הדף בטעינה

על המילה כֶּשֶׂב

בתשובות באתר

איור חיות: חמור, צבי, גמל, כבש, סוס, תיש ופרה

בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 32309
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2018-12-06 15:44:51
    [post_date_gmt] => 2018-12-06 13:44:51
    [post_content] => 

חיות במשק האדם

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. בני בקר: הנקבה היא כמובן פָּרָה. הזכר הוא פַּר (וביידוע: הַפָּר) או שׁוֹר (וברבים שוורים). יש המקפידים להבחין: פר להרבעה, ושור לעבודה (לרוב פר מסורס), לדוגמה: "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ" (דברים כה, ד). בתנ"ך אפשר למצוא גם צירופים של שני השמות: "פַּר הַשּׁוֹר" (שופטים ו, כה), "שׁוֹר פָּר" (תהלים סט, לב). צאצאי הפר והפרה הם עֵגֶל ועֶגְלָה – שניהם מן המקרא. ברבים עֲגָלִים ועֲגָלוֹת (בפי רבים רווחת הצורה הלא דקדוקית עֶגְלוֹת – כדי להימנע מן הזהות לצורת הרבים של עֲגָלָה). בני צאן: לצד כֶּבֶשׂ וכִבְשָׂה ובשׂיכול עיצורים כֶּשֶׂב וכִשְׂבָּה (ברבים כְּבָשִׂים או כְּשָׂבִים וגם כְּבָשׂוֹת), יש במקרא רָחֵל (וברבים רְחֵלִים; בלשון חז"ל רְחֵלוֹת) לנקבה, וכמובן השם המיוחד לזכר אַיִל (וברבים אֵילִים). הצאצאים הם טָלֶה (וברבים טְלָאִים או טְלָיִים) וטַלְיָה (צורה המוכרת מלשון חז"ל),[1] ובימינו גם שֶׂה ושֵׂיָה (וברבים שֵׂיִים ושֵׁיוֹת). ואולם במקרא שֶׂה הוא גם אחד (או אחת) מן הצאן – כבש או עז בוגרים, ומכאן האמור בדברים יד, ד: " זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה כְשָׂבִים וְשֵׂה עִזִּים". קרוביהם של הכבשים – העיזים: הזכר הוא תַּיִשׁ (וברבים תְּיָשִׁים). הנקבה בפינו היא עֵז (מן השורש ענ"ז, ולכן בנטייה בא דגש: עִזִּים וכד'), ובלשון הילדים בני ימינו גם עִזָּה; לצורה זו בסיומת ־ָה יש גם עדות יחידה בתלמוד הירושלמי. במקורות במילה עיזים כלולים זכרים ונקבות, לדוגמה: "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (שמות יב, ה); "חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן ומן הכבשים ומן העזים ומן הזכרים ומן הנקיבות" (משנה פסחים ו, ד). מן המקרא מוכרים גם השמות הנרדפים שָׂעִיר ושְׂעִירָה – בייחוד בצירופים "שְׂעִיר עִזִּים", "שְׂעִירַת עִזִּים". בספרי המקרא המאוחרים (דניאל, עזרא ודברי הימים) עולה השם צָפִיר לציון תיש, לעיתים בצירוף 'צְפִיר עִזִּים'. בימינו משמש השם הזה לשני מינים במשפחת הצאן: צְפִיר הָאַלְפִּים (chamois) וצְפִיר הַהִימָלָאִים (goral). צאצאי התיש והעז גם הם מוכרים מן המקרא: גְּדִי (ברבים גְּדָיִים) וגְדִיָּה (ברבים גְּדִיּוֹת). עוד חיות במשק הבית הם הסוס והחמור. אצל הזוג סוּס וסוּסָה אין שם נפרד לנקבה. שם הצאצא סְיָח עולה בלשון חכמים (ושָם הוא גם צאצא החמור), וממנו נגזרה צורת הנקבה סְיָחָה המוכרת מלשון חכמים המאוחרת. במקרא חֲמוֹר הוא הזכר ואָתוֹן הנקבה (ברבים אֲתוֹנוֹת). בלשון חז"ל השם חמור משמש הרבה גם לנקבה, כגון "חמור שילדה" (משנה בכורות א, ב), ויש גם חֲמוֹרָה. בלשון הילדים בעברית החדשה הצורה חֲמוֹרָה משמשת לשון גנאי לנקבה. צאצאי החמור והאתון הם עַיִר (ברבים עֲיָרִים) מן המקרא ועִירָה (על פי קביעת האקדמיה בעקבות הצורה עִירֹה 'העַיִר שלו' בברכת יעקב ליהודה בבראשית מט, יא; ברבים עֲיָרוֹת). בעלי הדבשת הם גָּמָל מן המקרא ונָאקָה מלשון חז"ל, ככתוב במשנה "יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר וְהַנָּאקָה בַּחֲטָם" (שבת ה, א). תינתן הדעת שהאל"ף במילה נאקה אינה הגויה, וכך גם בצורת הרבים נָאקוֹת (לעומת זאת נְאָקָה היא 'אנחה', 'אנקה'). בניהם של הגמל והנאקה הם בֶּכֶר ובִכְרָה. שמות אלו נזכרים בתנ"ך: "בִּכְרָה קַלָּה מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ" (ירמיהו ב, כג); "שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה" (ישעיהו ס, ו).

