נושא: תיאורי פועל

עניין של סגנון

'בנוסף', 'נוסף ל' או 'נוסף על'?

מעיון בתולדות הביטוי נוכל לומר שהגרסה המומלצת היא נוסף על כמו שמקובל בקרב מתקני הלשון בימינו.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

יחיד או יחידי?

העדפת המילה יחיד בצירופי שם ותואר ('המקום היחיד') עולה בקנה אחד עם המערכת השלמה שנוצרה בלשון ימינו, שבה נוקטים בנטיות רק את הצורות יחידה, יחידים, יחידות (ולא 'יחידית', 'יחידיים', 'יחידיות').
המשך קריאה >>

צירופים

יושב הראש או היושב ראש?

שתי דרכי היידוע תקניות: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש' וברבים 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש'.
המשך קריאה >>

הגייה

בְּפועל או בַּפּועל?

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות: בַּפֹעַל, בְּפֹעַל או בַּפֹּעַל. הצורה הראשונה אינה דקדוקית, ואילו שתי הצורות האחרות תקינות מבחינה דקדוקית.
המשך קריאה >>

הגייה

לבריאות

יש שהקפידו ומקפידים לומר לִבְריאות ללא ה' הידיעה. העדפה זו נסמכת על ביטויי איחול דומים: לְחַיִּים, בְּהצלחה. גם הברכה לַבְּרִיאות אפשרית ואין לראות בה טעות.
המשך קריאה >>

.

32 – מקף: שימושים

א. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.

ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.

במקרים אלו (א–ב) אין המקף חובה.

ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.

ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.

ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12, פגיעה ב־DNA.

הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]

הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.