|
|
|
|
|
הצורות יְהִי, תְּהִי, אֱהִי ונְהִי הן צורות עתיד מקוצר השייכות למערכת הזמנים של לשון המקרא. על פי רוב צורות העתיד המקוצר מביעות ציווי או איווי, כלומר איחול, משאלה, בקשה וכדומה. למשל: "יְהִי אוֹר" (ציווי; בראשית א, ג), "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (איחול או משאלה; תהלים קכב, ז).
|
בעברית בת ימינו השתמרה הצורה יְהִי בעיקר בצירופים כגון לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ, יְהִי כֵן, וִיהִי מָה, יְהִי רָצוֹן, יְהִי זִכְרוֹ בָּרוּךְ. עוד היא משמשת בלשון השירה והזמר, כגון "וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי" (חיים נחמן ביאליק), "כל שנבקש לו יהי" (נעמי שמר). עוד על הצורות יהיה, יהא ויהי
|
|
|
|
|
תִּכְלָה היא מילה נרדפת למילים קֵץ, סוֹף, אַחֲרִית. משורש המילה תִּכְלָה מוכרים לנו פעלים שעניינם סיום, חיסול: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א), "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ" (ירמיהו ח, כ); וכן מוכרים הביטויים 'אחרי ככלות הכול', 'הָחֵל וְכַלֵּה', 'כָּלָה וְנֶחֱרָצָה'.
|
מקור המילה תִּכְלָה בתהלים: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ" (קיט, צו). יש המפרשים אותה 'מידה ושיעור', אך הרוב הבינוה במשמעות 'סוף'. כך נוצרו בימי הביניים הצירופים 'בלא תכלָה ואחרית', 'אין קץ ותכלָה', 'מתחילה ועד תכלָה'. עוד מילים לסוף הקיץ
|
|
|
|
|
|
|
במסגרת סדרת ההרצאות המקוונות שלנו, אנו מזמינים את הציבור להשתתף בהרצאתו של ד"ר דורון יעקב – על לשון ולשונות בתפילות החגים.
|
בהרצאה נפגוש דוגמאות מעניינות מתוך התפילות והברכות של חגי תשרי, ונראה כיצד עיון מעמיק ברובד הלשוני שלהן עשוי להאיר גם על תוכנן ועל כוונת המתפלל.
|
המרצה: ד"ר דורון יעקב, חוקר במפעל המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית והממונה על אוסף המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל.
|
|
מועד ההרצאה: יום שני כ"ז באלול תשפ"ד (30 בספטמבר 2024) בשעה 19:00.
|
|
|
|
|
מחפשים תעסוקה נחמדה לכל המשפחה לימי ה"גשר" שבין יום הכיפורים לסוכות?
בואו לביקור חווייתי במרכז התרבות וההדרכה באקדמיה ללשון העברית!
|
להורים ולילדים בכיתות א' עד ו' – נגלה יחד מה הייתה העברית בשביל דובריה וקוראיה בעבר ומה היא בשבילנו היום, נכיר תופעות לשון מיוחדות (לא רק בעברית!) ונגלה מה הן מספרות על העברית ועל עצמנו.
|
בואו לראות את המכתבה של בן־יהודה, את הארון של ועד הלשון (ולו סיפור מפתיע!), את כרטסת המילונאי הנודע אבן־שושן, ספר שירי ילדים בן מאה שנה ועוד.
|
|
|
|
|
|
|
"נכנסנו לבית הספר, למדנו עברית. אז הילדים בינם לבין עצמם גם כן התחילו לדבר עברית. ואז נתפשטה השפה העברית, אבל כמובן שבשנים הראשונות היינו מדברים עברית מעורבת עם מילים לועזיות".
|
יהודית הררי (1885–1979) זכתה בשנת 1965 בפרס כבוד לחינוך של עיריית תל אביב על שירות ממושך בהוראה, על הכנסת שיטות חדשות בחינוך ובהוראה ועל כינון מוסדות חינוך חדשים.
|
הררי (לבית אייזנברג) הייתה מן הילדים הראשונים שדיברו עברית בארץ ישראל. הוריה היו ממייסדי רחובות, והיא ואחיה גדלו בחברת המשפחות הראשונות בארץ שהנחילו לילדיהם את העברית כשפת הדיבור הטבעית.
|
בריאיון נדיר איתה היא מספרת על הסביבה הלשונית של ילדותה ועל התרחבות השימוש בעברית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
