נושא: בינונית

שבועות

שיבולת בשדה

שירו של מתתיהו שלם, איש העלייה השלישית, הוא אחד השירים האהובים המזוהים עם חג השבועות. השיר עשיר במילים ובאזכורים מקראיים וניחוח מקראי עולה גם מכמה צורות שהכותב בחר בהן.
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

סיומת נקבה לבעלות מקצוע וכדומה

לעיתים הדוברים מתלבטים מה צורת הנקבה של תפקיד, מקצוע, תואר או דרגה הרגילים בלשוננו בצורת זכר. צורת הנקבה נוצרת על ידי הוספת סיומת נקבה לצורת הזכר: סיומת ־ָה, כגון שַׂר–שָׂרָה, סיומת ־ת כגון נַהָג–נַהֶגֶת, סיומת ־ִית כגון סַפָּר–סַפָּרִית.
המשך קריאה >>

צירופים

רוֹפְאַת ילדים או רוֹפֵאת ילדים?

האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים).
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א

סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.
המשך קריאה >>

.

א. צורות הבינונית

בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת על דרך הסגוליים.

בעברית ימינו ברוב הבניינים הסיומת ־ת היא הסיומת השגורה, והסיומת ־ָה – בבניין הפעיל. דוגמאות: יוֹשֶבֶת, נִכְנֶסֶת, מֻרְכֶּבֶת, מְבַקֶּשֶׁת, מְשֻׁתֶּפֶת, מִתְקוֹמֶמֶת; אבל מַסְבִּירָה. לצידן משמשות צורות שגורות פחות על דרך יוֹשְׁבָה, נִצָּבָה או מַחֲרֶבֶת. הסיומת הלא שגורה משמשת בעיקר בלשון ספרותית (כגון מְאֹרָשָׂה לצד מְאֹרֶסֶת), בצירופים כבולים, כגון 'אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת', 'ידיעתו מַגַּעַת', 'זכוכית מַגְדֶּלֶת', 'סעודה מַפְסֶקֶת', ובצורות אחדות, כגון נִפְלָאָה, נֶחְמָדָה, נוֹרָאָה, מוּכָנָה.

תנו דעתכם שבכמה ממשקלי בניין קל ובכמה בניינים בגזרות ע"ו והכפולים משמשת רק הסיומת ־ָה, כגון יְשֵׁנָה, יְכוֹלָה, כְּתוּבָה; קָמָה, מְאִירָה (ע"ו); סַבָּה, נְשַׁמָּה (ע"ע).

ראו גם נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד (ג); צורות הבינונית בפועלי ל"י.

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן. ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[2] קיימות גם צורות בינונית בסיומת ־ָה, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

ב. צורות הבינונית בפועלי ל"י

בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת (בדומה לצורות בשלמים). יש ששתי הסיומות משמשות, כגון מִתְפַּנָּה או מִתְפַּנֵּית, ואף קוֹרָה או קוֹרֵית; ויש שהתקבעה סיומת אחת, כגון נִבְנֵית, נִגְלֵית,[1] ולחלופין מִשְׁתַּחֲוָה, מְשֻׁנָּה.

ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.

[1] על דרך לשון חכמים. במקרא: נִרְאָה (מלכים א ו, יח), נַעֲנָה (ישעיהו נח, י).

.

כלל ג – הסגול בצורות נקבה מלעיליות

שמות שצורתם כשל השמות המנויים בכלל ב, והם צורות נקבה של משקלים זכָריים, נטייתם ביחיד כנטיית השמות בכלל ב, ובריבוי כשל השמות הזכָריים. למשל: דּוֹבֶרֶת דּוֹבַרְתָּם אבל דּוֹבְרוֹת (על פי דּוֹבֵר דּוֹבְרִים), זַמֶּרֶת זַמַּרְתֵּנוּ אבל זַמָּרוֹת זַמָּרוֹתֵינוּ, מַגֶּדֶת אבל מַגִּידוֹת, מַמְזֶרֶת אבל מַמְזֵרוֹת, צַדֶּקֶת אבל צַדִּיקוֹת (על פי צַדִּיק צַדִּיקִים).