חיות אחרות

כמו הזוגות המקראיים סוס וסוסה, פר ופרה, כבש וכבשה, יש זוגות נוספים שבהם צורת הנקבה נגזרת מצורת הזכר בתוספת הסיומת ־ָה. את מקצת צורות הנקבה אפשר למצוא כבר בספרות חז"ל ואחרות נוצרו בעברית החדשה. למשל: דֻּבָּה, זְאֵבָה, כַּלְבָּה, פִּילָה, שׁוּעָלָה, קוֹפָה, קַרְנַפָּה, תַּנָּה; וגם בקרב בעלי חיים שאינם יונקים: אֲוָזָה, טַוָּסָה וכדומה. לצד סיומת ־ָה אפשר למצוא גם סיומת ־ת, כגון תַּרְנְגֹלֶת (לצד תַּרְנְגוֹל במשנה), עוֹרֶבֶת (בחיבור תולדות בן סירא מראשית ימי הביניים), סְנָאִית (אצל עגנון). בספרות ובלשון הדיבור בימינו נוצרות מדי פעם עוד צורות נקבה מעין אלו, כגון יַתּוּשָׁה, זְבוּבָה ונְחָשָׁה. וגם ההפך: משמות נקביים המסתיימים ב־ָה נוצרת לעיתים צורת זכר בהשמטת הסיומת, כגון יוֹן מן יוֹנָה,[2] ונָמָל מן נְמָלָה.[3] אולם בלשון הרגילה כשרוצים להבחין משתמשים במבנה מורכב כמו 'חסידה ממין זכר', 'נקבת העורב', 'צפרדע זכר' וכדומה. לעניין זה יפים דבריו של הרמב"ן בפירושו ל'ארנבת' בויקרא יא, ו (ציטוטי הפסוקים מובאים להלן ככתיבם וכניקודם במקרא):

"ואת הארנבת" - מין [של בעלי חיים] הוא, שיקראו כן בלשון הקודש הזכר והנקבה ממנו, וכן היענה, ובעופות היונה – אין שם הזכר חלוק מן הנקבה. ויש רבים ששמותם בלשון זכר ואין לנקבותיהם שם אחר: גמל, שפן, חזיר, "דֹּב אֹרֵב" [איכה ג, י], "וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה" [ישעיה יא, ז], וכן תור בעופות. ולכך אמר הכתוב "שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה" [ויקרא ה, ז] – יזכיר בתורים שהן בלשון זכר 'שתי', וביונה 'שני', להודיע שאין קפידא בהם. ואל תשיב עלי מלשון רבותינו שיאמרו "פרה וחזירה" [משנה בכורות ד, ד], ויאמרו [בבלי בכורות ו ע"ב] 'גמל הבא מן הגמלה', כי ישאילו בהם לשון לבאר כוונתם.

