|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל תלמיד נושא על גבו ילקוט ובו ספרים, מחברות, כלי כתיבה ואוכל. אך בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמואל א יז, מ).
|
הילקוט, משורש לק"ט, היה כנראה תרמיל של רועים שבו הם ליקטו את חפציהם.
|
וכיצד התגלגל הילקוט למשמעות של ימינו? להרחבה
|
|
|
|
|
◾ הקלמר הגיע אלינו מן המילה קלמרין שנשאלה ללשון חז"ל מן היוונית. קלמרין קשורה לקולמוס (גם היא מיוונית), ופירושה נרתיק לקולמוסים, לקני כתיבה.
|
◾ טוש ומרקר? מַצְבֵּעַ ומַדְגֵּשׁ! מַצְבֵּעַ הוא כלי כתיבה שבתוכו חומר ספוּג דיו בצבעים שונים. מַדְגֵּשׁ – כלי כתיבה בעל קצה רחב ספוּג בדיו בצבע זוהר ושקוף שנועד להדגשת מילים או קטעים בטקסט.
|
◾ מְהַדֵּק אינו מַכְלֵב! מהדק הוא אֶטב עשוי תַּיִל כפוף להצמדת ניירות זה לזה, ומכלב הוא הכלי המכונה "שדכן", ותפקידו לחבר ניירות באמצעות סיכות קטנות הקרויות "כְּלִיבִים".
|
|
|
|
|
|
|
◾ פרס בן־חיים – אתם מוזמנים לצפות השבוע באתר האקדמיה במעמד הענקת פרס האקדמיה לד"ר אלכסיי יודיצקי. לפרטים
|
|
|
|
|
צירוף הסמיכות מעמיד כמה אתגרים לפני דוברי העברית בת ימינו:
|
◾ יידוע – את צירוף הסמיכות מיידעים רק בתווית יידוע אחת, אלא שלא כמו בלשונות אחרות (כגון לשונות אירופה) היידוע לא יבוא בראש הצירוף אלא לפני המילה האחרונה בו – היא הסומך: בית הספר (ולא "הבית ספר"), גן הילדים (ולא "הגן ילדים").
|
◾ ריבוי – כשרוצים להפוך את צירוף הסמיכות לרבים, מרַבים את גרעין הצירוף, כלומר את הנסמך, ודי בזה כדי לרַבות את הצירוף כולו. למשל: בתי ספר.
בצירופים מסוימים מרַבים גם את הנסמך וגם את הסומך: בתי כנסיות (לצד בתי כנסת), ראשי שנים (לצד ראשי שנה).
|
|
|
|
|
|
|
צורת הזכר של גַּנֶּנֶת היא גַּנָּן, בדיוק כמו שצורות הזכר המקבילות לנַהֶגֶת, תַּיֶּרֶת, הן נַהָג, תַּיָּר, ולהבדיל: גַּנֶּבֶת ו־גַּנָּב.
|
עם ההתפתחות החברתית שהביאה גברים לעבודה בגן הילדים הגיעו אל האקדמיה פניות לאשר את הצורה "גַּנֵּן" (או "גָּנֵן"). לדברי הפונים, כמו שנוצרה הבחנה בין גַּנֶּנֶת (אישה העובדת בגן ילדים) ובין גַּנָּנִית (אישה העובדת בגן של צמחים), נחוצה הבחנה בין בעלי המקצוע הגברים.
|
אומנם שתי צורות נקבה יכולות להיגזר משמות במשקל פַּעָל: גַּנֶּנֶת (כמו חַשֶּׁבֶת, מן חַשָּׁב), גַּנָּנִית (כמו סַפָּרִית, מן סַפָּר). ואולם צורת הזכר אחת היא: גַּנָּן. הצורה "גַּנֵּן" (או "גָּנֵן") נוצרה בתהליך המכונה בפי הבלשנים "גזירה לאחור" מן גַּנֶּנֶת, ויסודה בטעות.
|
|
|
|
|
בשנת תרע"ג (1913) פרסם ועד הלשון את מחברתו השלישית ובה – לראשונה – מונחים עבריים לגני הילדים.
בהקדמה לרשימות המונחים נכתב: "מנחי גני הילדים עודם בראשית התפתחותם, ורשימות המלים שנשלחו לנו מיפו על ידי מרכז אגדת מורים, ואלו שנתנו לנו ממנהלות הגנים שבירושלם היו שונות תכלית שנוי. הועד השתדל למצא את השמות המתאימים ביותר, ובהשתתפות מנהלות הגנים שבירושלים קבע הועד את המנחים היותר מדֻיקים לפי מהותם".
|
המעיין ברשימת המונחים המעניינת המובאת כאן ודאי יתמה על כמה מן המושגים ועל שייכותם לגני הילדים. כך למשל, למה כלולה ברשימה המילה "מַתָּן", ומה עניינה של "מלאכת אפונים"?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