נטיית היחיד של השם מֵינֶקֶת – מֵינִקְתּוֹ מֵינִקְתָּהּ.

.

ג. נטיית הבינוני עם כינויי המושא

8. להבעת המושא בכינוי המדבר ליחיד וליחידה הכינוי הוא ־ֵ֫נִי (ולא ־ִי), כגון שׁוֹמְרֵנִי, עוֹשֵׂנִי, מְהַלְּלֵנִי, מְצַוֵּנִי, מַמְלִיכֵנִי, מַשְׁקֵנִי; שׁוֹמַרְתֵּנִי, עוֹשָׂתֵנִי, מְהַלַּלְתֵּנִי, מְצַוָּתֵנִי, מַמְלִיכָתֵנִי, מַשְׁקָתֵנִי.

9. בינוני יחיד: צורות בינוני יחיד של פועלי ל"י נוטות בשתי דרכים – קצרה וארוכה; למשל נטיית פּוֹדֶה: פּוֹדֵנִי, פּוֹדְךָ או פּוֹדֶךָ, פּוֹדוֹ או פּוֹדֵהוּ, פּוֹדָהּ או פּוֹדֶהָ, פּוֹדֵנוּ, פּוֹדְכֶם־ן או פּוֹדֵכֶם־ן, פּוֹדָם־ן או פּוֹדֵהֶם־ן

10. בינוני יחידה: בבניין קל ופיעל הנטייה הרגילה היא על בסיס הצורות בסיומת ־ת, מעין שׁוֹמֶרֶת, מְבַקֶּשֶׁת, כגון שׁוֹמַרְתֵּנִי שׁוֹמַרְתְּךָ שׁוֹמַרְתּוֹ וכו', מְבַקַּשְׁתֵּנִי מְבַקַּשְׁתָּהּ וכו'; בבניין הפעיל – על בסיס הצורות בסיומת ־ָה, מעין מַשְׁלִיכָה, כגון מַשְׁלִיכָתֵנִי מַשְׁלִיכָתְךָ מַשְׁלִיכָתוֹ וכו'.

הערה: הוספת הכינויים לצורות הבינונית הלא שגורות אפשרית אף היא, למשל: שׁוֹמְרָתֵנִי שׁוֹמְרָתְךָ וכו' (על בסיס שׁוֹמְרָה), מְבַקְּשָָׁתֵנִי מְבַקְּשָׁתָהּ וכו' (על בסיס מְבַקְּשָׁה), מַשְׁלִכְתֵּנִי מַשְׁלִכְתּוֹ וכו' (על בסיס מַשְׁלֶכֶת).[1]

[1] על צורות הבינונית השגורות והלא שגורות ראו צורות הבינונית (3.1 א).

.

כלל ט – צורות בינונית בעלות ל' הפועל גרונית המסתיימות בתי"ו

בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו ול' הפועל בהן היא הח"ע – ע' הפועל ול' הפועל מנוקדות בפתח, כגון נוֹגַהַת, נִפְתַּחַת, מְשֻׁגַּעַת.

על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.

.

