נושא: א’ נחה

צירופים

מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת ‘מי הוא’ ו’מה הוא’ בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

לומר ולאמור

הכתיב “לאמר” (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז”ל לומר, הנכתבת בווי”ו ולא באל”ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי”ו: לאמור.
המשך קריאה >>

.

כלל א – נטיית פועלי ל”א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל”א היא על דרך השלמים כאשר האל”ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל’ הפועל אינה בתנועה, האל”ף נחה וע’ הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע’ הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע’ הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ”א, יר”א, מל”א, צמ”א, שׂנ”א – ע’ הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ”א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו”ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי”ו [2] – ע’ הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע’ הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע’ הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל”א וגם לגזרה אחרת (ע”ו, פ”י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן. ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[2] קיימות גם צורות בינונית בסיומת ־ָה, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

2.4.4 ניקוד ו’ החיבור

א. ניקוד ו’ החיבור בקמץ
בשם המספר ניקוד ו’ החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת הוא רשות. למשל: שלושים וָשש או שלושים וְשש (אבל אחת וָחצי, שתיים וָרבע).

הערה: ניקוד ו’ החיבור בקמץ לפני הברה מוטעמת מקובל בצירופים קבועים, כגון בשר וָדם, יומם וָלילה, עיר וָאם, חנה וָסע.

ב. ו’ החיבור לפני ‘אלוהים’
לצד הניקוד המצוי במקרא – וֵאלוהים (בצירי ובאל”ף נחה), מותר גם הניקוד ‘וֶאֱלוהים’. הוא הדין במילות היחס כל”ב.

ג. ו’ החיבור לפני הֱיֵה, חֲיֵה, הֲייתם וכיו”ב
בצד הניקוד המצוי במקרא – וֶהְיֵה, וִחְיוּ, וִהְיִיתֶם, מותר גם הניקוד בחטף, כגון וֶהֱיֵה, וֶהֱיוּ, וַחֲיוּ, וַהֲיִיתֶם (או וֶהֱיִיתֶם).

ראו עוד כלל יג – תנועת החטף בפועל סעיף 2ג.

שמות ומשמעויות

דניאל

הגיית השם המקראי שונה במקצת מהגייתו הרגילה היום: כיום הוא נהגה לרוב לפי רכיביו – דָּנִיאֵל (Dani’el), אולם הניקוד במקרא מורה לנו להגותו דָּנִיֵּאל (Daniyyel).
המשך קריאה >>