הדף בטעינה

על המילה גָּבַהּ

במילון

 (ללא ניקוד: גובה, גבה)
בנייןקל
שורשגבה
נטייהגּוֹבַהַת, גְּבֵהָה; גָּבַהּ, יִגְבַּהּ, לגבּוֹהַּ לכל הנטיות

הגדרה

  • נעשה גבוה, גדֵל כלפי מעלה

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של בקבוק יין עם עיניים והכיתוב על התווית פיקח ופיכח

מילים מתבלבלות

WP_Post Object
(
    [ID] => 26425
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2019-03-27 16:02:20
    [post_date_gmt] => 2019-03-27 14:02:20
    [post_content] => בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. מבחינה היסטורית הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות:
(א) רחוקים שהתקרבו – מילים שנעשו דומות אף שמלכתחילה לא היה ביניהן כל קשר;
(ב) קרובים שהתרחקו – מילים שונות שהתגלגלו ממקור אחד.

א. רחוקים שהתקרבו

אחד השינויים המתרחשים במרוצת הדורות בשפות בכלל ובעברית בפרט הוא היעלמותם של  עיצורים מן השפה על ידי הזדהותם עם עיצורים דומים. נדגים זאת בצמד ט ו־ת: העיצור המיוצג באות ת נהגָה כנראה מלכתחילהt  כבימינו, ואילו העיצור המיוצג באות ט נהגָה בעבר הרחוק כ־t נחצית (כמו העיצור הערבי ط, מעין t הנהגית בכיווץ הלוע בדומה להגיית העיצור ע). לימים נעלם מלשוננו העיצור הנחצי והזדהה עם העיצור t. אך הכתב – שהוא יציב ושמרני בהרבה מן הדיבור – משמר עד היום את המצב ההיסטורי הקדום שלפני הזדהות העיצורים, וכך קיבלנו שתי אותיות המייצגות מבחינתנו הגה אחד. כאשר עיצור כלשהו מזדהה עם עיצור אחר, עשויים להיווצר צמדים של מילים או של שורשים שווים בצלילם (הומופונים) כגון הֲסָטָה והֲסָתָה. מכאן קצרה הדרך לבלבול, ואף ליצירת קשרים בין מילים שהגיעו ממקורות שונים – בייחוד אם יש בין המילים האלה גם קרבת משמעות.[1] הינה כמה צמדי מילים שרבים מכם ודאי התלבטו בהם לא פעם: ציטוט וציתות ציתות הוא האזנה, ובעיקר האזנה בסתר, ואילו ציטוט הוא הבאת דברים כלשונם. לעיתים כאשר מצותתים למישהו מצטטים אחר כך מדבריו, אך אין קשר אמיתי בין המילים האלה: הפועל צוֹתֵת (ב־ת ובחולם, כמו אוֹתֵת) קשור אל צִיֵּת – 'שָׁמַע בקול' ואל המילה הערבית צַוְת (صَوْت) 'קול', למשל  'צַוְת אל-ערב' ('קול ערב', כמו 'קול ישראל'). לעומת זאת הפועל צִטֵּט (ב־ט ובחיריק) קשור אל המילה צִיטָטָה ששאלנו מן הלטינית. ניכוי וניקוי ניכוי פירושו הפחתה וחיסור – בעיקר מסכום כסף. את הפועל נִכָּה ירשנו מספרות חז"ל, למשל: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס – מנכין [מפחיתים, גורעים] לו מזכויותיו" (בבלי שבת לב ע"א). הפועל ניכה גזור מן השורש נכ"י, המציין ביסודו פגיעה, וממנו גם המילים הִכָּה, מַכָּה ונָכֶה. אף שפעולת הניקיון כרוכה בהסרה של כתמים או של אבק, אין כל קשר בין ניכוי לניקוי. נכון אפוא לכתוב 'ניכוי מס', כלומר הפחתת מס, ולא "ניקוי מס", וכך גם 'נכיון צ'קים'. שָׁכַךְ ושָׁכַח שָׁכַךְ פירושו 'נרגע', 'השתתק', ככתוב "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח, א), "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז, י). דמיונם של הפעלים שָׁכַךְ ושָׁכַח מקרי בלבד (בהגייה המופתית הם כמובן שונים), ולכן נכתוב 'הסערה שככה' ולא 'הסערה שכחה'. מְשַׁכֵּךְ פירושו מרגיע ומחליש, ומכאן גם המונח 'משכך כאבים' ולא 'משכח כאבים'. משכך טוב עשוי גם להשכיח את הכאב לזמן מה, אך לא זה מקור שמו. נפטר ונפתר יש הכותבים בטעות 'הבעיה תיפטר', 'העניין ייפטר' וכדומה, במקום 'הבעיה תיפתר', 'העניין ייפתר' – מלשון פתרון. טעות זו נובעת כנראה מבלבול עם הפועל נפטר במשמעות 'השתחרר מדבר', 'סילק את הדבר', שהרי כאשר הבעיה נפתרת נפטרים ממנה סוף סוף. ועוד:
בכיר ובחיר מִתווה ומַטווה
גו וגב נחשל ונכשל
החיל והכיל ניתש וניטש
השהיה והשעיה פיקח ופיכח
התראה, התרעה, הרתעה פך ופח
כהה וקהה תָּאֵב ותאווה
מחיר ומכירה תווך וטווח
מטח ומתך תפל וטפל

