|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בישיבתה האחרונה של מליאת האקדמיה ללשון העברית (ישיבה שע"ג) אושרו כללי נטיית כינויי המושא ואושרה רשימת שמות היתושים בישראל.
להודעה על ההחלטות החדשות
|
הוועדה לזואולוגיה של האקדמיה, בראשות הזואולוג פרופ' יוסף הלר, הגישה לאישור המליאה את רשימת שמות היתושים בישראל, ובה יותר מחמישים שמות, וכן שמות של ארבעה מיני עש המסיבים נזק לחקלאות.
לרשימת שמות היתושים, לרשימת שמות העשים באתר המונחים של האקדמיה.
|
|
עוד אושרו כללי נטיית כינויי המושא שהכינה ועדת הדקדוק של האקדמיה. אף על פי שהשימוש בפעלים חבורי כינויי המושא – כגון שְׁמַרְתִּ֫יךָ, תְּרַחֲמֵ֫נִי, לְהַעֲבִירָהּ – אינו רווח בימינו, ראתה ועדת הדקדוק לדון בנטייה זו ולקבוע בה כללים. לכללי הנטייה של כינויי המושא
|
|
|
|
|
|
|
בכמה שמות ממין נקבה בעלי סיומת ־ִים ברבים משמשות שתי צורות נסמך: כנגד צורת הרבים שָׁנִים יש בנסמך בלשון המקרא שְׁנוֹת־ לצד שְׁנֵי־. צורת הנסמך של נָשִׁים במקרא היא נְשֵׁי־ (כגון "נְשֵׁי למך"), ואילו צורת הנסמך נְשׁוֹת־ נדירה מאוד.
|
לעומת שנים ונשים – שבהן יש צורת רבים אחת ושתי צורות נסמך – למילה מִלָּה יש שתי צורות רבים: במקרא מִלִּים, ובנסמך מִלֵּי־; בלשון חז"ל ובלשון ימי הביניים מופיעה גם צורת הרבים מִלּוֹת, ונסמכהּ מִלּוֹת־.
|
|
נראה שבלשון ימינו מעדיפים הדוברים את צורות הנסמך בסיומת ־וֹת: שְׁנוֹת חיים, נְשׁוֹת השוטרים, מִלּוֹת סיום. אבל כמובן אפשר להשתמש גם בצורות שְׁנֵי־, נְשֵׁי־ מִלֵּי־. תשובה באתר
|
|
|
|
|
מַכְבֵּנָה היא סיכה בעלת שתי זרועות להידוק שַׂערות הראש.
השם מַכְבֵּנָה או מַכְבֶּנֶת בא בספרות העברית החדשה, ואין הוא אלא בבואה עברית של המילה הארמית מַכְבַּנְתָּא מן התלמוד הבבלי. מילה ארמית זו אומנם נדירה בתלמוד (פעמיים בלבד) אלא שהיא נקרית באחד הסיפורים המפורסמים בו: בסוף מסכת שבת (קנו ע"ב) מסופר על בתו של ר' עקיבא שביום חתונתה נעצה סיכה בסדק בקיר, ומבלי מֵשים פגעה בנחש וכך ניצלו חייה. 'מכבנתא' היא אפוא אותה סיכה, ולמען האמת הוראתה נלמדת רק מן ההקשר.
להרחבה על הדרכים לביאור המילה בפרסום חדש באתר
|
|
|
|
|
|
|
בארכיון שלנו מצוי מכתב שכתב לוועד הלשון "המהֻלל" העיתונאי לאו (לוי) רדיוגין, שנולד בשנת 1881 בזרסאי אשר בליטא ונספה בשנת 1941 בטרזינשטדט.
|
אפשר לראות שהמכתב כתוב בכתב מחובר. כתיבה זו נשענת על הצעתו של רדיוגין לכתוב עברית באותיות מחוברות כמו בשפות הכתובות בכתב לטיני. הצעתו המפורטת נמצאת באוסף המכתבים השמור אצל משפחתו. בין השאר הוא מתאר שם את ההבדלים בין הכתב הלטיני לעברי: "והנה אותיות האלפא־ביתא הלטיניות [...] כולן מתחילות ונגמרות על השורה, באופן שכל אות ואות במילה אינה אלא המשכה הטבעי של חברתה הקודמת. [...] באלפא־ביתא שלנו, נמצא בה שערוריה גמורה בנידון זה. באמת, בעת שאנו כותבים מימין לשמאל [...] האתיות ג', ט', ל' פונות הימינה!" (מכתב מ־22 בינואר 1929).
|
|
|
|
|
האקדמיה ללשון העברית אבלה על מותו של פרופ' אהרן בר־אדון, שהיה חבר כבוד של האקדמיה.
|
פרופ' בר־אדון, יליד 1923, שימש שנים רבות פרופסור לעברית באוניברסיטת אוסטין שבמדינת טקסס בארצות הברית. בראשית שנות המדינה הוא פרסם מחקר חלוצי על העברית שבפי הילדים. עוד הוא עסק בעברית שבפי בני המושבות בגליל בראשית המאה העשרים, ביצירתו של ש"י עגנון ובתחיית העברית.
לאחרונה יצא לאור בהוצאת האקדמיה ללשון העברית מאמרו רחב־ההיקף ובו תכתוּב של שיחה ארוכה עם ש”י עגנון שהוקלטה כשנה לפני פטירתו של הסופר.
לעיון בקטע מהמאמר
שיחות עם עגנון על חברה ולשון – לרכישה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
