הדף בטעינה

על המילה גַּחֶלֶת

במילון

 (ללא ניקוד: גחלת)
מיןנקבה
שורשגחל
נטייהגֶּחָלִים, גַּחֲלֵי־

הגדרה

  • חתיכת פֶּחם בוער

צירופים



 (ללא ניקוד: גחלת)
מיןנקבה
שורשגחל

הגדרה

  • מחלה דלקתית קשה הנגרמת מחיידק החודר לעור, למערכת העיכול או למערכת הנשימה ותוקף משם את רִקְמות הגוף ויוצר בהן נֶמק שחור (בלועזית: אַנְתְּרַקְס)
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

שמות עבריים למחלות צמחים של גידולים חקלאיים ועצי יער בישראל

WP_Post Object
(
    [ID] => 50968
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2021-05-03 13:02:40
    [post_date_gmt] => 2021-05-03 10:02:40
    [post_content] => הדברים פורסמו במקור לרגל אישור רשימת שמות מחלות הצמחים במליאת האקדמיה ללשון העברית ופרסומה באתר המונחים של האקדמיה בשנת תשע"ד (2013).

שמות ניתנו למחלות מתחילת תִרבותם של צמחים, והם מתועדים אף בכתבים קדומים. במקרא ובמשנה מוזכרים שמות כגון שִׁדָּפוֹן, יֵרָקוֹן, גָּרָב, יַבָּלוֹת (עֲפָצִים), נְשִׁילָה (של פירות), עֹבֶשׁ ונֶמֶק.[1] ואולם רק חלק מן המחלות הקדומות מתקשרות לגורמי נזק ביוטיים כפי שאנו מכירים היום.

בשנת תשס"ט (2009) החלה לפעול ועדה מיוחדת מטעם הנהלת העמותה למחלות צמחים בשיתוף נציג של האקדמיה ללשון העברית.[2] הוועדה הכינה בעבודה מאומצת 107 רשימות מקיפות של המחלות הפוקדות למעלה מ־140 גידולים חקלאיים, ובהן כ־600 שמות עבריים של מחלות צמחים. נערכו רשימות של הפגעים בכל גידול ורוכזו השמות המקובלים בפי אנשי המקצוע, בדיווחים ובפרסומים. אותרו שמות קיימים, כגון שמות המתארים ריקבון ותמותת נבטים – מַקְמֶקֶת, מַק שֹׁרֶשׁ וחֹלִי נוֹפֵל, מחלות אחרות כגון קִשְׁיוֹנָה גְּדוֹלָה, קִשְׁיוֹן הַבָּטָטָה (שני גורמי המחלה האלה הם פטריות היוצרות גושי תפטיר קשים), מַגֶּלֶת (גורם המחלה יוצר נבגים דמויי מגל) וכִמָּשׁוֹן.[3] כן אותרו שמות נשכחים ששימשו בעבר.

מחלות צמחים נקראו בשמות עבריים מתחילת העשייה החקלאית המודרנית בארץ בשליש הראשון של המאה העשרים.[4] ברשימה החדשה יש שמות הנסמכים על השמות שנקבעו בפרסומים מוקדמים, אך לא תמיד זהים. במקרים רבים אחרים ניתנו לַמחלות שמות עבריים חדשים. לדוגמה, מחלה בעגבנייה שגורמת הפטרייה Fusarium נקראה בתחילה רָקָב מַסְרִיחַ, מאוחר יותר היא נקראה מַגֶּלֶת ועתה מַגֶּלֶת הָעַגְבָנִיָּה. הִתְעַבּוּת עָלִים (או הַמַּחֲלָה הַמּוֹזָאִית), שגורם נגיף TMV, נקראת עתה מוֹזָאִיקַת הַטַּבָּק. רִקָּבוֹן מֵימִי נקרא עד לאחרונה רִיזוֹפּוּס, כשם הפטרייה הגורמת למחלה, והוועדה אימצה את השם המוקדם. רְקַב הַגֶּזַע היה בעבר הרחוק שם של מחלה שגורמת הפטרייה Rhizoctonia solani; לפני שנים הוא השתנה למַק שֹׁרֶשׁ. בדומה לשם זה חודש מַק פְּרִי לתקיפה של פרי.

את השם גִּחָלוֹן חידש ישראל ריכרט [ראו עוד בהמשך] בתחילת המאה הקודמת למחלות שגורמות להן מיני הפטריות Colletotrichum, אולם בעבר שימשו שמות אחרים – שְׁחֹר הַפְּרִי, השם הלועזי אַנְתְּרַקְנוֹז ומאוחר יותר גַּחֶלֶת ואף גַּחְלֶנֶת. כיום חזרנו אל השם גַּחֲלוֹן (בניקוד זה) כדי להבדילו משם מחלה של בני אדם (גַּחֶלֶת שהוא שמה העברי של מחלת האנטרקס, ואין לה כל קשר למחלת הצמחים). בדומה לזה נקבע צִהָבוֹן להבדיל מן השם הידוע צַהֶבֶת, וצֵרָבוֹן להבדיל מן צָרֶבֶת.

לבד מאלה חידשה הוועדה יותר ממאה שמות, ורבים מהם ממירים שמות לועזיים, כגון שַׁעֶמֶת שֹׁרֶשׁ (Pyrenochaeta; בעבר שֹׁרֶשׁ מְשֹׁעָם) ונִימִית דּוֹקְרָן (Paratrychodorus), בֶּקַע קְלִפָּה, הִלָּה צְהֻבָּה, חֲבַרְבּוּרוֹת הַגֶּפֶן, חָרֶצֶת גֶּזַע הַתַּפּוּחַ, כַּתֶּמֶת הַסֶּלֶק ונִקְרוֹן גֶּזַע חוֹרֵץ.

כפי שהיה נהוג בעבר, השמות משקפים את מאפייני המחלה — מחוללי המחלה או תוצאתה. יש שמות שנקבעו לפי תסמיני המחלה וסימניה כגון חַלֶּפֶת (באנגלית alternaria, על שם חילופי הצבעים בכתמי המחלה שעל הצמח). שמות אחרים נקבעו על פי הצבע: עֹבֶשׁ אָפֹר, צַהֲבוֹן הַשְּׂעוֹרָה, שֹׁרֶשׁ וָרֹד, שַׁחֶרֶת הַגִּידִים; על פי הצורה: כִּיב חַיְדַּקִּי, עָפָץ חַיְדַּקִּי, מַקְמֶקֶת, רִקָּבוֹן מֵימִי; על פי סוג הנזק: רִקְבוֹן צַוַּאר שֹׁרֶשׁ; לפי מאפייני מחולל המחלה: דּוֹרֶרֶת (גורם המחלה יוצר דּוּרֵי נבגים), קִשְׁיוֹנָה גְּדוֹלָה (הפטרייה יוצרת קישיון בעת התפתחותה בצמח);
על שם האיבר הנתקף: כִּתְמֵי־תַּרְמִילִים וְרֻדִּים, מַק שֹׁרֶשׁ וְשַׁחֲלוֹן, נִימִית גִּבְעוֹל וּבָצָל, סִלְסוּל עֲלֵי הַבָּטָטָה, שַׁחֶרֶת עֻבָּר; על שם הגידול הנתקף: בַּהֶקֶת אֱגוֹז הָאֲדָמָה, כְּשׁוּתִית הַגֶּפֶן, נִימִית דְּגָנִים מְשֻׁלְחֶפֶת, קִמְחוֹן הַמַּנְגּוֹ.

