כתיב וניקודכשהמילה ‘כול’ עומדת לעצמה – היא נכתבת בווי”ו. לדוגמה: דיברנו על הכול.
כאשר המילה ‘כל’ נסמכת למה שבא אחריה – היא נכתבת בלי וי”ו. לדוגמה: כל אחד.
המשך קריאה >>
הגייהמילים במקרא הבאות בסוף פסוק עשויות להשתנות: למשל שֶׁמֶשׁ מופיעה בסוף פסוק בצורה שָׁמֶשׁ; לצורה זו קוראים צורת הֶפְסֵק. למה משתנות הצורות, ומה השימושים של צורות הפסק לאחר המקרא ובימינו?
המשך קריאה >>
כתיב וניקודשורה של שמות ארמיים בעלי סיומת ־ָא חדרו לעברית, והם נתפסו בה כשמות ממין נקבה בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה”א, כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה.
שמות שהתגלגלו לעברית מן הארמית והמשמשים במין נקבה, כגון דוגמה, נכתבים בה”א בסופם – כסיומת הנקבה הרגילה בעברית. דוגמאות נוספות: סַדְנָה, טַבְלָה, גִּרְסָה, עִסְקָה, פִּסְקָה, קֻפְסָה,[1] מֵירְכָה (שם סימן הפיסוק).
הוא הדין בשמות כגון אַסְמַכְתָּה, אֶתְנַחְתָּה, בְּדוּתָה, חַבְרוּתָה, מַשְׁכַּנְתָּה.
יוצא מן הכלל כתיב המילה סָבְתָא.
הערות
[1] על צורת הרבים של שמות אלו ראו משקל פִּעְלָה, פַּעְלָה; פָּעְלָה, פֻּעְלָה – צורת הרבים.
[2] על כתיבם של שמות האותיות היווניות ראו שמות האותיות היווניות.
חולם חסר הבא בהברה האחרונה מתקיים בצורת הנסמך. למשל: חֹם־, חֹק־, לְאֹם־, חַרְטֹם־; בֹּר־(כַּפּיך; חולם חסר הבא לתשלום דגש).[1]
אבל המילה כֹּל מנוקדת בקמץ קטן כשהיא דבוקה לאחריה (ובַכּתיב המלא: כל), ובחולם חסר כשהיא עומדת לעצמה (ובכתיב המלא: כול). למשל: כָּל חברי הארגון, בְּכָל שעה, לְכָל דורש, כָּל שרוח הבריות נוחה הימנו; לעומת הַכֹּל יודעים, מסַפר יודע כֹּל.
הערה: מילים רבות, בעיקר מילים בנות הברה אחת, ניקודן במקרא תלוי בהקפה: כאשר המילה מנוגנת בטעם לעצמה היא מנוקדת בחולם, ואילו כאשר היא מחוברת במקף למילה שאחריה, היא מנוקדת בקמץ (קטן). למשל: כֹּל צִפּוֹר כָּל־כָּנָף (בראשית ז, יד); וְחֹק הַשֶּׁמֶן (יחזקאל מה, יד), חָק־נָתַן (תהלים קמח, ו); בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים (תהלים כז, ב), בִּקְרָב־אִישׁ (שמואל ב טו, ה).
[1] ראו כלל ב – חולם חסר בשמות מלרעיים.
[ישיבת המליאה רלה]
עברית לשבתא. שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן. למשל:
בעל־בית, בית־מדרש, אב־בית־דין, אבי־אבות־הטומאה, שיקול חברתי־כלכלי, בן־יומו, ארץ־ישראלי, השלושה־עשר, אדם־מפלצת, תל־אביב.
ב. יש המסמנים מקף בין שתי תמניות של אותה מילה כשהן באות יחד לציין תיאור פועל. למשל:
שלבים־שלבים, אחד־אחד, איש־איש, יום־יום.
במקרים אלו (א–ב) אין המקף חובה.
ג. ראוי לסמן מקף אחרי תחיליות ולפני סופיות. למשל:
בין־לאומי, דו־שיח, האי־אמון, מוליכות־על.
ד. בכתיבה של צירוף אותיות לועזיות שמים מקף בין שמות האותיות. למשל:
די־די־טי, סי־אן־אן, או־קיי, סי־איי־אֵיי (=CIA), קא־גה־בה.
ה. שמים מקף ברצף שיש בו שני סוגי גופנים, כגון אותיות ומספרים. למשל:
המאה ה־12, פגיעה ב־DNA.
הערה א: יש לשים לב להבדל בין מקף (הבא לחבר), ובין קו מפריד (הבא להפריד). המקף צמוד למילה שלפניו ולמילה שלאחריו, ומסמנים אותו בגובה ראשי האותיות (אם אפשר). הקו המפריד מסומן בגובה אמצע האותיות ויש רווח בינו ובין המילים שלפניו ושלאחריו.[1]
הערה ב: המקף הבא במקרא שימושו אחר, והוא שייך בעיקרו לטעמי המקרא: הוא מורה על צירוף שתי מילים או יותר הנקראות בטעם אחד, וצירוף זה תלוי בנסיבות מוזיקליות.
[1] להוציא קו לציון טווח (“עד”).
בנטיית השמות האלה אפשר לנקוט את דרך הנטייה של שמות המסתיימים ב־ָה, כגון שִׁבְעֲתַת־, תְּקִיעָתָא תְּקִיעָתוֹת. כך גם הוֹשַׁעְנָא הוֹשַׁעְנוֹת.