הדף בטעינה

על המילה הִלְבִּישׁ

במילון

 (ללא ניקוד: מלביש)
בנייןהפעיל
שורשלבשׁ
נטייהמַלְבִּישָׁה; הִלְבִּישׁ, יַלְבִּישׁ, לְהַלְבִּישׁ לכל הנטיות

הגדרה

  • מכַסה (את גופו של אחֵר) בבגדים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

תרנגולת וסנאי אוחזים בשני שלטים: דירה לשכור או דירה להשכיר?

לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר

WP_Post Object
(
    [ID] => 5618
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-08-20 11:15:52
    [post_date_gmt] => 2014-08-20 08:15:52
    [post_content] => צמדי הפעלים לָוָה והִלְוָה, שָׁאַל והִשְׁאִיל, שָׂכַר והִשְׂכִּיר דומים זה לזה במשמעם וביחס שבין רכיביהם: שלושתם מציינים העברת דבר מאדם לאדם לצורך השימוש בו לזמן מוגבל; בשלושתם מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו – בדומה ליחס בצמד הפעלים לָקַח ונָתַן. (יחס מוכר יותר בין קל להפעיל הוא של פועל "רגיל" בבניין קל ופועל גורם בבניין הפעיל, כגון לָבַשׁ והִלְבִּישׁ.)

את צמדי הפעלים האלה ירשנו מן המקורות: "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב... וְהִלְוִיתָ [הפעיל] גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תִלְוֶה [קל]" (דברים כח, יב), "...וַיִּשְׁאֲלוּ [קל] מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם [הפעיל]..." (שמות יב, לה–לו), "מקום שנהגו להשכיר [הפעיל] אילנות עם השדות – הרי הן של שוכר [קל], בפני עצמן – הרי הן של משכיר [הפעיל]" (תוספתא בבא מציעא ט, ד). על היחס שבין הבניינים קל והפעיל בצמדים אלו כבר עמד רש"י בפירושו לכתוב "וְהַעֲבַטְתָּ... וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט" (דברים טו, ו), שבו צמד פעלים נוסף מעין זה – עָבַט והֶעֱבִיט (לָווה תמורת משכון והלווה תמורת משכון). וכך כותב רש"י: "כל לשון הלואה כשנופל על המלוה נופל בלשון מפעיל, כגון והלוית, והעבטת. ואם היה אומר ועבטת היה נופל על הלוה [=הלוֹוֶה], כמו ולוית".

בלשוננו היום לא תמיד נשמרת ההבחנה, ורבים נוקטים את הפעלים בבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח, כגון "השאלתי את הספר מהספרייה". יש הרואים בכך השפעה של הלעז, שכן כמה פעלים מקבילים בלשונות אירופה משמשים בשני הכיוונים, והבחנת המשמעות היא על פי ההקשר ומילות היחס. למשל: liehen בגרמנית, ליַיען ביידיש (ללוות וגם להלוות),  rent באנגלית (לשכור וגם להשכיר), louer בצרפתית (לשכור וגם להשכיר).

השימוש בצורת פועל אחת לשני כיווני הפעולה איננו מפריע לדוברים שהרי די במילת יחס להביע את הכיוון: 'השאיל מ' או 'השאיל ל'. גם בשמות הפעולה משמשת צורה אחת לשני הכיוונים: הלוואה, השאלה (וגם שאילה) והשכרה (וגם שכירה ובעיקר שכירות), וכך גם מעמדו של הדבר העובר מיד ליד: אותה הדירה יכולה להיחשב מושכרת או שכורה, הספר שאול או מושאל והכסף מולווה (כאן אין כלל צורה לציון ההיבט של הלוֹוה).

השימוש בצורות מבניין הפעיל גם לציון הצד הלוקח אופייני מאוד לעברית בת זמננו, אך אפשר למצוא כדוגמתו כבר ברובדי לשון קודמים. למשל: "לא ילוונו ולא יַלווה ממנו" (משנה נדרים ד, ו על פי ניקוד כ"י קאופמן); "מלהלוותן מלהלוות מהן" (ירושלמי עבודה זרה א:א,לט ע"א); "השכיר ממנו בדינר לחֹדש" (תוספתא בבא מציעא ד, ה); "או שהטעוהו פועלים – שהשכיר ליתנם על גבי בית הבד קודם הרגל, ולא באו" (רש"י על מועד קטן יא ע"ב); "אסור... מלהשאילן ומלהשאיל עימהן" (משנה עבודה זרה א, א על פי כ"י קאופמן).