הוועדה גם החליטה לחדש שמות לקבוצות גורמי המחלה. בצד חיידקים, פטריות ונגיפים השגורים בפי כול נקבעו נִימִיּוֹת (היחיד נִימִית; בעשורים האחרונים שימש בעיקר השם נֵמָטוֹדוֹת, ובעבר גם תּוֹלַעַת הַנִּימָה ונִימָנִית), נְגִיפוֹנִים (וִירוֹאִידִים), חַיְדַּקּוֹנִים (מִיקוֹפְּלַזְמָה) ובִרְגּוֹנִים (סְפִּירוֹפְּלַזְמָה).

מניין שאבה הוועדה והקודמים לה את השמות העבריים למחלות?

כאמור מקצת השמות כבר נזכרו במקורות, כגון בַּהֶקֶת, בַּהֶרֶת, גָּרָב (אומנם במקורות הן מחלות המתפרצות בגוף האדם), וכן שִׁדָּפוֹן וּמַק, מחלות התוקפות גם את היבול – "הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן, הַרְבּוֹת גַּנּוֹתֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם וּתְאֵנֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם יֹאכַל הַגָּזָם" (עמוס ד, ט); "שָׁרְשָׁם כַּמָּק יִהְיֶה" (ישעיהו ה, כד).

שמות אחרים בנויים במשקל המחלות הידוע, משקל פַּעֶלֶת: חַלֶּפֶת, חָרֶצֶת, כַּתֶּמֶת, מַגֶּלֶת, פַּיַּחַת, קַמֶּטֶת, שַׁעֶמֶת. בדומה למחלות האנוש הקשורות בצבעים נטבעו השמות חַוֶּרֶת, יָרֶקֶת ושַׁחֶרֶת. שם מעניין שחודש בעת הדיון באקדמיה ברשימה הוא מַלֶּלֶת (dieback). המחלה גורמת לצמח או לעץ לכמוש מצמרתו ולקרוס כלפי מטה. שורש המילה קשור לפועל נָמַל (נפעל מל"ל), ובמקרא הוא בא גם בהקשר של פגיעה בראש הצמח: "מִתַּחַת שָׁרָשָׁיו יִבָשׁוּ וּמִמַּעַל יִמַּל קְצִירוֹ" (איוב יח, טז); "וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ" (שם כד, כד). שם אחר הוא פַּקֶּלֶת. במשנה (מעשרות א, ו) אנו מוצאים "הבצלים — מִשֶּׁיְּפַקֵּל", ואין הפועל 'מפקל' אלא 'מקלף' בשׂיכול עיצורים (מחלת הפקלת פוגעת בגזע העץ וגורמת לקליפתו להתקלף כקשקשים). מעניין שבמקומות אחרים קיבל פועל זה צורות בסדר עיצורים אחר: לְפַלֵּק (כתב יד קאופמן, משנה עוקצין ב, ה) או לְקַפֵּל! (קטע גניזה).[5]

על דרך משקל פַּעֶלֶת נקבעו גם שמות בהכפלת עיצורים של השורש המקורי, כגון אַבְנֶנֶת, יַבְלֶלֶת, מַקְמֶקֶת, עַלְעֶלֶת, ושמות נוספים בהשראת המשקל פַּעֶלֶת, דוגמת תַּשְׁבֶּצֶת (מן השם תַּשְׁבֵּץ), כְּתַמְתֶּמֶת (משם התואר כְּתַמְתַּם), אֶצְבַּעַת (מן השם אֶצְבַּע).

על משקל שִׁדָּפוֹן ויֵרָקוֹן שנזכרו במקרא וקִמָּחוֹן (פטרייה הנראית כאבקה קמחית על הצמח) שנזכר במשנה,[5] נקבעו השמות גִּמָּדוֹן, חִלָּדוֹן (מחלה הגורמת לכתמים בצבע חלודה), חִסָּלוֹן (במקרא נזכרת קללה הנוגעת ליבול — 'יַחְסְלֶנּוּ הָאַרְבֶּה' [דברים כח, לח]), חֵרָכוֹן (מראה חרוך), כִּמָּשׁוֹן, נִמָּשׁוֹן (על שם מראה הנמשים), נִקָּרוֹן (במשנה נזכרו 'נִיקוּרי תאנים וענבים' [תרומות ח, ו]), צִהָבוֹן, צֵרָבוֹן, קִמָּלוֹן וקִשָּׁיוֹן (על שם גופי הקַיָּימה הקשים של הפטרייה גורמת המחלה).

ד"ר ישראל ריכרט והרשימה הראשונה של מחלות הצמחים

בחוברת הראשונה של לשוננו (כרך א, חוברת א), שיצאה לאור בשנת תרפ"ח (1928), פרסם ד"ר ישראל ריכרט רשימה של כ־60 מונחים "בעקר שמות מחלות צמחים ופטריות וקצת שמות אחרים קרובים למקצוע זה". לרשימה הקדים לה את המבוא הקצר המובא כאן.

ישראל ריכרט (1891–1975) נולד בפולין, עלה ארצה ב־1908 ולימים היה מחלוצי המחקר החקלאי בארץ. הוא זכה בפרס ישראל לחקלאות בשנת תשט"ו (1955).

[caption id="" align="aligncenter" width="474"] העמוד הראשון של הרשימה "שמות צמחים ומחלותיהם" מאת ד"ר י' ריכרט | לשוננו א (תרפ"ח)[/caption] לרשימה המלאה של ישראל ריכרט _______________________________

[1]  דוד נבו, פגעים בגידולים חקלאיים והדברתם בארץ ישראל בתקופת המקרא והמשנה, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר־אילן, תשנ"ב.

[2] בראש הוועדה עמד פרופ' יגאל אלעד מן המחלקה לפתולוגיה של צמחים וחקר העשבים, מרכז וולקני, בית דגן (לשעבר נשיא העמותה למחלות צמחים). על הוועדה ושאר חבריה ראו כאן.

[3] את אלה הציעו במחצית הראשונה של המאה העשרים מי שעסקו במחלות צמחים, ובהם אלעזרי־וולקני, גרזון, ליטאור, סרני, רייכרט ופרלברג (יוסף פלטי, פגעי השורש בגידולי שדה וגן, תל־אביב 1948).

[4] לדוגמה: פרסומי עיתון "השדה" החל מ־1920; אליעזר ליפא יפה, מקצועות החקלאות, בתוך: גדול ירקות, כרך ב, תל־אביב תרפ"א; מלך זגורודסקי, מלון כל־בו לחקלאות, תל־אביב תרצ"ט; י' ריכרט, "שמות צמחים ומחלותיהם", לשוננו א (תרפ"ט), עמ' 70—74.

[5] כך בקטע הגניזה T-S El.22. וראו עוד מנחם מורשת, לקסיקון הפועל שנתחדש בלשון התנאים, רמת גן תשמ"א, עמ' 285, הערות 24–25; עמ' 407, הערות 27, 19.