ב. קרובים שהתרחקו

עד כה ראינו מילים או שורשים ממקור שונה שנעשו קרובים בעקבות שינויי הגייה. הצד השני של המטבע הוא מילים שונות או שורשים שונים שהתפצלו ממקור אחד או שנוצרו במקביל – לרוב בעקבות חילופים בין עיצורים קרובים. הינה כמה דוגמאות מני רבות:
שלשלת ושרשרת רתת ורטט
שִׁדְרָה ושִׁזְרָה זעק וצעק
נשל ונשר צחק ושׂחק
זכוכית וזגוגית לחך וליקק
כובע וקובע סכר וסגר
גמא וגמע נָבָל ומנוול
חרט וחרת נטר ונצר
תכשיט וקישוט גבהּ וגבע (גֶּבַע וגִבְעָה הם מקומות גבוהים)
בקע ופקע פתע ופתאום
חֶתֶף וחֲטָף גזז, כסס וקצץ
עלז, עלס ועלץ טֶקֶס, טיכס (עצה) ותכסיס
נסך, מסך ומזג
יש שנוצרה היערכות סדירה שבה כל אחד מן השורשים משמש בחלק מן המילים. למשל:
  • שם החומר ברזל לעומת הפעולה פרזול (על דרך הארמית);
  • שם העצם עובש לעומת שם התואר מעופש (אך בספרות גם עָבֵשׁ);
  • השורש כפ"ל במילים כֶּפֶל, כִּפְלַיִם, כָּפוּל, לִכְפֹּל, מַכְפֵּלָה ומִכְפֶּלֶת לעומת אחיו קפ"ל במילים קִפּוּל, לְקַפֵּל, מְקֻפָּל;
  • הפועל צָבַט על פי המקרא (במקור במשמעות 'אחז') לעומת שם הכלי צְבָת על פי לשון חז"ל.
במקרים אחרים נוצרה הבחנת משמעות של ממש בין המילים או השורשים שהתפצלו. למשל:
  • זָעִיר במידות לעומת צָעִיר בשנים;
  • תָּעָה 'שוטט בלא מטרה' לעומת טָעָה 'שגה' (להרחבה);
  • שָׁאַב, שהוא פועל כללי למדי, לעומת שָׁאַף, שנתייחד לנשימה של אוויר;
  • זִכּוּךְ 'ניקוי', 'טיהור' לעומת זיקוק שנתייחד להפרדת נוזל מחומרים שנתערבו בו (זיקוק נפט, מים מזוקקים);
  • איכול המציין שרפה וכילוי לעומת עיכול שנתייחד לפירוק המזון בגוף (אף שהפועל הרגיל בהקשר של מזון הוא אָכַל באל"ף).

