הדף בטעינה

על המילה אֶצְבַּע

במילון

 (ללא ניקוד: אצבע)
מיןנקבה
שורשצבע (אצבע)
נטייהאֶצְבָּעוֹת, אֶצְבְּעוֹת־

הגדרה

  • כל אחד מן הקצוות המוארכים של היד והרגל
  • שֵם האצבע שעל יד הבוהן

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

איור של כף יד והכיתוב: עשר אצבעות לי יש

שמות האצבעות

בֹּהֶן או אֲגוּדָל, אֶצְבַּע, אַמָּה, קְמִיצָה וזֶרֶת - כולנו מכירים, עוד מילדות, את שמות האצבעות. אבל מניין הם הגיעו אלינו? ומה הקשר למידות בהלכה?
המשך קריאה >>

אצבעות הרגל

האם נכון לכנות את כל אצבעות הרגליים בהונות? מה ההבדל בין אגודל לבוהן? ואיך קוראים לשאר האצבעות שברגל?
המשך קריאה >>
גמד אוחז שריון וחובש קסדה - הכיתוב: כובע או קובע?

כּוֹבַע וְקוֹבַע

WP_Post Object
(
    [ID] => 19311
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2017-03-23 13:58:03
    [post_date_gmt] => 2017-03-23 11:58:03
    [post_content] => את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע?

כבר בתנ"ך המילה באה בשני הכתיבים – שש פעמים כּוֹבַע ופעמיים קוֹבַע. למשל: בתיאור גלית הפלשתי נאמר "וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ" (שמואל א יז, ה), ובהמשך אותו הפרק מסופר "וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו, וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ" (פסוק לח). בספרות חז"ל, על פי המסור לנו בכתבי היד ובדפוסים, הכתיב הוא כובע בלבד. הכתיב בכ"ף הוא הרגיל גם בחיבורים מאוחרים יותר, אך זעיר שם זעיר שם אפשר למצוא קובע בקו"ף בעקבות המקרא.

אף שיש דעות שונות בדבר מקור המילה (ראו בהמשך), מוסכם על הכול כי כובע וקובע חד הם, ומדובר בחילוף בין עיצורים קרובים. בתנ"ך המילה מופיעה תמיד בהקשר צבאי – 'כיסוי ראש של לוחם', ועל כן מקובל לפרשה 'קסדה'. בספרות חז"ל התרחבה הוראת המילה לכיסויי ראש בכלל, ואילו כיסוי הראש הקשיח של הלוחמים החל להיקרא בשם קסדה – בעקבות היוונית והלטינית (cassis, cassidis).

בעברית החדשה הצורה הרגילה היא כובע בכ"ף, והוראת המילה כבלשון חז"ל: שם כללי לכיסויי הראש למיניהם. לעומת זה קובע בקו"ף נתייחד להוראה 'קסדה', 'כובע מתכת להגנה' – כמשמעה המקורי של המילה בתנ"ך. ואכן את הקובע אנו פוגשים בעיקר בתקנות בטיחות ובמסמכים צבאיים ישנים – לרוב בצירופים 'קובע מגן' או 'קובע פלדה' (מכאן ראשי התיבות קפל"ד וקפלס"ט – 'קובע פלדה' ו'קובע פלסטיק'; כיום ראשי התיבות האלה מתפרשים לעיתים 'קסדת פלדה' ו'קסדת פלסטיק'). וכמובן אי אפשר שלא להזכיר את הקובע משיר הילדים הנודע:

בִּמְדִינַת הַגַּמָּדִים / רַעַשׁ, מְהוּמָה הַצָּבָא לָבוּשׁ מַדִּים / יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה. וּבְרֹאשׁ הַגְּדוּד צוֹעֵד / אֶצְבְּעוֹנִי הַמְּפַקֵּד הוּא חָבוּשׁ קוֹבַע פְּלָדָה / וּבְיָדוֹ סִכָּה חַדָּה. (אלה אמיתן, במדינת הגמדים)

אם כן הכתיב כובע בכ"ף יפה בכל ההקשרים, ואילו הכתיב קובע בקו"ף אפשרי (אך אינו הכרחי) כאשר מדובר בקסדת מגן. וכמובן אפשר לנקוט לעניין זה גם את המילה קסדה.