[6] הכתיב קמחון הוא כנראה הגרסה המקורית במשנה במנחות ח, ז (כגון בכתב יד קאופמן; במקצת כתבי יד ובדפוסים: קמחין). י' ריכרט הוא שהחזיר את הצורה המקורית לשימוש המודרני.

[post_title] => שמות עבריים למחלות צמחים של גידולים חקלאיים ועצי יער בישראל [post_excerpt] => עם תִרבותם של צמחים ניתנו שמות למחלותיהם. במקרא ובמשנה נזכרים שמות מחלות צמחים כגון שִׁדָּפוֹן, יֵרָקוֹן, גָּרָב, עֹבֶשׁ ונֶמֶק. מתחילת העשייה החקלאית המודרנית בארץ בשליש הראשון של המאה העשרים החלו במתן שמות עבריים למחלות צמחים, והשלימה את המלאכה ועדה מיוחדת בשיתוף האקדמיה. רשימת שמות מחלות הצמחים אושרה ופורסמה בשנת תשע"ד. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a6%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%92%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%a7 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-05-06 16:35:43 [post_modified_gmt] => 2021-05-06 13:35:43 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50968 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

עם תִרבותם של צמחים ניתנו שמות למחלותיהם. במקרא ובמשנה נזכרים שמות מחלות צמחים כגון שִׁדָּפוֹן, יֵרָקוֹן, גָּרָב, עֹבֶשׁ ונֶמֶק. מתחילת העשייה החקלאית המודרנית בארץ בשליש הראשון של המאה העשרים החלו במתן שמות עבריים למחלות צמחים, והשלימה את המלאכה ועדה מיוחדת בשיתוף האקדמיה. רשימת שמות מחלות הצמחים אושרה ופורסמה בשנת תשע"ד.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

חידון מה היחיד? מה הרבים? – פתרונות

WP_Post Object
(
    [ID] => 21597
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2017-06-04 11:08:18
    [post_date_gmt] => 2017-06-04 08:08:18
    [post_content] => 

א. מה צורת היחיד – תשובות

1. גִּילָאִים

תשובה: גִּילַאי ברשימת מונחים בפסיכולוגיה חברתית שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959) באה המילה גִּילָאִים כחלק מן המונח "קבוצת גילאים", והיא מכוונת לקבוצה של בני אותו גיל. את צורת היחיד גִּילַאי נקט איש הלשון יצחק אבינרי, לפי עדותו, כבר בשנת תר"ץ. המילה גִּילַאי חודשה בהשראת "עולמי גילאי" שבתלמוד הבבלי וכפירושו של רש"י: "בחורים בני גיל אחד" (זבחים טז ע"ב. גרסה אחרת: "גולאי"). כמו שקורה לעיתים, מילה מחודשת תופסת את מקומה של מילה ותיקה ממנה. כך פשטה המילה 'גילאים' במקום גִּילִים – צורת הרבים המתבקשת של גִּיל (כמו שיר–שירים, דין–דינים). אם כן במקום לומר 'הפעילות מתאימה לכל הגילאים' נֹאמר 'הפעילות מתאימה לכל הגילים' או 'לכל גיל' להרחבה: גילאים.

2. מוֹתָרוֹת

תשובה: מוֹתָר המילה מוֹתָר – משורש ית"ר – מצטרפת למילים אחרות משורשי פ"י באותו המשקל: מוֹלָד, מוֹרָד, מוֹשָׁב ועוד. למילה מוֹתָר כמה משמעויות, ובהן 'שפע', 'תועלת', 'ההפך ממחסור': "מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר" (משלי יד, כג). בימי הביניים נוספה למילה המשמעות 'דבר מיותר', 'תענוג שאינו הכרחי' – לרוב בצורת הרבים מוֹתָרִים או מוֹתָרוֹת. כיום רגילה הצורה מוֹתָרוֹת בלבד, ומקובל לנקוט אותה גם כשמדובר בדבר יחיד, כגון 'באותם הימים מכונית פרטית עדיין נחשבה מותרות'.

3. עֲדָשִׁים

תשובה: עֲדָשָׁה עֲדָשִׁים היא צורת הרבים של עֲדָשָׁה (ולא "עָדָשׁ"), כפי שתאנים היא צורת הרבים של תאנה. ובדומה להם גם חיטים–חיטה, שְׂעורים–שעורה, שקמים–שקמה ועוד רבים. אם כן מינה של המילה 'עדשים' הוא נקבה: עדשים כתומות, עדשים ירוקות, עדשים מבושלות. להרחבה: עדשה ועדשים.

4. עֲוִיתוֹת

תשובה: עֲוִית מקור המילה עווית בתלמוד הבבלי. בדברים ב, כג נזכר עם בשם עַוִּים, ועל שם זה נאמרר בתלמוד: "שכל הרואה אותם אוחזתו עוית" (חולין ס ע"ב), ומפרש רש"י: "עוית – רתת וחלחלה".

5. פַּרְפְּרָאוֹת

תשובה: פַּרְפֶּרֶת פרפרת היא מאכל לתיבול הפת, תוספת למזון העיקרי, ומכאן – קינוח. בהשאלה פרפראות הן דברים קלים ומשעשעים שבאו כתוספת לעניינים אחרים: "רבי אליעזר בן חסמא אומר קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות, תקופות וגמטריאות – פרפראות לחכמה" (משנה אבות ג, יח).

6. קִטְנִיּוֹת

תשובה: קִטְנִית צורת היחיד קִטְנִית מוכרת כבר מן המשנה, למשל: "הבורר קטנית ביום טוב" (ביצה א, ח).

7. שׁוּלַיִם

תשובה: שׁוּל צורת היחיד שׁוּל משמשת בעיקר בלשונם של אנשי המקצוע בתחום התחבורה ומאפשרת לדייק בתיאור של אירועים ובניסוח של תקנות תעבורה. במונחי האקדמיה צורת היחיד הזאת מצויה החל במילון למונחי הנדסת דרכים משנת תש"ן, 1990. בשימוש הכללי נוהגים לומר שׁוּלַיִם גם כשמתכוונים לצד אחד של הכביש או של הדף.

8. תְּהִלִּים

תשובה: תְּהִלָּה בתנ"ך עצמו אין עדות לשם הספר, אך נראה שחלקים ממנו היו כלולים בקובץ מזמורים בשם "תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). על פי האנציקלופדיה המקראית שם החיבור 'תהלים' בא לראשונה במגילת תהלים מקומראן שבה נאמר על דוד "ויכתוב תהלים". השם תְּהִלִּים הוא צורת רבים של תְּהִלָּה – שכן רבים מן המזמורים בספר הם שבח לאל (והשורש הל"ל חוזר בו הרבה). למעשה נוצר כאן בידול בין הצורה תְּהִלּוֹת ובין הצורה תְּהִלִּים: הצורה תְּהִלּוֹת נשארה צורה כללית והצורה תְּהִלִּים נתייחדה לשם הספר (פה ושם אפשר לראות שהיה בעבר שימוש גם ב'תהלות' לשם הספר). על ריבוי של מילים בנקבה בצורן הרבים ־ים ראו סיומת הרבים בין קביעות להתרוצצות.

