|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשנת תשע"ג (2012) הכריזה ממשלת ישראל על יום הלשון העברית שיצוין בכל שנה בכ"א בטבת, הוא יום הולדתו של אליעזר בן־יהודה.
|
השנה, שנת תשפ"ב, כ"א בטבת חל בשבת, ולכן נחגוג את יום העברית ביום חמישי י"ט בטבת, 23 בדצמבר.
|
בקרוב נפרסם מידע על הפעילויות והאירועים שנערוך ביום העברית תשפ"ב, אך כבר כעת אתם מוזמנים ליהנות מחומרי ההעשרה, ממערכי השיעור ומן המיזמים המקוונים, שיוכלו לשמש אתכם לתכנון הפעילויות ביום העברית בבית הספר, במשרד ועם כל המשפחה.
לעמוד המיוחד של יום העברית תשפ"ב
|
|
|
|
|
|
לכל המורות והמורים ולכל אוהבי העברית – כמדי שנה, גם השנה אנחנו מציעים ערכה חגיגית של כרזות שהוכנו במיוחד ליום העברית ומיועדות לכל הגילים:
|
|
– שמונה כרזות ססגוניות המציגות מגוון נושאים לשוניים באמצעות איורים משובבי עין ולב;
|
– כרזה גדולה בסימן 'עברית – שפה שכותבת אותנו' ובה כ"ב אותיות האלף־בית מאוירות בחינניות ובהומור בלוויית עובדות מעניינות ומפתיעות על כל אחת מהן.
|
אתם מוזמנים לרכוש את הערכה – לקשט בכרזות את הכיתה, את המשרד או את חדר הילדים בבית ולחגוג איתנו את יום העברית תשפ"ב.
לפרטים ולרכישה
|
|
|
|
|
|
|
את המילה שָׁעוֹן חידש הרב יחיאל מיכל פינס, מראשוני ועד הלשון. הוא השתמש במילה בפומבי לראשונה בעיתון הצבי בשנת 1885.
|
קודם לכן נהג הצירוף 'מורה שעות', ולצידו שימשו לעיתים הצירופים 'מד זמן', 'כלי שעה' ו'כלי מורה שעות'.
עוד נהגו המילים שָׁעָה ואוֹרְלוֹגִין: השימוש במילה שָׁעָה הן ליחידת הזמן הן לכלי המדידה שלה נעשה על דרך הערבית (سَاعَة), ואילו המילה אוֹרְלוֹגִין נזכרת בספרות המדרשית ומקורה במילה היוונית horologion ('מודד זמן'; מילולית: 'אמירת זמן'). משנתקבלה המילה שעון התייחדה המילה אורלוגין לשעון קיר גדול, לרוב בעל מטוטלת.
|
|
|
|
|
|
|
הצורות המיוחדות לנקבה בגוף נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית, למשל "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם" (מלכים ב ב, כד).
ואולם בספרי המקרא מתקופת הבית השני כבר יש עדויות לשימוש בצורת הזכר כשהכוונה לנקבות, למשל במגילת אסתר א, כ: "וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן". בלשון חכמים צורת הזכר היא דרך המלך, כגון: "הַבָּנִים יִרָשׁוּ וְהַבָּנוֹת יִיזּוֹנוּ" (משנה, כתובות ד, ו; הניקוד על פי כתב יד קאופמן).
מן הממצא במקורות עולה אפוא ששתי האפשרויות תקניות.
לתשובה באתר האקדמיה
|
|
|
|
|
הביטוי תהה על קנקנו (של אדם אחר) פירושו 'עמד על טיבו', 'בירר וחקר בעניינו'. מטבע הדברים הפועל תָּהָה במטבע הלשון הזה מובן לנו היום במשמעות 'הרהר' וכדומה, ואולם במקורו מדובר בפועל במשמעות אחרת לחלוטין.
מקור הביטוי בארמית של התלמוד הבבלי, שם מתבקש אחד החכמים לעמוד על טיבו של חכם אחר בביטוי 'תְּהי ליה אקנקניה', ורש"י מסביר כי הפועל תהי (צורת ציווי) בארמית פירושו 'להריח': "הריח [= הָרֵחַ] בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ". מכאן שהקנקן המדובר הוא קנקן יין, ועל פי ריחו אפשר לדעת אם החמיץ היין או לא.
עוד על מטבע הלשון בפרסום חדש באתר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
