|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המילה טבע מופיעה לראשונה בלשון חז"ל בעיקר במשמעות מַטְבֵּעַ. בין השאר היא מופיעה בצירוף "יצא טבעו בעולם" במשמעות מושאלת – תכונה, אופי הטבועים בו.
|
בהשפעת הערבית קיבלה המילה טבע בימי הביניים את המשמעויות השוות פחות או יותר לאלה של המילה האנגלית nature ושל מקבילותיה בשפות האחרות, והן מסתעפות משתי משמעויות יסודיות: האחת – העולם הממשי, העולם הנברא, על תופעותיו וחוקיו; השנייה – תכונה או אופי של כל דבר ויצור. ושתי משמעויות אלו קשורות זו בזו, כי האופי הקבוע בכל דבר ניתן בו בשעת בריאתו.
|
|
|
|
|
הלך לעולמו יורם טהרלב – משורר, פזמונאי, סופר, מתרגם ואחד היוצרים הבולטים והמשפיעים בתרבות הישראלית, אומן בכתיבה בשפה העברית, אשר הייתה יקרה לליבו עד מאוד. מורשתו של טהרלב היא מאות שירים, רבים מהם הולחנו וזכו לביצוע של טובי הזמרים ונעשו חלק מהפסקול הישראלי.
|
בשנת 2018 זכה יורם טהרלב בפרס שר החינוך לתרבות יהודית. בנימוקי השופטים נכתב: "יצירתו של יורם טהרלב מלווה את החברה הישראלית שנים ארוכות. שיריו ופזמוניו של טהרלב נהפכו למזמורי הארץ ולתפילת האדם. בשפה רב־רובדית המשלבת, בקריצה לעיתים, עברית סגנונית בת זמננו ושפת תנ"ך קדומה הצליח טהרלב לאורך השנים לתאר נאמנה את התרחשותה הפנימית של החברה הישראלית על כאביה וכמיהותיה."
פרסום באתר
|
|
|
|
|
|
|
– אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות. כבר בתנ"ך הפעלים נָטַע ושָׁתַל משמשים באותה הוראה. נָטַע הוא הפועל הרגיל והרווח, כגון "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח); לעומת זאת שָׁתַל מתועד רק בלשון השירה והנבואה – בייחוד בצורת בינוני פָּעוּל: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו" (ירמיהו יז, ח). להרחבה
|
|
– שתי הצורות של שם הפועל לִנְטֹעַ ולָטַעַת מתועדות כבר במקרא: "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א, י), "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג, ב). מלבד הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת יש בלשון חז"ל לִטַּע. לעומת הצורות לנטוע, לטעת וליטע – הצורה "ליטוע" בהבלעת הנו"ן אינה מתועדת במקורות ואינה תקנית. להרחבה
|
|
|
|
|
נוֹפָה היא החלופה העברית למונח בִּיּוֹמָה מתחום האקולוגיה לציון חברה של צמחים ובעלי חיים באזור רחב ידיים בעל מאפיינים גאוגרפיים ואקלימיים מוגדרים.
|
המילה נוֹפָה חודשה על בסיס המילה נוֹף. בימי הביניים היו שהשתמשו במילה נוף במשמעות אזור גאוגרפי. כך למשל מפרש רד"ק את המילים "צבי היא לכל הארצות" (יחזקאל כ, ו) שנאמרו על ארץ ישראל: "תפארת וחמדה לכל הארצות היא כי היא הנוף האמצעי והוא משובח משאר הנופות ואוירה מזוג וטוב מכל הארצות, וכן אמר יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ [תהלים מח, ג]".
|
את המילה נופה הציעה הוועדה למונחי הביולוגיה של האקדמיה ללשון העברית, והיא אושרה באקדמיה בשנת תשס"ט (2009).
עוד מילים יפות לט"ו בשבט
|
|
|
|
|
|
|
יצאה לאור חוברת כפולה של "העברית" המיוחדת למשוררנו הלאומי ונשיא ועד הלשון חיים נחמן ביאליק. בחמישה פרקים רחבים מתחקה כאן חוקרת הספרות וחברת האקדמיה ללשון העברית פרופ' זיוה שמיר על דרכי היצירה והחידוש של ביאליק בלשון העברית.
|
|
|
|
|
שם הצמח אֹרֶן מופיע בתנ"ך פעם אחת בלבד. בפרק מד בספר ישעיהו הנביא מונה עצים שאדם משתמש בהם לצורכי היום־יום – לחימום, לבישול ולאפייה (וגם לגילוף פסלים) – ובהם גם אורן: "לִכְרׇת לוֹ אֲרָזִים, וַיִּקַּח תִּרְזָה וְאַלּוֹן וַיְאַמֶּץ לוֹ בַּעֲצֵי יָעַר, נָטַע אֹרֶן וְגֶשֶׁם יְגַדֵּל" (יד). זיהויָם של הארז והאלון אינו מוטל בספק, זהות התרזה (אף היא נקרית כאן בלבד) נותרה עלומה – ומה לגבי אורן?
יש ממפרשי המקרא בימי הביניים שסברו שאין מדובר בשם של עץ אלא במילה כללית נרדפת במשמעות 'ענף' או 'שורש' או 'ייחור'. בתלמוד הבבלי מסבירים כי אורן אינו אלא השיח הקרוי בימינו עָר אָצִיל ומוכר לדוברי העברית בעיקר בשמו היווני – דַּפְנָה. ואולם בתרגום השבעים אֹרֶן מיתרגם pitus, הוא העץ הגבוה והמחטני ששמו הלטיני Pinus – זה שאנו מכנים בימינו בשם אֹרֶן.
להרחבה על השם אורן ברשימה חדשה באתר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