9. תְּפִלִּין

תשובה: תְּפִלָּה המילה תְּפִלִּין היא ריבוי של המילה תְּפִלָּה. צורת היחיד תפילה במשמעות הזאת עדיין משמשת בלשון התנאים (כגון 'תפילה של ראש', 'תפילה של יד'). היה מקובל להסביר כי חל כאן מעתק משמעות – כיוון שאת התפילין מניחים בעיקר בשעת התפילה, קיבלו הטוטפות את השם תפילה. הריבוי הזכרי ־ין (תפילין ולא תפילות) נועד להבחין בין התפילין שמניחים ובין התפילות שמתפללים. ואולם לאחרונה התקבלה הדעה כי התפילין אינם קשורים למילה תפילה. השורש "תפל" בא בארמית הסורית במשמעות קשר, ובמיוחד במשמעות תכשיט קשור או מלופף על גוף האדם. כיוון שהמילה טוטפת גם היא בעיקר תכשיט למצח (משנה שבת ו, א) הרי שהמשמעות של תכשיט וקשר הולמים את התפילין.

10. גֶּחָלִים

תשובה: גַּחֶלֶת צורת היחיד "גֶּחָל" היא גזירה מוטעית לאחור מצורת הרבים.

ב. מה צורת הרבים – תשובות

  • אֵזוֹר – אֵזוֹרִים / אֲזוֹרִים הצירי שבמילה אֵזוֹר הופך לחטף פתח בגלל התרחקות ההברה המוטעמת.
  • בִּקְתָּה – בִּקְתּוֹת / בְּקָתוֹת בְּקָתוֹת, אבל בנסמך בִּקְתוֹת־(חומר). כך בכל המילים מן המשקל הזה: שִׂמְלָה, שְׂמָלוֹת, שִׂמְלוֹת־(ערב); מִלְגָּה, מְלָגוֹת, מִלְגוֹת־(קיום); גִּבְעָה, גְּבָעוֹת, גִּבְעוֹת־(חול).
  • רֵאָיוֹן – רֵאָיוֹנוֹת / רַאֲיוֹנוֹת המילה רֵאָיוֹן שייכת למשקל פִּעָלוֹן, כמו זִכָּרוֹן, שִׁגָּעוֹן, אלא שיש בה תשלום דגש: צירי במקום חיריק לפני האל"ף שאיננה מקבלת דגש. בריבוי של משקל פִּעָלוֹן אין דגש ויש שווא ולא קמץ: זִכְרוֹנוֹת, שִׁגְעוֹנוֹת. צורת הרבים של רֵאָיוֹן הייתה אמורה אפוא להיות *רִאְיוֹנוֹת, אך בגלל העיצור הגרוני אל"ף יש פתח במקום החיריק וחטף פתח במקום השווא.
  • דְּלַעַת – דְּלוּעִים / דִּלְעִיּוֹת הצורה דלועים מקורה בלשון חכמים. דומה לה צורת הרבים של שְׁעוּעִית – שְׁעוּעִים.
  • חוֹבֶרֶת – חוֹבְרוֹת / חוֹבָרוֹת חוֹבֶרֶת–חוֹבָרוֹת כמו כּוֹתֶרֶת–כּוֹתָרוֹת, חוֹתֶמֶת–חוֹתָמוֹת.
  • מַחְשֵׁב – מַחְשְׁבִים / מְחַשְּׁבִים מַחְשֵׁב–מַחְשְׁבִים כמו מַסְמֵר–מַסְמְרִים. לעומת זאת הצורה מְחַשְּׁבִים היא ריבוי של מְחַשֵׁב (צורת ההווה של הפועל חישב). השוו: מַסְמֵר–מַסְמְרִים, מַבְרֵג–מַבְרְגִים.
  • מִקְטֹרֶן – מִקְטָרְנִים / מִקְטוֹרָנִים הקמץ בטי"ת הוא קמץ קטן, כלומר תנועת o.
  • קֵיסָם – קִסְמִים / קֵיסָמִים מקור המילה קיסם בלשון חז"ל ויש לה כמה מסורות ניקוד והגייה. במונחי האקדמיה נקבעה הצורה התקנית קֵיסָם וברבים קֵיסָמִים.
חזרה לחידון [post_title] => חידון מה היחיד? מה הרבים? - פתרונות [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%97%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-06-02 11:49:40 [post_modified_gmt] => 2020-06-02 08:49:40 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21597 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של ביאליק והכיתוב: ביאליק והעברית

מחידושי ביאליק

WP_Post Object
(
    [ID] => 5346
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2013-07-07 09:00:17
    [post_date_gmt] => 2013-07-07 06:00:17
    [post_content] => 

מבית היוצר של חיים נחמן ביאליק, מנשיאי ועד הלשון העברית, לציון 79 שנים למותו – כ"א בתמוז תרצ"ד

(על פי "מלון חדושי ח. נ. ביאליק" מאת יצחק אבינרי, תל־אביב תרצ"ה)

גחלילית, מעפל, ערגה, קדחתני

גַּחְלִילִית

גחלילית היא חיפושית שבקצה גופה חומר המאיר בלילה. את המילה גחלילית חידש ביאליק מן המילה גַּחֶלֶת בעקבות מדרש חז"ל. וזה נוסח המדרש בספר האגדה מאת ביאליק ורבניצקי: "למי שהיה רואה תולעת, והיה רואה אותה כגחלת, ונקראת גוּמְרַת לילה ['גומרה' בארמית היא גחלת], והיה מתיירא ממנה. אמרו לו: מזו אתה מתיירא? בלילה היא גחלת ויוקדת, יבוא הבוקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת". במילה גחלילית – מעין הקטנה של גחלת – נרמזת גם המילה לילה. ביאליק שילב את חידושו בשיר הילדים "אצבעוני". בתיאור התמודדותו של אצבעוני עם "ליל חשכה": "כָּל הַלַּיְלָה עִם הַפַּנָּס / שׁוֹמְרָה לִי וּלְרֹאשִׁי עֵרָה / הַגַּחְלִילִית, יָאִיר נֵרָהּ".

מַעְפָּל

את המילה מַעְפָּל הציע ביאליק במשמעות 'מעשה גבורה'. המילה פורסמה בכתב העת לשוננו משנת תרצ"א (1931) כהצעת חלופה למילה הרוסית podvig, בעקבות בקשה מן הציבור. מעפל נוצר על פי הפועל 'העפיל' הנזכר בניסיון כיבוש הארץ לאחר חטא המרגלים: "וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה... אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם... וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר... "(במדבר יד, מ–מד). לדעת רש"י ואחרים 'ויעפילו' הוא לשון חוזק ועזות. מן ההקשר בסיפור המקראי של עלייה אסורה ומסוכנת נבחרו המילים 'מעפילים' ו'העפלה' לציון העולים והעלייה הבלתי לגלית בתקופת המנדט.

עֶרְגָּה

ערגה היא מילה נרדפת לגעגוע, כמיהה, כיסופים, השתוקקות ועוד. את המילה חידש ביאליק במשקל של מילים כמו חֶמְדָּה ועֶדְנָה בעקבות הפועל המקראי עָרַג: "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים" (תהלים מב, ב). לפי הפירוש המסורתי הפועל עָרַג מביע את קולו של האייל הצועק בצימאונו. אך לפי תרגומי המקרא עָרַג הוא כָּמַהּ ונכסף, וכך המילה משמשת בימינו. לצד ערגה חודשה בראשית המאה העשרים המילה עֵרָגוֹן, אך היא כמעט נעלמה מן השימוש.

