הדף בטעינה

על המילה בֵּין הַמְּצָרִים

בתשובות באתר

איור מילולי - בלי מצרים - מטבע לשון בכל יום

בְּלִי מְצָרִים, לְלֹא מְצָרִים

WP_Post Object
(
    [ID] => 13162
    [post_author] => 15
    [post_date] => 2015-12-20 12:46:24
    [post_date_gmt] => 2015-12-20 10:46:24
    [post_content] => פירוש הביטוי: 'בלי גבולות'.
דוגמה: בילדותי ספגתי מהוריי אהבה ללא מצרים, ואני מקווה שאצליח לגדל כך גם את ילדיי.

מֶצֶר הוא 'גבול', 'תחום' בלשון חכמים. כך למשל המשנה (בבא בתרא ז, ג) דנה בשאלה מה הדין אם אדם מכר שטח "בסימניו ובמְצריו" – כלומר סימן את גבולותיו – ואז התברר שהקונה קיבל לידיו שטח קטן ממה שצוין. מן השורש מצ"ר נגזר בלשון חכמים  גם הפועל מָצַר (=תָּחַם, סימן גבול). המילה המקבילה בארמית היא מִצרא. בעל הקרקע השכנה הוא מִצְרָן או בר־מִצְרָא (בעברית בן־מצר), ולפי ההלכה יש לבר־מִצרא זכות קְדימה בקניית הקרקע הסמוכה לו.

גם בתחום המשפט בימינו משמשת המילה מצר במשמע 'גבול'. למשל סעיף 49 לחוק המקרקעין משנת תשכ"ט (1969) קובע כי "קירות, גדרות, עצים ומחוברים כיוצא באלה הנמצאים במצר של מקרקעין שכנים [כלומר על הגבול בין שני שטחים], יראום כנכסים בבעלות משותפת של בעלי המקרקעין השכנים, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר". הצירוף בְּלֹא מְצָרִים במובן 'בלי גבולות' מצוי כבר בתלמוד הבבלי. במסכת ברכות (נא ע"א) נאמר: "כל המברך על כוס של ברכה כשהוא מלא, נותנין לו נחלה בלא מצרים"; ובמסכת שבת (קיח ע"א) נאמר "כל המענג את השבת, נותנין לו נחלה בלא מצרים". "נחלה בלא מצרים" היא נחלה רחבה בלי גבולות – חלומם של רבים. מכאן החל הצירוף לשמש במובן 'בלי גבול' גם שלא בהקשר של נחלה. הנה למשל בידיעה שפרסם "המגיד", השבועון העברי הראשון, בשנת 1857 על ר' ישראל משה חזן: "האיר אור שִמשו שם [בעיר אלכסנדרייה] ונתקבל באהבה בלי מצרים מהממשלה הרוממה ומראשי עדת בני ישראל הקדושה שם". בשאלת גיזרונה של המילה 'מצר' יש דעות שונות, והן קשורות למסורות השונות בצורתה: מֶצֶר, מֵצֶר, מֵצַר, מְצָר. לדעת חוקר ספרות חז"ל יעקב נחום אפשטיין המשמע הבסיסי של המילה – הן בעברית הן בארמית – הוא חֶבֶל. החבל שימש לסימון גבולות, ומכאן קיבלה המילה את המשמע 'גבול'. אפשטיין פירש כך גם את המילה מְצָרֵי בתהלים קטז, ג (על פי התקבולת): "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא". אחרים אינם קושרים את מֵצַר שבמקרא אל המצר של לשון חז"ל כי אם לשורש צר"ר (כשורש המילים צַר וצָרָה) ומפרשים זאת 'מקום צר' – בניגוד אל  מֶרְחָב 'מקום רחב': "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהלים קיח, ה). כך נהוג להבין גם את האמור באיכה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה [...] כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (א, ג). מפסוק זה נלקח הצירוף בין המצרים – כינוי לשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז (יום שהובקעה בו חומת ירושלים) לתשעה באב (שבו חרב המקדש). מכל מקום המילה 'מצר' כמונח המשפטי המציין גבול נקבע במונחי האקדמיה ובמפעל המילון ההיסטורי בצורה מֶצֶר (מן השורש מצ"ר), וכך מקובל גם במילוני העברית בת ימינו. [post_title] => בְּלִי מְצָרִים, לְלֹא מְצָרִים [post_excerpt] => מֶצֶר הוא 'גבול', 'תחום' בלשון חכמים. כך למשל המשנה (בבא בתרא ז, ג) דנה בשאלה מה הדין אם אדם מכר שטח "בסימניו ובמְצריו" – כלומר סימן את גבולותיו – ואז התברר שהקונה קיבל לידיו שטח קטן ממה שצוין. מן השורש מצ"ר נגזר בלשון חכמים  גם הפועל מָצַר (=תָּחַם, סימן גבול). המילה המקבילה בארמית היא מִצרא. בעל הקרקע השכנה הוא מִצְרָן או בר־מִצְרָא (בעברית בן־מצר), ולפי ההלכה יש לבר־מִצרא זכות קְדימה בקניית הקרקע הסמוכה לו. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-11-16 11:07:33 [post_modified_gmt] => 2022-11-16 09:07:33 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=13162 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מֶצֶר הוא 'גבול', 'תחום' בלשון חכמים. כך למשל המשנה (בבא בתרא ז, ג) דנה בשאלה מה הדין אם אדם מכר שטח "בסימניו ובמְצריו" – כלומר סימן את גבולותיו – ואז התברר שהקונה קיבל לידיו שטח קטן ממה שצוין. מן השורש מצ"ר נגזר בלשון חכמים  גם הפועל מָצַר (=תָּחַם, סימן גבול). המילה המקבילה בארמית היא מִצרא. בעל הקרקע השכנה הוא מִצְרָן או בר־מִצְרָא (בעברית בן־מצר), ולפי ההלכה יש לבר־מִצרא זכות קְדימה בקניית הקרקע הסמוכה לו. המשך קריאה >>
איור של ילד שוכב בין שורות של דף נייר - תוך, אמצע ומה שביניהם

