יחיד ורביםאנחנו נשאלים שוב ושוב: איך יכול להיות שצורת הרבים של מילים ממין זכר, כמו חלון, קיר, כיסא ושולחן, היא בסיומת ־וֹת, וצורת הרבים של מילים ממין נקבה, כמו מילה, שנה, ביצה ונמלה, היא בסיומת ־ִים.
המשך קריאה >>
גם וגםשתי הצורות אבותם ואבותיהם הן צורות תקניות, ולשתיהן תיעוד בתנ”ך, למשל: “אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבוֹתָם” (שופטים ב, כ); “וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם” (ירמיהו נ, ז).
המשך קריאה >>
יחיד ורביםנשאלנו מה צורת הרבים של גוף – גופים או גופות. תשובתנו ששתי הצורות תקינות, ושתיהן מוכרות בלשוננו זה דורות רבים. עם זאת בלשון ימינו יש יתרון לצורה ‘גופים’ בהיותה חד־משמעית, לעומת הצורה ‘גופות’ שהיא גם ריבוי של גּוּפָה.
המשך קריאה >>
ט"ו בשבטמה ההבדל בין עץ לאילן? יוצאים לנטוע או ליטוע? שְׁתיל או שָׁתיל? פירות יבשים או מיובשים? שקמים ירוקות או ירוקים?
המשך קריאה >>
זכר ונקבההסופר מאיר שלו בחר לרומן מפרי עטו את השם “שתים דובים” הלקוח ממלכים ב ב, כד. בתוך הספר אומרת המורה רותה בתשובה לאחד מתלמידיה: “שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה” (עמ’ 110). נשאלנו אם אכן מדובר בשגיאת לשון.
המשך קריאה >>
חנוכהעירם של החשמונאים ידועה בשם מודיעין. אך בספרות חז”ל אנו מוצאים צורות נוספות של שם המקום: על דרך הרבים – מודיעים, מודעים ומודעין, או בסיומת ־ת – מודיעות, מודיעית ומודעית.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםבלשוננו משמשות שתי צורות רבים למילה תּוֹר – ‘תורים’ וגם ‘תורות’. מה מעמדן של שתי צורות אלו מבחינת התקן והאם יש הן נבדלות זו מזו גם במשמעות?
המשך קריאה >>
גם וגםהצורות בסיומת ־ִין ומקבילותיהן בסיומת ־ִים תקינות הן, אין ביניהן כל הבדל של משמעות והבחירה ביניהן היא בחירה סגנונית.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםמה צורת הרבים של צוות – צוותים או צוותות? במקורות אין תיעוד לצורת הרבים של המילה, ואולם הצורה המומלצת והמקובלת היום היא ‘צוותים’.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםצורת הריבוי של שוויון היא ‘שוויונוֹת’, ולכן צורת הריבוי המתבקשת של אי־שוויון – מונח המשמש בעיקר בתחום המתמטיקה – היא ‘אי־שוויונוֹת’.
המשך קריאה >>
מה הצורה הנכונהנראה שבלשון ימינו מעדיפים הדוברים את צורות הנסמך בסיומת ־וֹת: שְׁנוֹת חיים, נְשׁוֹת השוטרים, מִלּוֹת סיום. אבל כמובן אפשר להשתמש גם בצורות שְׁנֵי־, נְשֵׁי־ מִלֵּי־.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםבמילה ‘מַעֲקֶה’ שתי צורות הרבים נוהגות – ‘מַעֲקִים’ וגם ‘מַעֲקוֹת’, ושתיהן תקינות.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםלמילה קֶבֶר שתי צורות רבים – קְבָרִים וקְבָרוֹת. בצירוף ‘בית קברות’ נתקבעה צורת הריבוי בסיומת ־וֹת ואילו בשאר השימושים משמשת בדרך כלל צורת הרבים בסיומת ־ִים.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםצורת הרבים של כינויי הייחוס כגון ‘יהודי’ ו’חרדי’ היא או ביו”ד אחת או בשתיים, אך לרוב נוהגת הצורה ביו”ד אחת: יהודים, חרדים. אבל כשאין מדובר בבני אדם צורת הרבים היא בשתי יו”דים: ‘מוסדות יהודיים’, ‘עיתונים חרדיים’.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםמניחים כי הסיומות ־ִים ו־וֹת לא ציינו במקורן מין דקדוקי, וכי היערכותן לפי זכר ונקבה בשמות התואר – ובמידה פחותה בשמות העצם – היא מאוחרת יחסית. בעבר הרחוק הייתה כנראה הבחירה בין הסיומות תלויה בגורמים אחרים שאפשר רק לשערם, ובהם תבנית המילה ומשמעה.
המשך קריאה >>
יחיד ורביםההמלצה היא לומר ‘מִדְרְחוֹבִים’ בסיומת ־ִים, אף על פי שריבוי המילה ‘רחוב’ היא ‘רחובות’. כך אנו אומרים ‘רמקולים’, אף על פי שריבוי המילה ‘קול’ היא ‘קולות’.
