הדף בטעינה

על המילה מוֹאֲבִיָּה

בתשובות באתר

למה רוסייה אבל סורית? איור של "בבושקות"

רוסייה אבל סורית – סיומת ־ִית לעומת סיומת ־ִיָּה בשמות ייחוס

WP_Post Object
(
    [ID] => 901
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-07-07 21:53:54
    [post_date_gmt] => 2011-07-07 18:53:54
    [post_content] => מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה בשמות ייחוס (שמות תואר המציינים שייכות לעם, לארץ, לעיר וכדומה). שתי הסיומות כשרות כפי שעולה מלשון המקרא: מוֹאֲבִיָּה (רות א, כב ועוד) וגם מוֹאָבִית (דברי הימים ב כד, כו).

למה בכל זאת דוברי העברית מעדיפים לומר רוסִייה, ספרדייה, צרפתייה, יוונייה, אנגלִייה, גרמנייה ועוד, אבל סורית, לבנונית, יפנית, סינית, שוודית, בלגית, אוסטרית?
נראה שמה שקובע את הבחירה בסיומת ־ִית או ־ִיָּה – בלשוננו היום – הוא מקום הטעם בצורת הזכר של שם הייחוס: כאשר נוהגים להגות את שם הייחוס במלעיל, כמו סיני (הטעם על ההברה הראשונה), צורת הנקבה היא בסיומת ־ִית: סינית. כך גם כורדי–כורדית, סורי–סורית, בלגי–בלגית וכדומה. לעומת זאת כאשר מטעימים את ההברה האחרונה, כגון בשמות הייחוס צרפתי, אנגלי, רוסי, מצרי – שם הייחוס הנקבי הוא בסיומת ־ִיָּה: צרפתייה, אנגלייה, רוסייה, מצרייה.

השם ישראלית יוצא דופן מבחינה זו, והוא מושפע מן ההופעה של צורה זו בדיוק כך בתורה ובספרות חז"ל.

אין בדברים האמורים כדי לקבוע את התקן, שהרי לפי הדקדוק העברי שמות הייחוס כולם – בזכר, בנקבה ובשאר הנטיות – אמורים להיות מלרעיים, כלומר הטעמתם בהברה האחרונה.
    [post_title] => רוסייה אבל סורית – סיומת ־ִית לעומת סיומת ־ִיָּה בשמות ייחוס
    [post_excerpt] => נראה שמה שקובע את הבחירה בסיומת ־ִית או ־ִיָּה – בלשוננו היום – הוא מקום הטעם בצורת הזכר של שם הייחוס.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a8%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%90%d7%91%d7%9c-%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%a1%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-03-14 15:43:45
    [post_modified_gmt] => 2021-03-14 13:43:45
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=901
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

נראה שמה שקובע את הבחירה בסיומת ־ִית או ־ִיָּה – בלשוננו היום – הוא מקום הטעם בצורת הזכר של שם הייחוס.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
אישה דתייה ישובה והכיתוב דתית או דתייה

דתית או דתייה – ־ִית לעומת ־ִיָּה

WP_Post Object
(
    [ID] => 839
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-07-07 21:41:04
    [post_date_gmt] => 2011-07-07 18:41:04
    [post_content] => מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה – ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה. בימינו מקובלת הבחנה ולפיה בהקשר של תואר מובהק, במיוחד כשאינו מוסב אל אדם, אומרים דתית, כגון 'שכונה דתית', 'אוכלוסייה דתית', 'השקפה דתית'. ואילו כאשר שם התואר מוסב אל אדם ממין נקבה משמשת הצורה דתייה, כגון 'אישה דתייה' (לצד 'אישה דתית'), ובעיקר כשהמילה באה בפני עצמה, כגון במשפט 'היא דתייה'.

בדומה לכך יש בזמן האחרון גם שימוש בשמות התואר חילונייה, חרדייה באותן נסיבות שבהן משתמשים ב'דתייה': 'בחורה חילונייה' (לצד 'בחורה חילונית'), 'חרדייה מבני ברק' (לצד 'חרדית מבני ברק') לעומת 'חתונה חילונית', 'שכונה חרדית' וכדומה. אליהם אפשר להוסיף את שם התואר 'חופשייה' – שגם הוא משמש בנסיבות דומות: 'אישה חופשייה' ואף 'ציפור חופשייה' (לצד 'אישה חופשית', 'ציפור חופשית') לעומת 'צניחה חופשית' וכדומה.

יש לציין שההבחנה שנוצרה בלשוננו היום בין 'דתייה' ל'דתית' אינה נובעת מן המצוי במקורות. במקרא אנו מוצאים "וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה" (רות ב, י), וגם "בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" (שמות ב, כב) – כלומר הסיומת ־ִיָּה משמשת הן שם תואר לאדם ממין נקבה הן שם תואר כללי. לצד סיומת זו רווחת יותר הסיומת םִית, ואף יש חילופין בין שתי הסיומות: "רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה" (רות א, כב ועוד) לעומת "שִׁמְרִית הַמּוֹאָבִית" (דברי הימים ב כד, כו). בספרות חז"ל יש "גיורת מצרית" ו"מצרי שנשא מצרית" (לאדם) וגם "דלעת מצרית".

נעיר לבסוף שצורת הרבים של כל הצורות הללו זהה: דתיות, חילוניות, חרדיות, חופשיות, נוכריות, מואביות, מצריות.
    [post_title] => דתית או דתייה – ־ִית לעומת ־ִיָּה
    [post_excerpt] => מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה – ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%93%d7%aa%d7%99%d7%aa-%d7%90%d7%95-%d7%93%d7%aa%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-06-22 09:43:43
    [post_modified_gmt] => 2020-06-22 06:43:43
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=839
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

מבחינה דקדוקית אין כלל מחייב בבחירת סיומת הנקבה – ומכאן ששתי הסיומות כשרות: דתית וגם דתייה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>