קַדַּחְתָּנִי

שם התואר קדחתני פירושו בהול, נמרץ, סוער. ביאליק השתמש לראשונה במילה זו במסה על הסופר י"ח ברנר. וכך נאמר שם: "רדיפה בהולה וקדחתנית אחרי מקוריות של שוא" (טעות נעימה, תרס"ט–1908). שם התואר קדחתני גזור מן המילה קַדַּחַת במשמעותה המושאלת: מצב של פעילות מועצמת הכרוכה בהתרגשות ובמתח ('קדחת נסיעות', 'קדחת הבחירות'). [post_title] => מחידושי ביאליק [post_excerpt] => חיים נחמן ביאליק, מנשיאי ועד הלשון, חידש כ־300 מילים בעברית - יותר מאליעזר בן יהודה! על ארבע מילים מחידושיו: גחלילית, מעפל, ערגה, קדחתני. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%97%d7%99%d7%93%d7%95%d7%a9%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%a7 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-05-10 13:44:32 [post_modified_gmt] => 2021-05-10 10:44:32 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5346 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

חיים נחמן ביאליק, מנשיאי ועד הלשון, חידש כ־300 מילים בעברית - יותר מאליעזר בן יהודה! על ארבע מילים מחידושיו: גחלילית, מעפל, ערגה, קדחתני.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת

WP_Post Object
(
    [ID] => 878
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 13:06:20
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 11:06:20
    [post_content] => 

במערכת השם העברית רוב צורות הרבים הן בעלות אחד משני צורני הריבוי – סיומת ־ִים וסיומת ־וֹת. הבחירה בין שתי הסיומות קשורה בתודעתנו בראש ובראשונה למין הדקדוקי של השם: סיומת ־ִים לשמות ממין זכר וסיומת ־וֹת לשמות ממין נקבה. ואכן, בשמות התואר אנו מוצאים היערכות סדירה וקבועה: זכר רבים – טובים, קשים, ירוקים; נקבה רבות – טובות, קשות, ירוקות. היערכות זו קיימת גם בצורות הבינוני: שומרים, נכנסים, מתעמלים לעומת שומרות, נכנסות, מתעמלות. כך גם במקצת השמות המציינים בעלי מין ביולוגי: ילדים / ילדות, בנים / בנות. אך בכלל שמות העצם לא תמיד הדבר כך: יש ששמות ממין זכר מרובים בסיומת ־וֹת – כגון אָבוֹת, אֲרָיוֹת, מְקוֹמוֹת, ויש ששמות ממין נקבה מרובים בסיומת ־ִים – כגון נָשִׁים, בֵּיצִים, אֲבָנִים, גֶּחָלִים (רבים של גַּחֶלֶת).

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. בשמות רבים יש אפוא אי־התאמה בין המין הדקדוקי של השם לצורן הרבים המצופה (־ִים לזכר ו־וֹת לנקבה). ואולם בשמות רבים אחרים, בייחוד אלה שנוצרו בעברית החדשה, סיומת הרבים המתווספת לשם נקבעת בפשטות על פי המין הדקדוקי.

סיומת ־וֹת בשמות ממין זכר

לְשמות רבים ממין זכר שתנועתם האחרונה o מצטרפת הסיומת ־וֹת שגם היא בעלת אותה התנועה. כך בשמות רבים מקבוצות המילים האלה:

  • שמות על משקל אוֹר – אוֹרוֹת, בּוֹרוֹת, חוֹלוֹת, סוֹדוֹת, קוֹלוֹת ועוד (אבל חוֹפִים, נוֹפִים, קוֹצִים ועוד).
  • שמות על משקל מָקוֹם – מְקוֹמוֹת, מְזוֹנוֹת, מְחוֹזוֹת, מְלוֹנוֹת ועוד (אבל מְרוֹמִים, מְטוֹסִים ועוד).
  • שמות בסיומת ־וֹן, בייחוד במשקלים פִּעָלוֹן, פִּעְלוֹן – למשל: זִכְרוֹנוֹת, עֶפְרוֹנוֹת, יִתְרוֹנוֹת, רְצוֹנוֹת, אֲרוֹנוֹת (אבל בִּטְאוֹנִים, בִּרְיוֹנִים, עֶגְלוֹנִים ועוד). מילים זרות בעלות תבנית דומה שחדרו ללשוננו בתקופת חז"ל נוטות אף הן לסיומת ־וֹת, למשל לִגְיוֹנוֹת (לצד לגיונים או לגיונין), קִיטוֹנוֹת.
  • שמות במשקל פָּעוֹל (בקמץ מתקיים) – למשל: לָקוֹחוֹת, פָּעוֹטוֹת, (דיני) מָמוֹנוֹת (אך בכמה שמות נוהגת הסיומת ־ִִִים וראו להלן בסעיף "הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים").
סיומת ־וֹת שכיחה למדי גם בקבוצות האלה:
  • שמות בני הברה אחת – למשל: נֵרוֹת, שֵׁמוֹת, גַּגּוֹת, קִירוֹת, זוּגוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון עֵצִים, שִׁירִים, טוּרִים).
  • שמות בתחילית מ' – למשל: מוֹסָדוֹת, מִזְבְּחוֹת, מַזְלְגוֹת (במקרא מִזְלָגוֹת), מַטְבְּעוֹת, מַפְתְּחוֹת, מִקְצוֹעוֹת, מַשָּׂאוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון מִגְרָשִׁים, מִשְׁטָחִים, מַרְתְּפִים, מַלְבְּנִים).
  • שמות במשקל פְּעָל – למשל: נְיָרוֹת, קְנָסוֹת, קְרָבוֹת, חֲשָׁדוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון פְּגָמִים, שְׁבָבִים).
  • שמות במשקל פּוֹעָל – למשל: אוֹצָרוֹת, גּוֹרָלוֹת, שׁוֹפָרוֹת (אך לרוב בסיומת ־ִים כגון כּוֹכָבִים, תּוֹתָחִים).

סיומת ־ִים בשמות ממין נקבה

בשמות שמינם הדקדוקי נקבה באה סיומת הרבים ־ִים בעיקר בשמות של צמחים ובעלי חיים. למשל: חִטִּים, שִׁבּוֹלִים, שְׁעוּעִים (רבים של שְׁעוּעִית), שִׁקְמִים, תְּאֵנִים; דְּבוֹרִים, יוֹנִים, כִּנִּים, נְמָלִים, תּוֹלָעִים.

הערה: איש הלשון אהרן בן־אור כתב: "על סמך חיטים, שעורים, פשתים וכו' ביקשו להקפיד (בספרות החקלאית) על בננים במקום בננות, אך נסיון זה נכשל, ובדין, כי אין הכלל שלעיל בגדר חוק ולא יעבור, ביחוד – לא לגבי שמות זרים" (לשון וסגנון, עמ' 72). ואומנם בשנת תר"ץ (1930) יצא לאור בהוצאת 'השדה' ספר בשם "גדול הבננים בארץ־ישראל".