שלא כבלשון ימינו, בחיבורים מרובדי לשון קודמים אפשר למצוא גם שימוש בצורות בבניין קל (כגון 'לווה' ו'שכר') לציון הנותן: "הרי כל מה שלויתה להקב"ה שלשה טיפי דם" (תנחומא וירא, מב); "האומר לחבירו שכור לי חמורך וארכב עליו" (תוספתא בבא מציעא ז, ז).

מכל מקום בלשון התקנית ראוי לשמור על ההבחנה: הם משכירים לי את הדירה, ואני שוכר אותה; אני משאילה לך את הספר ואתה שואל אותו ממני; את מלוָוה לי כסף ואני לוֹוָה אותו ממך. הבחנה זו חשובה במיוחד בלשון המשפטית, כגון בחקיקה ובחוזים. כך למשל בחוק השכירות והשאילה, תשל"א–1971: "השוכר חייב לשלם למשכיר את דמי השכירות" [סע' 13(א)], "המשאיל רשאי לבטל את חוזה השאילה כל עוד לא מסר את המושאל לשואל" [סע' 29(א)].

 

על הפעלים לווה, שאל ושכר

הפעלים לָוָה, שָׁאַל ושָׂכַר קרובים במשמעם אך אינם זהים:
לָוָה – לקח דבר על מנת להחזיר אחר כך את תמורתו. משמש בעיקר בהקשר של כסף.
שָׁאַל – לקח דבר על מנת להחזירו לאחר השימוש בו.
שָׂכַר – לקח דבר לשימוש זמני תמורת תשלום. משמש בהקשר של חפצים, מבנים ומקומות, וכן בהקשר של בעלי מקצוע ושירותים שונים.
    [post_title] => לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר
    [post_excerpt] => בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d6%b8%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%95%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%a9%d7%90%d7%9c-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%99%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%a9%d7%9b%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-07-29 12:39:30
    [post_modified_gmt] => 2021-07-29 09:39:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5618
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו. המשך קריאה >>
איור פריטי לבוש ופעלי הלבישה שלהם

ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית

WP_Post Object
(
    [ID] => 1011
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-06-12 11:37:00
    [post_date_gmt] => 2011-06-12 08:37:00
    [post_content] => פריטי הלבוש רבים, והפועל הרגיל בעברית הוא כמובן לָבַשׁ. למשל במקרא לובשים בגדים (ראו לדוגמה בראשית כח, כ), לובשים מכנסיים (ויקרא ו, ג), מעיל (שמואל ב יג, יח), שׂמלה (לדוגמה ישעיהו ד, א), כותונת (לדוגמה ויקרא טז, ד) ואף שׂק (לדוגמה יונה ג, ה) ושריון (שמואל א יז, ה).[1]

לצד לבישת הבגד אפשר גם לעטות אותו, וכך אנו קוראים בתיאורו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד). ובימינו עוטים כפפות (או לובשים אותן).

פועל כללי אחר – במיוחד לאביזרי לבוש – הוא שָׂם: במקרא אפשר לשים מצנפת על הראש (ויקרא ח, ט) או כתר בראש (אסתר ב, יז), רְביד זהב על הצוואר (בראשית מא, מב) ואף נעליים ברגליים (יחזקאל כד, יז).

ואולם העברית מתאפיינת גם בפעלים מיוחדים לפריטי לבוש ולאביזרי לבוש, ובכך היא שונה מן האנגלית, שבה לכל פריטי הלבוש וההנעלה, אפילו לתכשיטים ולאיפור, יש רק שני פעלים: האחד – to put on – לפעולת הלבישה, והשני – to wear  – למצב של 'היות לבוש'.

