post_modified_gmt] => 2021-03-04 09:50:43 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך מוֹשָׁב ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>