שמות הנוטים בשתי הסיומות

אף שלרוב השמות יש צורת רבים מקובלת אחת, קבוצת שמות לא מבוטלת נוטה בשתי הסיומות. חלק מן הריבויים הכפולים האלה קשור להבדל שבין לשון המקרא ללשון חז"ל: שכיחותה של סיומת הרבים ־וֹת גבוהה למדי בלשון חז"ל, ושמות שבמקרא מתועדים בסיומת ־ִים מופיעים לעיתים בספרות חז"ל בסיומת ־וֹת. כך למשל נמצא במקרא פַּרְדֵּסִים ומְשָׁלִים ובספרות חז"ל גם פַּרְדֵּסוֹת ומְשָׁלוֹת.

הערה: להבדל זה שבין רובדי הלשון היו מודעים חכמי התלמוד. במשנה נאמר "חמש רחלות גוזזות" (חולין יא, ב). רבי יוחנן שמע את רב אסי שונה לבנו "חמש רחלים גוזזות" והעיר לו שיש לִשנות רחלות. רב אסי הסביר ששנה על פי צורת הרבים במקרא, ועל כך השיב רבי יוחנן: "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן" (בבלי חולין קלז ע"ב; על היחס בין רחלים לרחלות בספרות חז"ל ראו ברשימת המקורות: אפשטיין; שרביט, עמ' 365–367).

בפיוט ובשירת ימי הביניים ננקטו לעיתים צורות רבים חריגות לצורך החרוז. למשל: תְּהוֹמִים (במקום תְּהוֹמוֹת) בחריזה לעֲצוּמִים; מִבְצָרוֹת (במקום מִבְצָרִים) בחריזה לצָרוֹת ועֲצָרוֹת; מְרוֹמוֹת (במקום מְרוֹמִים) בחריזה לנְשָׁמוֹת, נְעִימוֹת.

גם בלשון ימינו יש שמות הנוטים בשתי הסיומות: אַגָּנִים/אַגָּנוֹת; בְּכוֹרִים/בְּכוֹרוֹת; גַּבִּים/ גַּבּוֹת; דְּבֵלִים/דְּבֵלוֹת; הֵיכָלִים/הֵיכָלוֹת; חֻרְבָּנִים/חֻרְבָּנוֹת; חֲרָמִים/חֲרָמוֹת; יוֹבְלִים/יוֹבְלוֹת; מוֹעֲדִים/מוֹעֲדוֹת; מַחֲסִים/מַחֲסוֹת; מַעֲקִים/מַעֲקוֹת; מִדְרוֹנִים/מִדְרוֹנוֹת; מִשְׁקָלִים/מִשְׁקָלוֹת; נִימִים/נִימוֹת (רבים של נִימָה); פְּלָאִים/פְּלָאוֹת; שְׁלוֹמִים/שְׁלוֹמוֹת; שִׁרְיוֹנִים/שִׁרְיוֹנוֹת; תַּעֲנוּגִים/תַּעֲנוּגוֹת. 

צורות רבים שנעלמו מלשוננו

שמות שונים המתועדים בספרות העברית לדורותיה בשתי סיומות הרבים נוהגים בלשון ימינו בדרך ריבוי אחת בלבד. למשל: בִּנְיָנִים ולא בִּנְיָנוֹת, גּוֹזָלִים ולא גּוֹזָלוֹת, פִּזְמוֹנִים ולא פִּזְמוֹנוֹת, מְשׁוֹטִים ולא מְשׁוֹטוֹת; כִּנּוֹרוֹת ולא כִּנּוֹרִים, נְהָרוֹת ולא נְהָרִים, מַחֲנוֹת ולא מַחֲנִים, מְעוֹנוֹת ולא מְעוֹנִים.

ויש שמות שנתחדשה בהם צורת רבים שלא כבמקורות: בימינו נוהגות צורות הרבים גְּבִינוֹת ורְפָתוֹת, ואילו במקורות מתועדות הצורות גְּבִינִים ורְפָתִים. בימינו צורת הרבים של סִיר היא סִירִים, ואילו במקורות – סִירוֹת (להרחבה).

לעיתים הסיומת שנדחקה משתמרת בניבים ובצירופי לשון שירשנו מן המקורות. למשל: לאלוהים פִּתְרוֹנִים; בית קְבָרוֹת (להרחבה); טִפִּין־טִפִּין, מהלך בין הטִפִּין (לצד 'מהלך בין הטיפות') לקבוע מַסְמְרוֹת (להרחבה); מַאֲכָלוֹת אסורים; בתי מִקְדָשׁוֹת; דברי רִיבוֹת (ולא ריבים); כְּלָלוֹת וּפְרָטוֹת (לצד 'כללים ופרטים'); בעשרה מַאֲמָרוֹת נברא העולם (ולא מאמרים).

בצירופים 'שיתוק מוחין', 'פְּגוּעַ מוחין' שנוצרו בעברית החדשה ננקטה צורת הרבים המיוחדת על פי 'קטנות מוֹחִין' מתורת הקבלה של ימי הביניים. מכאן גם 'סיעור מוחין' המשמש לעיתים במקום 'סיעור מוחות'.

בכמה מקרים נדחקה צורת הרבים שבסיומת ־וֹת בגלל זהותה לצורת רבים של מילה אחרת בעלת סיומת נקבה. למשל:

  • מִדְרָשׁוֹת – כיום רבים של מִדְרָשָׁה; במקורות רבים של מִדְרָשׁ, כגון 'בתי מדרשות'.
  • מוֹשָׁבוֹת – כיום רבים של מוֹשָׁבָה; במקורות רבים של מוֹשָׁב בעיקר בנטייה, כגון "בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת" (שמות יב, כ).
  • מַסְרְקוֹת – כיום בעיקר רבים של מַסְרֵקָה (אביזר לקישוט השיער); במקורות רבים של מַסְרֵק, כגון 'מסרקות ברזל'.

בידולי משמעות

בכמה שמות נוצר בידול משמעות בין שתי צורות הרבים. למשל:

  • גְּבוּל: צורת הרבים הרגילה היא גבולות, ואילו הצורה גְּבוּלִים משמשת רק בהקשר ההלכתי לציון  שטחי ארץ ישראל שמחוץ לירושלים.
  • גָּלִיל: במשמעות צורה הנדסית – גְּלִילִים, במשמעות חבל ארץ בעיקר גְּלִילוֹת.
  • חָצֵר: צורת הרבים הרגילה היא חֲצֵרוֹת, ואילו הצורה חֲצֵרִים היא מונח משפטי לציון שטח אדמה עם כל מה שעליו.
  • מַסָּע: צורת הרבים הרגילה – מַסָּעוֹת, ואילו הצורה מַסָּעִים התייחדה לתחום השחמט (להרחבה).
  • מַעֲמָד: במשמעות בסיס – מַעֲמָדִים, במשמעות המושאלת של דרגה ושכבה חברתית בעיקר מַעֲמָדוֹת.
  • מִפְעָל: צורת הרבים הרגילה היא מִפְעָלִים, ואילו הצורה מִפְעָלוֹת משמשת שם פעולה בלשון הגבוהה ("מפעלותיו החשובים"). לאחרונה יש המשתמשים בצורה מִפְעָלוֹת לציון מיזמי צדקה של ארגונים.
  • עֲדָשָׁה: הצמח – עֲדָשִׁים, במשמעות המושאלת בתחום האופטיקה – עֲדָשׁוֹת (להרחבה).
  • עוֹלָם: במשמעות מקום – עוֹלָמוֹת, במשמעות זמן – עוֹלָמִים (להרחבה).
  • תְּהִלָּה: צורת הרבים הרגילה היא תְּהִלּוֹת, אך שם הספר המקראי הוא תְּהִלִּים.