על מקור המילה

מקורה של המילה כובע (קובע) אינו ודאי. בעבר היה מקובל לקשור אותה למילה מגבעת ולשורש גב"ע שעניינו גובה (אח לשורש גב"הּ), שכן העיצורים ג', כ' וק' מופקים באותו בסיס חיתוך. כך למשל כותב רמב"ם: "מצנפת האמורה באהרן היא המגבעת האמורה בבניו, אלא שכהן גדול צנוף בה כמי שלופף על השבר, ובניו צונפין בה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת" (הלכות כלי המקדש ח, ב). חוקרים בני ימינו מציעים לראות בה מילה שאולה ממקור לא שמי – אולי גלגול של המילה החיתית kupai. עם זאת משמעה של המילה החיתית משוער בלבד, שכן היא נזכרת רק בכמה רשימות של חפצים. הבלשן אדוארד ספיר אף הציע לראות במילה kupaḫi את המקור למילה הלטינית caput – 'ראש'. אפשר שהמילה האכדית kubšu ('כובע', 'כיסוי ראש') קשורה אף היא לעניינו, והוצע לראות גם בה גלגול של המילה החיתית.

על הטעמת המילה

ההגייה התקנית של המילה כובע (קובע) היא במלרע, כלומר בהטעמת ההברה האחרונה: כובַ֫ע, קובַ֫ע. היא מצטרפת למילים אֶמְצַע, אֶצְבַּע, קַרְקַע – המסתיימות גם הן בפתח ועי"ן והטעמתן התקנית מלרע. בתנ"ך המילה כובע (קובע) באה במלעיל במעמד נסמך, כגון "וְכ֫וֹבַע נְחֹשֶׁת". [post_title] => כּוֹבַע וְקוֹבַע [post_excerpt] => את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9b%d6%bc%d7%95%d6%b9%d7%91%d6%b7%d7%a2-%d7%95%d6%b0%d7%a7%d7%95%d6%b9%d7%91%d6%b7%d7%a2 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-04-09 20:09:16 [post_modified_gmt] => 2020-04-09 17:09:16 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=19311 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

את המילה כובע אנו רגילים לכתוב בכ"ף, אך פה ושם אפשר לראותה כתובה בקו"ף – בייחוד בצירופים 'קובע מגן' ו'קובע פלדה'. האם יש מקום לכתיב הזה? והאם יש הבדל של משמעות בין כובע לקובע? המשך קריאה >>
איור של אדם קדמון במערה חורט איור של עין יד פה ואף על קיר המערה - הכיתוב: האיברים שלנו מדברים

מדברים בשפת הגוף

WP_Post Object
(
    [ID] => 995
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-02-06 10:06:00
    [post_date_gmt] => 2011-02-06 08:06:00
    [post_content] => איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', 'שן הסלע', 'שפת הנחל', 'לב הים' ו'לשון ים', ובספרות ימי הביניים 'רגלי ההר'. בעברית החדשה הצטרפו אליהם הצירופים 'גב ההר', 'פני השטח', 'פני הים' וגם 'אצבע הגליל' על פי צורת האזור במפה.

האיברים – ובעיקר הגפיים – שימשו בימי קדם כלי מדידה, ולכן כמה יחידות מידה קרויות על שמם. בתיאור קומתו הנישאה של גלית נֶאֱמר: "וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת, גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת" (כנראה כשלושה מטרים; שמואל א יז, ד). האמה, שהייתה יחידת האורך המרכזית בתנ"ך ובספרות חז"ל, אף הניבה כמה ביטויים ובהם 'ד' אמות' ו'אמת מידה'. ומלשונות אירופה קיבלנו בעת החדשה את הרֶגֶל לציון מידת גובה.

כמה משמות האותיות הם שמות של איברים, והם משקפים את צורתן של האותיות העתיקות שהיו ביסודן ציורים: מדברים בשפת הגוף - יד – יו"ד (יד), מדברים בשפת הגוף - כף – כ"ף, מדברים בשפת הגוף - עין – עי"ן, מדברים בשפת הגוף - ראש – רי"ש (ראש) ועוד.
היותם של איברי הגוף בתשתית לשוננו בא לידי ביטוי בנוכחותם הבולטת באחת מקבוצות המילים הבסיסיות ביותר בשפה – מילות היחס: ליד, על יד, על ידי; לרגל; לפי, על פי (מן פֶּה); לפני, מפני (מן פָּנִים); בעקבות, עקב; לגבי, על גבי (מן גַּב).
שמות האיברים הם גם מקור לשמות פריטי לבוש כגון מצחייה, כתפייה וצווארון, ולשמות אביזרים כגון עינית, פייה, פומית (מן פום = פֶּה בארמית) אזניות, ידית ורגלית.