במקורותינו את הנעליים, את הסנדלים ודומיהם רגילים לנעול; את החגורה, האבנט, האפוד (ואף השק שעל המותניים) לחגור; את האֵזור (מעין חגורה) לֶאֱזור (כגון וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" – מלכים א כב, ח); ותכשיטים נוהגים לענוד או לַעדות (מלשון עֲדִי, כגון "כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב" – ירמיהו ד, ל); את התפילין מניחים, ובציצית ובטלית מתעטפים.

הגיוון בפועלי הלבישה מוצא את ביטויו בויקרא טז, ד: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף", וכן בדברי יחזקאל (הפעם פועלי הלבשה): "וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ [כלומר נעליים מעור תחש], וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ" (יחזקאל טז, י–יא).

לפיכך גם בימינו נעליים, סנדלים או מגפיים נועלים, חגורה חוגרים, תכשיטים (ובכללם שעון) עונדים, עניבה עונבים (הפועל ענב – מלשון חכמים), ואת המשקפיים, המשתפּלים משני צידי האף כמו רגליו של הרוכב על חמור או על אופַנּוע, מרכיבים.[2]

ומה בדבר הכובע? בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש (השוו: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" ביחזקאל כד, יז – פאר בהקשר זה הוא סוג של כיסוי ראש). מכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל. אבל בלשון חכמים גם כובעים לובשים: "לוי כנגד מלכות יון... אֵילו לובשי כובעים ואֵילו לובשי קסידס" [כלומר קסדות] (בראשית רבה צט, פסקה ב).

המילה גֶּרֶב חדשה בעברית. בן־יהודה במילונו מביא את הצורה גָּרָב (במשמעות גֶּרֶב) ואומר כי היא נהוגה בדיבור העברי בארץ ישראל ושהיא כבר משמשת בעיתונים. ואומנם לראשונה היא הופיעה במודעות בעיתונו של בן־יהודה "הצבי" עוד בשנת תרמ"ה (1885). חידוש המילה מיוחס לבן־יהודה עצמו – על פי מילה קרובה בערבית (גַ'וְרַבּ).

ומה עושים בגרביים? כמובן, כמו כל פריט לבוש, אפשר ללבוש אותם. אבל דוברי העברית גזרו מן הגרב גם פועל מיוחד – גָּרַב – אולי בהשפעת נָעַל (נעליים). היו שראו בו חידוש מיותר והקפידו להמשיך ללבוש גרביים, והיו שאימצוהו בחום והקפידו לגרוב גרביים. ברור כי אין צורך ולעיתים אי אפשר לעשות כן בכל אחד מפריטי הלבוש – למשל לא נֹאמר 'למעול מעיל', 'לכנוס מכנסיים' או 'לחלוץ חולצה', אבל הפועל גָּרַב לא היה תפוס לפעולה אחרת, ויכול לשמש את גורבי הגרביים לצד לובשיהם.

_____________________

[1] ובספרות חז"ל יש שלובשים גם נעליים, למשל: "לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום" (ירושלמי סנהדרין י:א, כח ע"א).

[2] אפשר להרחיב את השימוש בפועל הִרְכִּיב גם לאביזרים ומכשירים אחרים כמו עדשות מגע, אוזניות ומכשירי שמיעה. כמובן גם הפועל שָׂם יפה לאביזרים ומכשירים אלו.

[post_title] => ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%97%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%91 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-10-15 10:01:49 [post_modified_gmt] => 2020-10-15 07:01:49 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1011 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

פריטי הלבוש רבים, והפועל הרגיל בעברית הוא כמובן לָבַשׁ. למשל במקרא לובשים בגדים (ראו לדוגמה בראשית כח, כ), לובשים מכנסיים (ויקרא ו, ג), מעיל (שמואל ב יג, יח), שׂמלה (לדוגמה ישעיהו ד, א), כותונת (לדוגמה המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך הִלְבִּישׁ ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במינוח המקצועי


הִלְבִּישׁ
לרשימה המלאה
טכניקה (תרפ"ט, 1929)
הִלְבִּישׁ רְצוּעָה עַל הַגַּלְגַּל*
* במילון המקורי כתוב: הַלְבֵּשׁ רְצוּעָה עַל הַגַּלְגַּל
המונח המעודכן: הֶעֱלָה רְצוּעָה עַל הַגַּלְגַּל, עָנַד רְצוּעָה עַל הַגַּלְגַּל