|
|
|
|
|
הסיומת הארמית ־ָא היא במקורה תווית יידוע הנוספת למילה (מקבילה לה"א הידיעה). כך למשל מַלְכָּא פירושו הַמֶּלֶךְ, עָלְמָא פירושו הָעוֹלָם.
|
שורה של שמות מארמית ומיוונית בסיומת ־ָא חדרו לעברית, ובהם סדנא, גרסא, מימרא, בעיא, סוגיא, דוגמא, טבלא, קופסא. שמות אלה נתפסו בלשוננו כשמות ממין נקבה – בגלל זהות הצליל לסיומת הנקבה העברית. ואומנם שמות אלו נוהגים בנטיית היחיד בדיוק כמקביליהם העבריים בסיומת ־ָה, ובאה בהם תי"ו הנקבה: עסקת טיעון, סדנת יצירה, גרסתי, גרסתך וכיו"ב.
|
לפיכך החליטה האקדמיה שמילים אלו ייכתבו בה"א – כדין כל מילה ממין נקבה המסתיימת בתנועת a: עסקה, עובדה, פסקה, סדנה, גרסה, פרכה, מימרה, בעיה, סוגיה, דוגמה, טבלה, קופסה, רישה, סיפה. וכך גם מילים שבמקורן הארמי היו ממין נקבה: משכנתה, שאילתה, אסמכתה.
|
|
|
|
|
"בּוֹאוּ עֲנָנִים, הָבוּ גֶּשֶׁם לַגַּנִּים"
(שיר הגשם, לאה גולדברג)
|
עָנָן הוא המילה הרגילה בעברית לתופעה של התעבות אדים שאצורות בהם טיפות מים. בתנ"ך יש אזכור אחד לצורת הנקבה עֲנָנָה, ובימינו התחדשה צורת נקבה נוספת – עֲנֶנֶת ("ענן ועננת יצאו לטייל").
|
מילה נרדפת רווחת לענן היא עָב, וגם נְשִׂיאִים הם עננים ("נשיאים ורוח – וגשם אין"), שהרי הם מורמים ונישאים ברוח.
|
עוד מילה מקראית לעננים היא עֲרִיפִים, ומכאן המילה עֲרָפֶל שגם היא מציינת במקור ענן, ואולי ענן כבד. חַשְׁרָה נזכרת בתנ"ך פעם אחת ויחידה. מלשונות שמיות אחרות עולה כי השורש חש"ר מביע הצטברות, וההבנה כי מדובר בעננים מתקבלת על הדעת. מן המילה חשרה נתחדש בעברית ימינו פועל, ובמקום 'השמיים התעננו' או 'התכסו עננים' אפשר גם לומר 'השמיים התחשרו עננים'.
|
|
|
|
|
|
|
"איני יודע מתי כרתו את ראשו של מרחשוון והתחילו אומרים חשוון", כתב פרופ' עלי איתן, "אולם לכולנו ראוי לדעת מה אירע כאן ומה טיבו של 'מר' זה שנשמט".
|
שלוש סברות נתנו אנשים לשמו של חודש זה: היו שחשבו כי הוא זכה משום מה לתואר הכבוד "מַר" – בדיוק כמו מר שמואל ומר עוקבן, ומי שאינו מכבד חודש יכול לקרוא לו בשמו הפשוט חשוון. אחרים שיערו ש"מר" הוא לשון מרה, מרור ותמרורים. ולפי סברה אחרת "מר" הוא רמז לטיפות הגשם מלשון "מר מדלי".
|
אך כבר הראה פרופ' טור־סיני כי השם 'מרחשוון' שאול מבבלית: וַרְחֻ שַׁמְנֻ – שפירושו היֶרח השמיני (ואכן מרחשוון הוא החודש השמיני כאשר מונים את החודשים מניסן). בבבלית נתחלפו תכופות ההגאים ו–מ, וכך נולד שם זה: בראש המילה הראשונה באה מ במקום ו, ובתוך המילה השנייה ו במקום מ: מרחשוָן. אין אפוא "מר" אלא שתי האותיות הראשונות של "מרח" (<ורח = יֶרח).
|
עם זאת השם 'חשוון' השתרש בקהילות ישראל זה דורות רבים, ו"שבשתא כיוון דעל על" ('שיבוש כיוון שנכנס – נכנס'). ובמילים אחרות: אין לפסול צורה זו.