נסמך־רבים לעומת נפרד־רבים

בשמות שריבוים בסיומת ־וֹת יש שלצד צורת הנסמך המתבקשת משמשת צורת נסמך בסיומת ־יֵ (הקשורה כמובן לסיומת הרבים ־ִים), לעיתים במשלב גבוה יותר. למשל: אוּלַמֵּי אירועים, אִילָנֵי סרק, דַּלְתֵי האולם, מַסְּעֵי הצלב (להרחבה), מעייני הישועה, במַעַגְלוֹת השנה, רִגְשֵׁי אשמה, שִׁטְרֵי חוב, עַרְבֵי־נחל (בתנ"ך ערבים גם בנפרד, כגון "עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ"; תהלים קלז, ב). בצירופי סמיכות דוגמת דּוֹרֵי דּוֹרוֹת, סוֹדֵי סוֹדוֹת, קוֹלֵי קוֹלוֹת הועדפה צורת הנסמך בסיומת ־ֵי (ולא בסיומת ־וֹת כגון "דורות דורות") כדי להדגיש את מבנה הסמיכות. על שמות שריבוים בסיומת ־ִים ובנסמך יש שימוש בסיומת ־וֹת ראו כאן.

צורת רבים המשותפת לשני שמות

כמה צורות רבים בסיומת ־וֹת משותפות לשני שמות שאחד מהם הוא בעל סיומת נקבה. למשל: בְּכוֹרוֹת (רבים של בְּכוֹר ושל בְּכוֹרָה); חוֹבוֹת (חוֹב / חוֹבָה); חוֹתָמוֹת (חוֹתָם / חוֹתֶמֶת); לָקוֹחוֹת (לָקוֹחַ / לָקוֹחָה); מְבוֹאוֹת (מָבוֹא / מְבוֹאָה); מַעֲלוֹת (מַעֲלֶה / מַעֲלָה); מַרְאוֹת (מַרְאֶה / מַרְאָה); מִשְׁמָרוֹת (מִשְׁמָר / מִשְׁמֶרֶת); פָּעוֹטוֹת (פָּעוֹט / פָּעוֹטָה); תִּינוֹקוֹת (תִּינוֹק / תִּינֹקֶת).

הערות א. במילון למונחי תכנון מרחבי של ועד הלשון משנת תש"ד (1944) ראו עורכי המילון לקבוע למילה מַעֲלֶה את צורת הרבים מַעֲלִים. ב. בלשון הדיבור נוצרה הצורה תּוֹרוֹת כריבוי של תּוֹר במשחקים וכדומה, אף שצורה זו היא גם ריבוי של המילה תּוֹרָה (להרחבה).

סיומת הרבים בהלחמים

שמות שנוצרו בדרך ההלחם, דוגמת רַמְזוֹר ורַמְקוֹל, נוטים בסיומת הרבים על פי מינם הדקדוקי גם כאשר סיומת הרבים הרגילה של הרכיב האחרון שונה. למשל: רַמְזוֹרִים, מִגְדַּלּוֹרִים, תַּקְלִיטוֹרִים (לעומת אוֹרוֹת); רַמְקוֹלִים, רְשַׁמְקוֹלִים, פַּסְקוֹלִים (לעומת קוֹלוֹת). ראו גם מדרחוב ברבים.

הנחיות והחלטות בדבר סיומות הרבים

במילוני ועד הלשון ובמילוני האקדמיה בראשית ימיה אפשר למצוא הנחיות לא מעטות לצורת הרבים המועדפת של שמות, למשל: אַרְנָק–אַרְנָקִים, מִכְשׁוֹל–מִכְשׁוֹלִים, זְרוֹעַ–זְרוֹעוֹת. הנחיות אלו מעידות על חוסר הסדירות שהיה באותם הימים בריבוין של מילים אלו ועל כך שאנשי הלשון ראו לנכון לקבע צורת רבים אחת. במילונים חדשים יותר מספרן של ההנחיות בדבר צורת הרבים קטן בהרבה, ורובן קשורות לשאלות דקדוקיות (כגון שווא לעומת קמץ מתקיים) ולא לבחירה בין שתי סיומות הרבים.

במשקל פָּעוֹל הקפידו מילוני האקדמיה לציין את צורת הרבים בסיומת ־וֹת (ובקמץ מתקיים): גָּשׁוֹשוֹת, סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשוֹת, פָּעוֹטוֹת, פָּשׁוֹשׁוֹת, תָּמוֹכוֹת ועוד. כך גם עלה מנוסח הכלל של נטיית משקל פָּעוֹל בכללי הקמץ בהחלטות האקדמיה בנטיית השם. בשנת תשע"ו (2016) החליטה האקדמיה להתיר את צורת הרבים בסיומת ־ִים בכמה שמות במשקל זה על פי הנוהג בציבור: פָּגוֹשִׁים, פָּשׁוֹשִׁים, פָּמוֹטִים (לצד פָּמוֹטוֹת). ראו את נוסח ההחלטה כאן.

ככלל בהחלטות האקדמיה בדקדוק מעטות ההכרעות בדבר סיומת הרבים המועדפת. מן ההחלטות המעטות האלה נזכיר אחת:

  • צורת הרבים של תִּינוֹק – שם העצם תִּינוֹק מוכר בלשוננו למן ספרות חז"ל. צורת הרבים שלו היא תִּינוֹקוֹת, כגון בצירוף 'תינוקות של בית רבן' (שם זה מצטרף לשמות שבסופם תנועת o ונוטים בסיומת ־וֹת). בלשון ימינו יש המבחינים בין תִּינוֹקִים (זכרים) לתִינוֹקוֹת (נקבות), אך האקדמיה לא סמכה ידה על שימוש זה וקבעה במפורש כי צורת הרבים היא תִּינוֹקוֹת (להחלטה).
[post_title] => סיומת הרבים – בין קביעוּת להתרוצצוּת [post_excerpt] => מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%9d%d6%b4%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%a1%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%91%d7%96%d7%9b%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-11-20 20:37:15 [post_modified_gmt] => 2021-11-20 18:37:15 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=878 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
גיליון למד לשונך 70

למד לשונך 70

WP_Post Object
(
    [ID] => 6974
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2007-06-14 16:18:05
    [post_date_gmt] => 2007-06-14 13:18:05
    [post_content] => לקט מונחי רפואה שאושרו באקדמיה בשנת תשס"ז
    [post_title] => למד לשונך 70
    [post_excerpt] => לקט מונחי רפואה שאושרו באקדמיה בשנת תשס"ז: רַגֶּשֶׁת, גַּחֶלֶת, דָּאֶבֶת, צַיְמָנוּת; צְפִירוֹר.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9e%d7%93-%d7%9c%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%9a-70
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-08-27 08:38:20
    [post_modified_gmt] => 2020-08-27 05:38:20
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=6974
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