נוסף על שימושים אלו באיברי הגוף, לשוננו גזרה וגוזרת מהם פעלים להבעת פעולות הקשורות בהם: מי שמַטֶּה אוזן – מַאֲזִין, כפי ששוררה דבורה: "שִׁמְעוּ מְלָכִים הַאֲזִינוּ רֹזְנִים" (שופטים ה, ג), וכיום מַאֲזִינִים הם מי שמקשיבים לרדיו או לקונצרט. מְרַגֵּל הוא מי שהולך ממקום למקום ברגליו ואוסף מידע: "וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א). בלשון התנ"ך בָּרַךְ פירושו כרע על ברכיו, ועל עבד אברהם נאמר "וַיַּבְרֵךְ הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר אֶל בְּאֵר הַמָּיִם" (בראשית כד, יא), כלומר הורידם על ברכיהם. יש הקושרים אף את הפועל בֵּרֵךְ לכריעת הברך. המשליך בידו אבן וכדומה – מְיַדֶּה. וספר משלי תרם לנו את הפועל הִלְשִׁין מן לָשׁוֹן: "אַל תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו פֶּן יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ" (ל, י).

בלשון חז"ל נוצר מן המילה עַיִן הפועל עִיֵּן לציון התבוננות מעמיקה. עוד נוצר בה הפועל הִצְבִּיעַ מן המילה אֶצְבַּע, ובימינו הורחב שימושו להצבעה בפתקים בקלפי, להצבעה אלקטרונית ועוד. פועל אחר הגזור מאיבר גוף הוא עָקַב – הלך בעקבות מישהו – מן עָקֵב (בתנ"ך עָקַב פירושו 'רימה'). האף והנחיריים תרמו לעברית את הפועל אָנַף (רָגַז) ואת הפועל נָחַר, והעברית החדשה העשירה את הרשימה בפועל הִכְרִיס – השמין, העלה כָּרֵס, ובצמד מִרְפֵּק והִתְמַרְפֵּק – נדחף בעזרת מרפקיו.

תוספת

יש הקושרים בין הפועל כָּרַע לאיבר כְּרָעַיִם. כרעיים במקרא הם רגליים של בעלי חיים, וכן החלק העליון של רגלי חרקים כעולה מן הפסוק שעניינו בשרץ העוף (=חרק מנתר) "אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ" (ויקרא יא, כא). עוד יש הקושרים את הפועל קָרַס לאיבר קַרְסֹל. קַרְסֻלַּיִם נזכרים בשירת דוד: "תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי" (שמואל ב כב, לז, ובשינוי קל תהלים יח, לז); הפועל קָרַס עצמו בא במקרא פעמיים בישעיהו מו לצד הפועל כָּרַע: "כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ... קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו" (פסוקים א–ב). הינה עוד כמה פעלים שנגזרו מאיברי הגוף:
  • הפועל הִצְדִּיעַ מן צֶדַע (הבאת היד אל הצדע – הרקה).
  • הפועל עָרַף מן עורף
  • הפועל הִכְתִּיף מן כָּתֵף (שם על הכתף)
  • הפועל גִּבָּה מן גַּב (בשאילה מאנגלית – גיבוי = backing)
  • הפועל לִבֵּב – מי שמושך את הלב.

כתבו: רונית גדיש ותמר קציר

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => מדברים בשפת הגוף [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%93%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%95%d7%a3 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2019-04-14 18:31:48 [post_modified_gmt] => 2019-04-14 15:31:48 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=995 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איברי גוף האדם הם מקור רב השראה למילים, לפעלים, לניבים ולשימושי לשון. כשהתבונן האדם על סביבתו הוא תיאר את הנוף במושגים הלקוחים מגופו. כך אנו מוצאים בתנ"ך את הצירופים 'ראש ההר', 'צלע ההר', 'כֶּתֶף ההר', המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אֶצְבַּע 1 (איבר בגוף) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
ערכים נוספים:
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך אֶצְבַּע 2 (מידת אורך) ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>