[ראו עוד במאמרה של קרן דובנוב "חתול זוללת וחיות אחרות".] במקורות אפשר למצוא מעט מאוד שמות ייחודיים לצאצאי בעלי החיים חוץ מן השמות שנזכרו לעיל (למשל עופר – צאצא הצבי והצבייה או האַייל והאַיילה). בעברית החדשה השם הכללי המקובל לצאצאי היונקים הוא גּוּר (על פי "גור אריה" וכדומה שבמקרא). כשרוצים ליצור שם ייחודי ננקטות לשם כך צורות הקטנה מגוונות, אחדות מהן נוצרו בספרי ילדים: כְּלַבְלַב, חֲתַלְתּוּל, חֲזַרְזִיר (חברו של פו הדוב), שַׁעֲלוּל (למשל בסיפורו של ביאליק "התרנגולים והשועל" לצד "בן־שועל נער"), דובון, פילון או פילפילון ועוד ועוד. --------------------

[1] בארמית טַליתא ('הטַּליה') היא 'ילדה', 'נערה צעירה', כמוכר מן הסיפור בברית החדשה על הילדה שהקים ישו לתחייה באומרו "טליתא, קומי" (או קום).

[2] יצוין כי תּוֹר אינו הזכר של יונה אלא סוג בפני עצמו.

[3] הצורה הזכרית נָמָל משמשת בשם החרק אֲרִינָמָל (הלחם של אריה ונמלה – בבואת השם המדעי Myrmeleon).

[post_title] => בעלי החיים – האב והאם וצאצאיהם [post_excerpt] => בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%a2%d7%9c%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%95%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%95%d7%a6%d7%90%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 23:09:37 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 20:09:37 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=32309 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעולם העתיק קיבלו בעלי החיים שבמשק האדם שמות נפרדים לזכר ולנקבה, ושמות ייחודיים לצאצאים. המשך קריאה >>
כיתוב וניקוד

שִׂמְלָה ושַׂלְמָה

WP_Post Object
(
    [ID] => 13207
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-12-23 15:17:52
    [post_date_gmt] => 2015-12-23 13:17:52
    [post_content] => 
נַלְבִּישֵׁךְ שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט וְנִפְרֹשׂ לָךְ מַרְבַדֵּי גַּנִּים עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים (שיר בוקר, נתן אלתרמן)

נשאלנו מה פירוש המילה שַׂלְמָה בצירוף 'שלמת בטון ומלט' ב"שיר בוקר" מאת נתן אלתרמן. 'שלמת בטון' אינה אלא 'שמלת בטון'. המילים המקראיות שִׂמְלָה ושַׂלְמָה מתחלפות ביניהן, ולמעשה מדובר באותה המילה בשׂיכול עיצורים, כלומר בחילופי מקום של העיצורים. כך למשל נאמר בדברים פרק ח: "שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ", ואילו בפרק כט: "לֹא בָלוּ שַׂלְמֹתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם".

צמד מילים מקראי ידוע אחר שיסודו בשיכול עיצורים הוא כֶּבֶשׂ–כֶּשֶׂב, כגון "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ" (ישעיהו יא, ו) לעומת "וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב" (בראשית ל, מ), "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד" (ויקרא כב, כז).

הינה עוד כמה צמדים בשיכול עיצורים:

  • אַלְמֻגִּים – אַלְגֻּמִּים (דברי הימים ב ב, ז)
  • אֲנָקָה – נְאָקָה
  • בֶּהָלָה – בַּלָּהָה
  • זְוָעָה – זַעֲוָה (בכמה מקראות יש חילופי כתיב וקרי בין שתי המילים)
  • מַזְלֵג – מַלְגֵּז (בלשון חכמים מעין קלשון, ומכאן בימינו מַלְגֵּזָה)
  • מַלְתָּעוֹת – מְתַלְּעוֹת
  • נִגְזַר – נִגְרַז (מכאן אולי גַּרְזֶן)
  • עַוְלָה – עַלְוָה (הושע י, ט: "בְּנֵי עַלְוָה")
  • עָיֵף – יָעֵף
  • רָעַף – עָרַף ("וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל" – משלי ג, כ; "אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל" – דברים לג, כח; כיום מוכר יותר הִרְעִיף בבניין הפעיל המשמש במשמעות מושאלת).
הערה: לא ברורה הסיבה להבדל בתנועה הראשונה – שִׂמְלָה בחיריק לעומת שַׂלְמָה בפתח, אך לעיתים יש הבדל כזה באותה המילה ממש, כגון זַלְעָפוֹת–זִלְעָפוֹת, גַּנָּה–גִּנָּה. [post_title] => שִׂמְלָה ושַׂלְמָה [post_excerpt] => נשאלנו מה פירוש המילה שַׂלְמָה בצירוף 'שלמת בטון ומלט' ב"שיר בוקר" מאת נתן אלתרמן. 'שלמת בטון' אינה אלא 'שמלת בטון'; למעשה מדובר באותה המילה בשׂיכול עיצורים. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-29 22:18:36 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:18:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13207 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