לקט מונחי רפואה שאושרו באקדמיה בשנת תשס"ז: רַגֶּשֶׁת, גַּחֶלֶת, דָּאֶבֶת, צַיְמָנוּת; צְפִירוֹר.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
שמות ומשמעויות - רותם

רותם

WP_Post Object
(
    [ID] => 45122
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-10-22 14:13:04
    [post_date_gmt] => 2020-10-22 11:13:04
    [post_content] => רֹתֶם הוא שמו של שיח מדברי טיפוסי שגזעו קצר, עלוותו מועטה, ענפיו ירוקים וארוכים ותפרחתו הלבנה נאה למראה. שיחי הרותם הפורחים בשלהי החורף ובאביב מדיפים ריח משכּר שנישא למרחוק. הרותם אומנם מוכר היטב לעוברי הדרכים לאורכה של שפלת החוף, אך הוא אופייני בעיקר לחולות המדבר וכך הוא נזכר בפסוקי התנ"ך. בספר מלכים א נמלט אליהו מאימת איזבל, ולאחר שוטטות במדבר נח בצילו של שיח הרותם: "וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד" (יט, ד), ובספר איוב נזכר הרותם לצד צמח מדברי אחר בשם מלוח: "הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם" (איוב ל, ד). כך גם במדרש על הפסוק "וַתַּשְׁלֵךְ [הָגָר] אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם" (בראשית כא, טו) – ברור לדרשן שהשיחים הם רתמים, "שכן דרך הרתמים להיות גדלים במדבר" (בראשית רבה נג, יג).

בימי קדם נסתייעו יושבי המדבר בשיחי הרותם להסקה ולבישול, ובמקורות העברית הקלסית נזכרים "גַּחֲלֵי רְתָמִים" (תהלים קכ, ד) ו'גחלים של רותם' (בבלי שבת לז ע"ב) שנחשבו לחומר בעירה מעולה. בתלמוד הבבלי מסופר על גחלי רותם שבערו גם לאחר שנים עשר חודש: "כי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא חזינהו להנהו גומרי דהוו קא מלחשי... הנהו גומרי דריתמא הוו" [כאשר חזרנו לאחר שנים עשר חודשי שנה ראינו את אותן הגחלים שעדיין היו לוחשות... אותן גחלים – של רותם היו] (בבא בתרא עד ע"ב), ובמקום אחר מוסברת תכונתם זו: "שכל גחלים כבים מבפנים אבל גחלי רתמים אף על פי שהוא כבה מבחוץ עדיין הוא בוער מבפנים", ולא זו אף זו: "מעשה ברותם אחד שהציתו בו את האוּר [= אש] והיה דולק י"ח חֹדש, חורף וקיץ וחורף" (בראשית רבה צח, יט).

המדרש מדמה תכונה זו לחומרת לשון הרע: "כך כל מי שהוא מקבל לשון הרע אף על פי שאתה הולך ומפייסו והוא מתפייס עדיין הוא בוער מבפנים" (שם). במקום אחר מדבר המדרש בגנות "המספר לשון הרע" ומן הפסוק "חִצֵּי גִבּוֹר שְׁנוּנִים עִם גַּחֲלֵי רְתָמִים" לומד כי החיצים השנונים הם הלשון וכי "גחלי רתמים" – עונשו של המספר לשון הרע – "היינו גיהנֹם" (בבלי ערכין טו ע"ב). הביטוי "גחלי רתמים" משמש בספרות חז"ל ביטוי שלילי כללי, וכך אפשר למצוא אותו גם בהקשרים אחרים שאינם נוגעים לדרשות על לשון הרע: "כל הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים, שנאמר 'הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם'" (בבלי עבודה זרה ג ע"ב).

המין הנפוץ, רותם המדבר, מוכר בשם זה גם בערבית: رتم (רַתַם), ומכאן שמו המדעי Retama raetam. יש הגוזרים את השם רותם מן השורש רת"ם במובן 'קשר', שכן שורשי הרותם נאחזים בקרקע לבל ייסחפו בנדודי החולות, אך ממילוני המקרא נראה שאין קשר בין השניים.[1]

משם השיח גזור גם שמו של המקום המקראי רִתְמָה, מתחנות בני ישראל בנדודי המדבר, ובימינו גם שמות הצמחים אֲחִירֹתֶם, רְתֵמָה ועוד.

השם רותם ניתן בימינו לבנים ולבנות כאחד, ובשם זה נקרא אף יישוב קטן בבקעת הירדן.

--------------------------------------

[1] בנוסח המסורה שבידינו (נוסח המקרא שלפי מסורת טבריה) הצורה היא רֹתֶם בחולם חסר. ואולם בתרגומי המקרא ליוונית תועתקה המילה 'רתם' בתנועה a (בתרגום השבעים ῥαθμ ובגרסת השבעים אצל אוריגנס ραθεμ). לפי זה נראה שהמתרגמים הכירו את צורת השם בתנועה  a (שבמסורה שלנו צפויה להתגלגל לתיבה *רֶתֶם). צורה זו שונה במעט מצורת המסורה שלנו, שבה התנועה הראשונה היא o (ולפי ההשערה התגלגלה מהתנועה u המקורית, ולא מן התנועה a).

  מבחר מקורות
  • מיכאל זהרי, הערך 'רתם', אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תש"י
  • יהודה פליקס, עולם הצומח המקראי, רמת גן תשכ"ח, עמ' 130–131
[post_title] => רותם [post_excerpt] => הרותם אומנם מוכר היטב לעוברי הדרכים לאורכה של שפלת החוף, אך הוא אופייני בעיקר לחולות המדבר וכך הוא נזכר בפסוקי התנ"ך. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a8%d7%95%d7%aa%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2021-10-03 13:10:55 [post_modified_gmt] => 2021-10-03 10:10:55 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45122 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הרותם אומנם מוכר היטב לעוברי הדרכים לאורכה של שפלת החוף, אך הוא אופייני בעיקר לחולות המדבר וכך הוא נזכר בפסוקי התנ"ך.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך גַּחֶלֶת ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במינוח המקצועי


גַּחֶלֶת (פחם בוער)
לרשימה המלאה
כלכלת הבית (תשל"ח, 1977)
חָתָה , חָתָה גֶּחָלִים הפך גחלים לוֹחשוֹת מצד לצד כּדי ללבּוֹת את האש
כלכלת הבית (תרצ"ג, 1933)
גַּחֶלֶת לוחשׁת, עוממת, כבה, בוערת
ברשימה הראשונה היה המונח 'גַּחֶלֶת בּוֹעֶרֶת, גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת, גַּחֶלֶת עוֹמֶמֶת'.
כלכלת הבית (תרצ"ג, 1933)
כִּבָּה גֶּחָלִים*
* במילון המקורי כתוב: כַּבֵּה גֶחָלִים
ברשימה השנייה (לשוננו ה') המונח אינו מופיע.

גַּחֶלֶת (מחלה)
לרשימה המלאה