תוך, אמצע ומה שביניהם

WP_Post Object
(
    [ID] => 1026
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-06-07 20:55:00
    [post_date_gmt] => 2012-06-07 17:55:00
    [post_content] => המושגים ביןתוך ואמצע מלווים אותנו בכל תחומי החיים – לא רק המוחשיים אלא גם המופשטים. למשל, חכמי ימי הביניים הטיפו לאדם לאחוז בדרך האמצעית ובמידה הבינונית בין שני קצוות רעים – כגון הנדיבות שהיא ממוצעת בין הכִּילוּת (קמצנות) והפיזור (רמב"ם, שמונה פרקים).

את המילים בין ותוך וכמה מנגזרותיהן ירשנו מן התנ"ך. מילת היחס בין מופיעה בתנ"ך לא פחות מארבע מאות פעמים, חלקן בנטייה (ביני, בינך, בינם או ביניהם וכדומה). ויש לה גם הֶגוון (וריאציה) שהוא מעין צורת רבים: בֵּינוֹת, כגון "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף כִּי הַמֵּלִיץ בֵּינֹתָם" (בראשית מב, כג). כיום צורה זו משמשת בלשון הספרותית, כגון "רוחות חמות נשבו בינות עצי האורן" (יורם טהרלב, בשביל אל הבריכות). מילת היחס בין משמשת בצירופים רבים: 'בין הערביים', 'בין המצרים', 'בין השיטין' או 'בין השורות', 'בין כה וכה' ועוד.

בין

מן המילה בין נגזרו מילים אחדות. המילה בֵּינַיִם מוכרת כבר מן התנ"ך: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ" (שמואל א יז, ד), ומפרשים: "לפי שהיה יוצא יום יום בין שתי המערכות [=בין הצבאות]" (רד"ק). כיום המילה רווחת בעיקר בצירופים כגון 'מעמד הביניים'. בספרות חז"ל אנו מוצאים את שם התואר בֵּינוֹנִי ואת תואר הפועל בֵּינָתַיִם, בֵּינְתַיִם (שתי ההגיות תקניות), ובעברית החדשה נוצרה המילה בֵּינָה, שאחת ממשמעויותיה היא הרֶווח שבין קווי החַמְשָׁה (ברישום תווים). מסתבר שמילת היחס בין קשורה למילים הֵבִין, נָבוֹן, בִּינָה וכיו"ב, שהרי יסודה של ההבנה הוא ההבחנה בין דבר לדבר, כאמור בתלמוד הירושלמי (בהקשר אחר) "אם אין דעה, הבדלה מניין?"