כלל יד – משקלי פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל

במשקלים פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מְפוֹעֵל (=מְפוֹלֵל), מִתְפַּעֵל, מִתְפּוֹעֵל (=מִתְפּוֹלֵל) הצירי משתנה לשווא. לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות הצירי משתנה לסגול.[1] בשמות שע' הפועל בהם מאותיות אהח"ע הצירי משתנה לסגול או לפתח, וכשל' הפועל מאותיות אהח"ע, הצירי יכול גם להישמר. למשל: סוֹפֵר סוֹפְרֵנוּ סוֹפֶרְךָ סוֹפֶרְכֶם סוֹפְרִים סוֹפְרֵי- סוֹפְרוֹת סוֹפְרוֹתֵינוּ, אוֹהֵב אוֹהֲבִי אוֹהַבְךָ או אוֹהֶבְךָ אוֹהַבְכֶם או אוֹהֶבְכֶם אוֹהֲבֵינוּ, שׂוֹנֵא שׂוֹנְאִי שׂוֹנַאֲךָ או שׂוֹנֵאֲךָ שׂוֹנַאֲכֶם או שׂוֹנֵאֲכֶם שׂוֹנְאֵינוּ; מְלַמֵּד מְלַמֶּדְךָ מְלַמְּדַי מְלַמְּדֵי־, מְנַהֵל מְנַהַלְךָ או מְנַהֶלְךָ, מְפַקֵּחַ מְפַקַּחֲכֶם או מְפַקֵּחֲכֶם מְפַקְּחוֹת, מְשׁוֹרֵר מְשׁוֹרֶרְכֶם מְשׁוֹרְרִים מְשׁוֹרְרֵי־; מִתְאַגְרֵף מִתְאַגְרְפֵי־, מִתְגּוֹשֵׁשׁ מִתְגּוֹשְׁשִׁים.

הערה
צורת הנקבה יחידה של שמות במשקלים האלה שקולה כרגיל במשקל סגולי ונוטה על פי כללי המשקלים הסגוליים. למשל: סוֹפֶרֶת, אוֹהֶבֶת, רוֹפֵאת (בנפרד ובנסמך, וראו להלן), מְפַקַּחַת, מְשׁוֹרֶרֶת, מִתְאַגְרֶפֶת; ובנטייה: סוֹפַרְתָּם, אוֹהַבְתּוֹ, רוֹפֵאתוֹ, מְפַקַּחְתּוֹ וכיו"ב.
ויש שצורת הנקבה יחידה מסתיימת ב־ְ־ָה, כגון רוֹפְאָה, ונטייתה: רוֹפְאַת־(שיניים) רוֹפְאָתִי רוֹפְאַתְכֶם. הוא הדין לשמות עצם מובהקים כגון דּוֹבְרָה – דּוֹבְרַת־ דּוֹבְרָתִי דּוֹבְרַתְכֶם.

ראו גם כלל טו – משקלי פּוֹעֵלָה, מְפַעֵלָה, מִתְפַּעֵלָה.

[1] במקרא יש אוֹיִבְךָ.

.

כלל טו – משקלי פּוֹעֵלָה, מְפַעֵלָה, מִתְפַּעֵלָה

השמות במשקלים פּוֹעֵלָה, מְפַעֵלָה, מִתְפַּעֵלָה נוטים בביטול הצירי במרחק של שתי הברות מן הטעם. למשל: תּוֹעֵבָה תּוֹעֲבַת־ תּוֹעֲבָתוֹ תּוֹעֵבוֹת תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם; תּוֹלֵעָה תּוֹלְעַת־ תּוֹלֵעוֹת תּוֹלְעוֹת־; יוֹלֵדָה יוֹלְדָתוֹ; מְכַשֵּׁפָה מְכַשְּׁפַת־ מְכַשְּׁפָתוֹ מְכַשְּׁפָתֵנוּ מְכַשֵּׁפוֹת מְכַשְּׁפוֹת־.

כך יהיו נוטים גם שמות שמן המקרא, כגון נוֹטֵרָה, מְשַׁכֵּלָה, מִתְנַכֵּרָה.

השוו כלל יד – משקלי פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל.

יום העצמאות

הומייה וצופייה

בהמנון התקווה אנו שרים: "כָּל עוֹד בַּלֵּבָב פְּנִימָה נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה, וּלְפַאֲתֵי מִזְרָח קָדִימָה עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה". מה ההסבר לצורתן המיוחדת של המילים הוֹמִיָּה וצוֹפִיָּה המתועדות כבר במקרא?
המשך קריאה >>