בהבאת דיבור ישיר בין מירכאות מצטרפות שתי מערכות פיסוק: הפיסוק של הטקסט המצוטט והפיסוק של הכותב. ראוי להימנע מגיבוב של סימנים רצופים, ועל כן יש לוותר לפעמים על סימן פיסוק השייך לאחת המערכות. הינה שתי שיטות הנוהגות בעניין זה:
שיטה א
סימן הפיסוק יבוא לפני המירכאות. למשל:
(1) והוא אמר: “אין דבר. זה בסדר.”
(2) הוא פרס זרועותיו וקרא: “ריבונו של עולם!”
(3) “האם יכול אלוהים,” שאל, “לברוא סלע שיהיה כבד כל כך עד שלא יוכל להרים אותו?”
(4) “מצוין,” אמר, “אם כך אין מה לדאוג.”
(5) “אני מסכימה,” אמרה. “מתי ניסע?”
[הנקודה מציינת שהציטוט מורכב משני משפטים נפרדים.]
(6) “פרנסה טובה?”
“מכובדת.”
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף המשפט הראשי, יבוא סימן הפיסוק המתאים מחוץ למירכאות. למשל:
(7) איפה נאמר “אבן מקיר תזעק”?
שיטה ב
כשהציטוט מובא בסוף משפט תבוא הנקודה אחרי המירכאות. למשל:
(8) והוא אמר: “אין דבר, זה בסדר”.
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא תבוא נקודה אחרי המירכאות. למשל:
(9) הוא פרס זרועותיו וקרא: “ריבונו של עולם!”
(10) אני שואלת את השומר: “לאן אני צריכה ללכת?”
כך גם בהבאת ציטוטים בלא משפט ראשי:
(11) “פרנסה טובה?”
“מכובדת”.
כשהציטוט מובא בראש המשפט יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(12) “מסכן אבא”, אמרה לי בצאתנו משער החצר.
אבל אם ראוי לבוא סימן שאלה, סימן קריאה או שלוש נקודות בסוף הציטוט, יבוא סימן הפיסוק המתאים בתוך המירכאות, ולא יבוא פסיק אחרי המירכאות. למשל:
(13) “לְמה אפשר לצפות?” נד בראשו.
כשהציטוט מפוצל, עשוי הפסיק לתרום לגיוון ההנגנה או לגיוון המשמעות, ועל כן הכותב חופשי לסדר את סימני הפיסוק על פי הגיונו. למשל:
(14) “בסדר”, אמר, “עלה. כל העולם כבר ער”.
[הפסיק מציין הפסקה בין הציטוט למשפט הראשי.]
(15) “בסדר,” אמר, “עלה. כל העולם כבר ער”.
[הפסיק מציין הפסקה ברצף הדיבור בתוך הציטוט.]