המשך קריאה >>
שמות כגון פְּלָנֵטַרְיוּם (שמות שאולים שסופם ־וּם), צורת הרבים שלהם היא בסיומת ־ִים.
[ישיבת המליאה ריג]
1. הקמץ מתקיים בשמות במשקל פַּעָל.[1] למשל: דַּיָּן דַּיָּנֵי־ דַּיָּנֵיכֶם, פָּרָשׁ פָּרָשֵׁי־, חַיָּב חַיָּבֵי־, חַלָּשׁ חַלָּשֵׁי־, נַיָּד נַיָּדֵי־; וַסָּת וַסָּתֵי־, מַדָּד מַדָּדֵי־, קַטָּר קַטָּרֵיהֶם; אַגָּס אַגָּסֵי־.
יוצאים מכלל זה השמות אַגָּן אַגְּנֵי־, אַיָּל אַיְּלֵי־, וכן צַוָּאר צַוְּארֵיהֶם.
בשמות מרובעים הגזורים במשקל פַּעָל (היינו שמות המציינים את עושה הפעולה) הקמץ מתקיים.[2] למשל: סַרְטָט סַרְטָטֵי־, פַּרְנָס פַּרְנָסֵי־ פַּרְנָסֵיכֶם (בעלי עיסוק); אַוְרָר אַוְרָרֵי־, צַנְתָּר צַנְתָּרֵי־ (כלים ומכשירים).
בשמות המרובעים האחרים אין הקמץ מתקיים. למשל: אַבְזָם אַבְזְמֵי־, אַרְנָב אַרְנְבֵי־, עַכְבָּר עַכְבְּרֵי, סַחְלָב סַחְלְבֵי־, סַפְסָל סַפְסְלֵי־.
2. צורות הנקבה יחידה של שמות במשקל פַּעָל נוצרות בדרכים שונות (וכולן כשרות): במשקל סגולי, כגון זַמָּר זַמֶּרֶת; בסיומת ־ָה, כגון רַוָּק רַוָּקָה; בסיומת ־ִית, כגון סַפָּר סַפָּרִית. הצורות במשקל הסגולי נוטות ביחיד על פי כללי המשקלים הסגוליים, למשל זַמַּרְתֵּנוּ.[3]
הקמץ בצורות הנקבה מתקיים, למשל: סַפָּרִית סַפָּרִיתְכֶן סַפָּרִיּוֹת־(צמרת), רַוָּקָה רַוָּקַת־ רַוָּקוֹת־, זַמָּרוֹת זַמָּרוֹת־(אופרה).
צורת הנקבה של אַיָּל היא אַיָּלָה או אַיֶּלֶת, ובנטייה: אַיֶּלֶת־ אַיַּלְתִּי (על דרך הסגוליים) אַיְּלוֹת־(השדה).
3. הקמץ מתקיים במשקל פָּעוֹל – בשמות המציינים את עושה הפעולה (אדם או כלי). למשל: לָקוֹחַ לָקוֹחוֹת לָקוֹחוֹת־ לָקוֹחוֹתָיו, כָּרוֹז כָּרוֹזוֹת, סָמוֹךְ סָמוֹכוֹת, פָּגוֹשׁ פָּגוֹשֵׁי־.
כן הקמץ מתקיים בשמות האלה: מָמוֹן מָמוֹן־ מָמוֹנְכֶם מָמוֹנוֹת, נָמוֹש נָמוֹשׁוֹת, פָּמוֹט פָּמוֹט־(כסף), פָּעוֹט פָּעוֹטוֹת,[4] פָּשׁוֹשׁ פָּשׁוֹשִׁים.
הערה: סיומת הרבים במשקל פָּעוֹל בעל הקמץ המתקיים היא ברגיל במקורות העברית ־וֹת, וכך נוהגות המילים בימינו, כגון לָקוֹחוֹת, כָּרוֹזוֹת, פָּעוֹטוֹת. בכמה שמות נוהגת סיומת הרבים ־ִים, כגון במילים פָּגוֹשׁ, פָּשׁוֹשׁ, פָּמוֹט (פָּמוֹטִים לצד פָּמוֹטוֹת).
כן הקמץ מתקיים במשקלים פָּעוֹלָא, פָּעוֹלַאי, שהם תולדות פָּעוֹל. למשל: אָמוֹרָא אָמוֹרָאִים, סָבוֹרָא סָבוֹרָאִים; אָמוֹדַאי אָמוֹדָאִים.
[1] ראו גם שמות במשקל פַּעָל בעלי ע’ הפועל הח”ע.
[2] אבל שמות בעלי שתי הברות שוות נשקלים במשקל פַּלְפַּל. ראו פתח ודגש בנטייה.
[3] ראו הסגול בצורות נקבה מלעיליות. הכלל נוסח במזכירות המדעית בעת עריכת המהדורה השלישית.
[4] אולם דבר פָּעוּט [ש”ת], דברים פְּעוּטִים.
עברית לשבת