_______________________

[1]  היעלמותו של עיצור מן השפה על ידי הזדהותו עם עיצור קרוב מכונה בבלשנות 'מעתק הֲגָאִים'. מעתקי הגאים שחלו בתקופות קדומות יותר של הלשון באים לידי ביטוי גם בַּכתב, כלומר הכתב משקף את השלב שלאחר ההזדהות. במקרים אלו נוצרו צמדי מילים השוות לא רק בהגייתן אלא גם בכתיבן, ונפוצה עוד יותר התופעה המכונה בפי הבלשנים 'אטימולוגיה עממית': קישור מוטעה בין מילים שמקורן שונה. כזה הוא למשל הקישור המוטעה ועתיק היומין בין המילים מאזניים ואוזניים, שבכל אחת מהן העיצור ז הגיע ממקור אחר, כמוסבר כאן.

[post_title] => מילים מתבלבלות [post_excerpt] => בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות: רחוקים שהתקרבו וקרובים שהתרחקו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%9e%d7%aa%d7%91%d7%9c%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-09-30 00:02:30 [post_modified_gmt] => 2022-09-29 21:02:30 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=26425 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעברית יש צמדים רבים של מילים דומות שהדוברים מתלבטים לא אחת מה ההבדל ביניהן. הצמדים האלה נחלקים לשתי קבוצות: רחוקים שהתקרבו וקרובים שהתרחקו. המשך קריאה >>

פרשת משפטים – על המפּיק וכלליו

WP_Post Object
(
    [ID] => 13981
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2016-02-02 09:00:31
    [post_date_gmt] => 2016-02-02 07:00:31
    [post_content] => פרשת משפטים נפתחת בחוקים העוסקים בעבד עברי ובאמה עברייה. חוק האמה העברייה מזמן לנו עניין לשוני מתחום ההגייה. וזה נוסח החוק:

"וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא (קרי: לוֹ) יְעָדָהּ – וְהֶפְדָּהּ; לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ. וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה, כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ. אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ, שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף" (שמות כא, ז–יא).

חלק גדול מן המילים בחוק הזה מוסַבּות על האמה העברייה והן מסתיימות בה"א, המציינת את הכינוי החבור לנסתרת (שלה, אותה), למשל אֲדֹנֶיהָ 'האדון שלה', לְמָכְרָהּ 'למכור אותה', כְּסוּתָהּ 'הכסות שלה'.

במרבית המקרים בחוק הזה ישנה נקודה בה"א של הכינוי החבור לנסתרת ובמיעוטם אין: יְעָדָהּ, וְהֶפְדָּהּ, לְמָכְרָהּ, בָהּ, לָּהּ, שְׁאֵרָהּ, כְּסוּתָהּ, וְעֹנָתָהּ – בכל אלה יש נקודה; אֲדֹנֶיהָ, יִיעָדֶנָּה – אין. במיוחד בולט ההבדל בשני הפעלים יְעָדָהּ – בלשון עבר – 'יָעַד אותה' (בלשוננו היינו אומרים 'יִעֵד אותה') לעומת יִיעָדֶנָּה – בלשון עתיד – 'יְיַעֵד אותה'.

מהי נקודה זו ומתי היא נדרשת?

הנקודה בה"א קרויה מַפִּיק – מן השורש הארמי נפ"ק, המקביל אל יצ"א בעברית. כפי שבנק ישראל מַנְפִּיק שטרות ומטבעות, כלומר מוציא אותם לשימוש הציבור, כך המפּיק מוציא את הה"א מגדר אמות הקריאה. כידוע ה"א הנכתבת בסוף המילה, כמו במילים רָאָה, פֹּה, יָפֶה, אַרְיֵה, היא בדרך כלל נחה, כלומר לא הגויה. ואולם יש מקרים שגם את הה"א בסוף המילה צריך לבטא – ככל ה"א אחרת בתחילת המילה או באמצעהּ. את מקרי המיעוט האלה של ה"א הגויה, היינו ה"א עיצורית, בסוף המילה ראו בעלי המסורה, האמונים על המצאת הניקוד ועל שכלולו, לציין במפיק, והמקרה השכיח ביותר הוא בכינוי החבור לנסתרת. העברית מבחינה בהגייה למשל בין סוּסָה 'נקבת הסוס' לסוּסָהּ 'הסוס שלה', בין רָאָה 'הוא ראה' לרָאָהּ 'הוא ראה אותה'.