לקריאת ההסבר המלא
|
|
|
|
|
- מה אמר דוד בן־גוריון על העברית שנשמעה בעיירת הולדתו באירופה?
- כיצד תיארו צאצאי אליעזר בן־יהודה את החיים בבית מחיה השפה העברית?
- מה סיפרה חנה רובינא, הגברת הראשונה של התיאטרון, על ההצגה הראשונה שבה הבין הקהל את שפתה?
במסגרת סדרת ההרצאות המקוונות שלנו, אנו מזמינים אתכם להרצאתה של ד"ר נטע דן מן המדור לחקר העברית החדשה המוקדמת. בהרצאה נשמע את מחיי השפה מספרים בקולם על האתגרים הלשוניים והחברתיים שעימם התמודדו בדרך לחידוש הדיבור העברי. נקשיב לאנשים ידועי שם ולאנשים מן היישוב המתארים את המציאות הלשונית של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים, ונתרשם ממגוון מבטאים וצורות הגייה.
|
|
מועד ההרצאה: יום חמישי ד' בכסלו (5 בדצמבר) בשעה 18:00
|
|
|
|
|
|
|
השנה (תשפ"ה) ימלאו שלושים שנה למותו של אבא בנדויד, הזכור בציבור בזכות פועלו בייעוץ הלשון ברדיו ובטלוויזיה.
|
ב־1959 נתמנה בנדויד ליועץ הלשון בקול ישראל מטעם האקדמיה ללשון העברית, ומאז התווה את מדיניות הלשון ברשות השידור והעמיד דורות של קריינים, עורכים וכתבים יודעי לשון. הוא כתב את "מדריך לשון לרדיו ולטלויזיה", ובו הנחיות בענייני הגייה, דקדוק, שימושי המילים, תחביר וניסוח והגיית מילים ושמות מלשונות זרות.
|
|
מרדכי מישור, חבר האקדמיה ללשון העברית, שִׁחזר את הדברים שנשא בהתכנסות שנערכה לזכרו של בנדויד ביום השלושים למותו במכון מזי"א בירושלים. השיחה נסַבּה סביב אימוץ לשון המקורות בעיצוב הסגנון המופתי בעברית שלנו. הנושא ממשיך להיות אקטואלי, ועמדותיו של בנדויד עדיין ראויות לשוב ולהיזכר.
|
|
|
|
|
הספר מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ”ב–תרפ”ב (1881–1922) בוחן מקרוב את התהליך המופלא והמרתק של הפיכת העברית משפה שהיא נחלתם של יחידים לשפתה של אומה ושל חברה. המחבר רוקם עלילה רבת פרטים ודמויות על תהליך השתרשותה של העברית בארץ. הוא מלווה את חלוצי העברית בוועד הלשון ובקרב המורים בַּדרך רבת המכשולים שבה צעדו במשך ארבעים שנה: למן ראשית שנות השמונים של המאה הי"ט, עם עלייתו של בן־יהודה לארץ, ועד לשנת 1922, השנה שבה קיבלה העברית מעמד רשמי מטעם המנדט הבריטי.
|
המחבר ד"ר נתן אפרתי מבסס את סקירתו על תעודות ומסמכים רבים שאסף וניתח ועל המידע שהצטבר במחקר היישוב החדש בארץ ישראל. בכלים של היסטוריון הוא מציג תמונה אמינה ומורכבת של התפתחות הדיבור העברי בארץ. הקורא מתוודע לתנאים ולנסיבות שעל רקעם התחוללה תחיית העברית, לכוחות שחוללו אותה ולמאבקים העקרוניים והאישיים שהיו כרוכים בה. לצד דמותו המרכזית של אליעזר בן־יהודה המחבר מציג אישים רבים שתרמו תרומה סגולית לתחיית העברית והביאו לאחד ההישגים הגדולים ביותר של היישוב העברי בארץ ישראל בעת החדשה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