נשאלנו מה פירוש המילה שַׂלְמָה בצירוף 'שלמת בטון ומלט' ב"שיר בוקר" מאת נתן אלתרמן. 'שלמת בטון' אינה אלא 'שמלת בטון'; למעשה מדובר באותה המילה בשׂיכול עיצורים. המשך קריאה >>

שבת זכור – נחשל

WP_Post Object
(
    [ID] => 11929
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-10-07 10:42:29
    [post_date_gmt] => 2015-10-07 07:42:29
    [post_content] => נחשל הוא חלש ובעיקר לא מפותח, כגון 'שכונה נחשלת', 'מדינות נחשלות'. מקור המילה בתיאור מלחמת עמלק בישראל בקטע המכונה 'פרשת זכור' אשר נהוג לקרוא בשבת שלפני פורים: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ...". יש שהציעו לגרוס כאן 'נכשלים' במקום 'נחשלים', אך הדעה המקובלת יותר רואה בשורש חש"ל היפוך אותיות מן השורש חל"ש, כמו שִׁמְלָה–שַׂלְמָה, כֶּבֶשׂ–כֶּשֶׂב, בֶּהָלָה–בַּלָּהָה ועוד.

בעברית בת ימינו השורש חש"ל משמש גם במשמעות ההפוכה של חוזק וחוסן, בייחוד בפעלים 'חישל' ו'התחשל'. משמעו היסודי של הפועל 'חישל' הוא 'ריקע', 'עיצב מתכת'. זהו פועל ארמי המוכר בין השאר מארמית התלמוד, וככל הנראה הוא חדר אל העברית בימי הביניים. בעברית החדשה החל פועל זה לשמש גם בהשאלה לציון עיצוב וגיבוש – בעיקר של אופי האדם, ומכאן קיבל משמעות של חיזוק האדם – בכוח או ברוח.

האם יש קשר בין חישול המתכות הארמי לשורש חש"ל המקראי? אכן יש הסוברים שמדובר באותו שורש, ולשיטתם הפועל המציין בימינו חיזוק החל את דרכו דווקא כפועל המציין שבירה והחלשה (שהרי בריקוע המתכת מכים בה ועושים אותה דקה יותר). לדעת אחרים מדובר בשני שורשים נבדלים שמקורם שונה; וכאמור אף יש הסוברים כי הצורה 'נחשלים' יסודה בשיבוש של 'נכשלים'.

כך או כך אין זה המקרה היחיד של שורש אחד הנושא משמעויות מנוגדות. אחת הדוגמאות הידועות בהקשר זה היא השורש קל"ס: בלשון המקרא הוא מציין לעג, כגון "וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב ב, כג), "תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (תהלים מד, יד). אך בלשון חז"ל קִלֵּס משמעו 'שיבח': "למלך בשר ודם שנכנס למדינה והיו הכל מקלסין לפניו שהוא גבור" (מכילתא דרבי שמעון), "ומלאכי השרת מקלסים אותו" (ספרי במדבר). משמעות זו של השורש קל"ס מקורה במילה היוונית Kalos, שפירושה 'יָפֶה'.
    [post_title] => שבת זכור – נחשל
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%96%d7%9b%d7%95%d7%a8-%d7%a0%d7%97%d7%a9%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2018-11-09 19:19:40
    [post_modified_gmt] => 2018-11-09 17:19:40
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11929
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

נחשל הוא חלש ובעיקר לא מפותח, כגון 'שכונה נחשלת', 'מדינות נחשלות'. מקור המילה בתיאור מלחמת עמלק בישראל בקטע המכונה 'פרשת זכור' אשר נהוג לקרוא בשבת שלפני פורים: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך כֶּשֶׂב ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>