מדוע אפוא נפקד המפיק מן המילים אֲדֹנֶיהָ, יִיעָדֶנָּה?

כדי שיצוין מפיק בכינוי החבור לנסתרת, צריך שיתקיימו שני תנאים:

התנאי הראשון: הה"א היא ההגה האחרון במילה, שאם לא כן ברור שהה"א הגויה: במילה אֲדֹנֶיהָ, כמו במילים סוּסֶיהָ, עָלֶיהָ, פִּיהָ, רָאוּהָ, הה"א היא האות האחרונה במילה אבל לא ההגה האחרון: אחרי הה"א נהגית תנועה – קמץ – וכפי ששתי הה"אים הגויות במילה הָהָר אך אינן צריכות מפיק, הגויה גם הה"א במילים אדוניהָ פיהָ וכו' ואינה צריכה מפיק.

התנאי השני: ההברה שהה"א עומדת בסופהּ היא ההברה המוטעמת, כלומר הטעמת המילה היא בהכרח מלרע, שאם לא כן הה"א אינה עיצורית וממילא אין בה מפיק. מסיבה זו במילת השלילה אינה (המוטעמת מלרע) הה"א הגויה (ויש בה מפיק): אֵינָהּ, ואילו במילה איננה (המוטעמת מלעיל) הה"א אינה הגויה (ואין בה מפיק): אֵינֶנָּה. זאת גם הסיבה להבדל בין יְעָדָהּ (במלרע) ליִיעָדֶנָּה (במלעיל).

כללים אלה חלים גם בהמשך הפרשה, למשל בחוק שעניינו שנת שמיטה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת אַרְצֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ" וגו' (שמות כג, י–יא).

הרחבה

מחוץ למפיק בכינוי החבור לנסתרת יש מפיק בשורשים מעטים שהה"א היא עיצורם האחרון. כך למשל בשורש גב"הּ (מלשון רם ונישא) הה"א היא חלק מהשורש, ולכן לדוגמה בפעלים גָּבַהּ 'היה גבוה', אֶגְבַּהּ 'אהיה גבוה' או במילה גֹּבַהּ יש מפיק. לעומת זאת בפעלים מן השורש גב"י (מלשון איסוף כסף) אין ולא הייתה ה"א עיצורית, וכמובן אין בהם מפיק: גָּבָה (כסף), יִגְבֶּה (כסף), וכן בפעלים רבים וחשובים דוגמת היה, עשה, ראה, קנה, בנה. הפעלים שעיצורם האחרון ה"א עיצורית, כמו גָּבַהּ, מעטים הם, ובהם נָגַהּ, כָּמַהּ, תָּמַהּ. יש עוד כמה מילים בעלות מפיק, דוגמת אֱלוֹהַּ. במקרה זה, כמו במילים גָּבוֹהַּ או תָּמֵהַּ, הפתח (הקרוי פתח גנובה) קודם לה"א – למרות ההגייה המצויה שלפיה הוא נהגה אחרי הה"א (השוו למילה רוּחַ, שבה הפתח הגנובה קודמת להגיית החי"ת גם בהגייה המצויה). מכאן שהה"א (העיצורית) היא אמנם ההגה האחרון במילה, והיא מצוינת במפיק. כתב: ברק דן [post_title] => פרשת משפטים – על המפּיק וכלליו [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%98%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a4%d7%99%d7%a7-%d7%95%d7%9b%d7%9c%d7%9c%d7%99%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 16:23:08 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 13:23:08 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13981 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

פרשת משפטים נפתחת בחוקים העוסקים בעבד עברי ובאמה עברייה. חוק האמה העברייה מזמן לנו עניין לשוני מתחום ההגייה. וזה נוסח החוק: "וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה, לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים. אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך גָּבַהּ ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>