1. צירוף סמיכות שהסומך בו שם פרטי
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות כשהסומך הוא שם עצם פרטי שאינו סובל ה’ הידיעה – כגון ‘גֶּרבּיל אלנבי’, ‘ישימונית תמנע’ – לא תבוא בו ה’ הידיעה אפילו כשהוא מיודע.
אם השם הפרטי נושא מעצם טיבו את ה’ הידיעה – כגון ‘דרור הירדן’, ‘צבי הנגב’ – ה’ הידיעה נשארת צמודה אליו אפילו כשאינו מיודע (ביידוע הפרט). שם פרטי מסוג זה, ה’ הידיעה נשארת צמודה אליו בכל המצבים, ואפילו בא אחריו שם תואר לא מיודע. למשל: ראיתי צבי הנגב בוגר.[1]
2. שם פרט ושם סוג בצירוף סמיכות
בשמות המורכבים מצירופי סמיכות שם הפרט בא בלא ה’ הידיעה, והוא הדין בבוא שֵם מעין זה בלוויית שם תואר. למשל: ‘כלב־ים’, ‘כלב־ים מצוי’; ‘נְחש־מים’, ‘נחש־מים אירופי’; ‘מַקּור־חסידה תמים’.
שם הסוג הוא בה’ הידיעה, כגון ‘כלב־הים’, ‘נְחש־המים’, ‘מַקּור־החסידה’, כשם ששאר שמות הסוג מיודעים: ‘הכלב’, ‘העורב’, ‘הרקפת’.
3. שמות שיש בהם לוואי שם תואר
שמות שיש בהם לוואי־תואר יבואו בלא ה’ הידיעה אם אין השם מיודע (ביידוע הפרט). למשל: ‘צבי ישראלי’, ‘גֶּרבּיל דרומי’, ‘עורב אפור’, ‘נורית עגולת־עלים’.
[1] החלטה דומה התקבלה בנוגע למונח ממונחי השירה והפיוט בימי הביניים: בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְפֻיֶּטֶת – צירוף הסמיכות מיודע ותוארו אינו מיודע [ישיבה שד].