תוך

המילה תּוֹךְ משמשת במשמע 'אמצע', אך משמעה העיקרי הוא 'פְּנים'. כך למשל במימרה מספרות חז"ל 'אין תוכו כברו' (בַּר = חוץ). תּוֹךְ ביסודה היא צורת הנסמך של תָּוֶךְ (השוו מָוֶת–מוֹת־). הצורה תָּוֶךְ מוכרת למשל בביטוי 'עמודי התווך', שמקורו בפסוק "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם" (שופטים טז, כט). מן המילה תווך נגזר שם המקצוע מתווך: המתווך עומד בתווך בין קונים למוכרים או בין שני צדדים בסכסוך וכדומה. המילה תּוֹךְ משמשת בעיקר בצירופי יחס, כלומר בְּבואה לאחר מילת יחס: תוך, מתוך, לתוך. נעיר כי הצורה המיוחדת בְּתוֹכְכֵי־ – המשמשת במשמעות 'בתוך־תוכו של' – נולדה בטעות. מקורה בכתוב "בְּתוֹכֵכִי ירושלים" (תהלים קטז, יט), אלא שהמילה בְּתוֹכֵכִי היא צורה שירית של בְּתוֹכֵךְ. מן המילה תּוֹךְ נגזר שם התואר תִּיכוֹן, כגון "הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה" (שופטים ז, יט). אומנם הצורה המתבקשת היא 'תּוֹכוֹן', אך בצורה זו נוצר רצף של שתי תנועות o, ובתהליך המכונה היבדלות הפך החולם הראשון לחיריק: תִּיכוֹן (השוו רֹאשׁ–רִאשׁוֹן).

אמצע

בספרות חז"ל נוספה למילים 'בין' ו'תוך' המילה אֶמְצַע ובנטייה גם אֶמְצָעִיתוֹ, כגון "ירושלים אמצעיתו של עולם" (שמות רבה). מאֶמְצַע נגזר שם התואר אֶמְצָעִי, כגון 'הילד האמצעי'. המילה אֶמְצָעִי משמשת גם שם עצם, בעיקר בצורת רבים: 'לנקוט אמצעים', 'אמצעי זהירות'. אֶמְצָעִי הוא מה שנמצא באמצע, בדרך אל המטרה, ומסייע להשגתה. בימי הביניים נוצרה המילה המופשטת אֶמְצָעוּת, והיא משמשת בעיקר בצירוף באמצעות במשמעות 'על ידי', 'בעזרת'. אל המילה אֶמְצַע מתקשר הפועל לְמַצֵּעַ. בלשון חז"ל משמעו 'לחצות', 'לשים באמצע', ובהמשך קיבל את המשמעויות 'לפשר' וגם 'לחשב את האמצע', ומכאן המילה ממוצע. את שלוש המילים ביןתוך ואמצע גייסה העברית לתרגום המילה הלטינית רבת המשמעים 'מדיום' (ברבים 'מדיה'): medium aevum = ימי הביניים, interstellar medium = תָּוֶוךְ בין־כוכבי, media = אמצעֵי תקשורת. בין כך ובין כך לכל אמצע יש סוף.

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => תוך, אמצע ומה שביניהם [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%90%d7%9e%d7%a6%d7%a2-%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-06-30 01:06:09 [post_modified_gmt] => 2020-06-29 22:06:09 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1026 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

המושגים בין, תוך ואמצע מלווים אותנו בכל תחומי החיים – לא רק המוחשיים אלא גם המופשטים. למשל, חכמי ימי הביניים הטיפו לאדם לאחוז בדרך האמצעית ובמידה הבינונית בין שני קצוות רעים – כגון הנדיבות שהיא ממוצעת בין הכִּילוּת המשך קריאה >>