תשעה באב

על פי המסורת שנאת חינם הייתה מן הגורמים לחורבן בית המקדש: "אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חִנם" (בבלי יומא ט ע"ב). המילה חִנָּם משמשת בלשון המקרא במובן 'ללא תמורה', 'לשווא', 'ללא סיבה'. 'שנאת חינם' היא אפוא שנאה לא מוצדקת, סתם כך, בלי סיבה של ממש. המילה 'חינם' נוצרה מן המילה חֵן והסיומת ־ָם – סיומת מוכרת מתוארי פועל נוספים, כגון אָמְנָם, רֵיקָם, יוֹמָם. כבר במקרא 'חינם' באה כסומך בצירוף סמיכות כגון 'קללת חנם' (משלי כו, ב), ובלשון חז"ל 'שומר חינם', 'מתנת חינם' וגם 'שנאת חינם'. בעברית החדשה (ואולי לפני כן) נוצר בהקבלה ל'שנאת חינם' הצירוף 'אהבת חינם' כמציין את היפוכו. כאן משמעות המילה חינם מעט שונה: ללא תנאי וללא סייג. מדור מיוחד באתר לציון תשעה באב

לשונה של מגילת איכה

בליל תשעה באב קוראים את מגילת איכה – קובץ של קינות על החורבן. לא מעט מילים, ניבים וצירופי לשון השגורים בפינו כיום מקורם במגילה זו, ובהם 'הכפיש', 'ירד פלאים', 'בראש חוצות'. מילה נוספת היא הפועל הֵעִיב – פועל יחידאי (מופיע פעם אחת בתנ"ך): "אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן, הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" (איכה ב, א). לפי ההסבר המקובל בפרשנות ובמחקר הֵעִיב הוא פועל גְּזוּר שֵׁם מן המילה עָב (ענן). משמעות הפועל היא 'הקדיר', 'החשיך'. ואכן בימינו הפועל משמש במשמעות זו בהשאלה: 'השליט אווירה קודרת', למשל: "הזיכרונות הקשים העיבו על שמחת החיים". מילים ממגילת איכה לתשעה באב לשונה של מגילת איכה – מאמרו של שמחה קוגוט

עתיד בתפקיד ציווי

בלשון ימינו רגילים להשתמש בצורות בזמן עתיד להבעת ציווי – כלומר להבעת פקודה או בקשה: "תַּעֲבִיר לי את המלח" (במקום הַעֲבֵר),"תִּשְׁתְּקוּ כבר!" (במקום שִׁתְקוּ) וכדומה. שאלת השימוש בעתיד בתפקיד ציווי היא בעיקרה שאלה של סגנון. יש המסתייגים משימוש זה משום שהוא חורג מדרכי הציווי שירשנו מן המקורות. אחרים סוברים שמדובר בהתפתחות טבעית בלשון החיה, ולדעתם אין בה משום סתירה למצוי במקורות (שהרי יש בהם צורות עתיד המשמשות לציווי, אם כי בתנאים תחביריים והקשרים ייחודיים). ויש שאינם רואים להתערב בשימוש הזה בלשון הדיבור, אך ממליצים להימנע ממנו בלשון רשמית ובמשלב גבוה. להרחבה

עדכונים מהאקדמיה ללשון העברית

◾ אקדם 73 – פורסם גיליון חדש של ידיעון האקדמיה ללשון העברית ובו סקירת הפעילויות והאירועים, עלונים חדשים של 'למד לשונך' ועוד. לעיון ◾ חוויית קיץ עברית משפחתית (סיורי הורים וילדים) – מרכז התרבות וההדרכה החדש של האקדמיה מזמין הורים וילדים (מגיל 10) לחוויה עברית משפחתית במהלך חופשת הקיץ – על העברית מראשיתה לפני אלפי שנים ועד לעברית של המאה ה־21. במרכז ציורי קיר מרהיבים המספרים את תולדות העברית, רהיטים וחפצים מביתו של אליעזר בן־יהודה, עבודת חוזי (וידאו־ארט) על מבטאי העברית בתפוצות ישראל, הכרטסת של המילונאי הנודע אבן־שושן ועוד. נותרו כרטיסים אחרונים – לפרטים נוספים ולהרשמה

על עילה ועל סבירות

בימים האחרונים מדברים רבות על "עילת הסבירות". המילה 'סבירות' חדשה היא אך שורשיה עתיקים. השורש סב"ר, שממנו הסבירות, עבר שינויים מעניינים. בספר נחמיה נאמר: "וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה, וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת, וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ". שׂובר, בשי"ן שמאלית, פירושו מסתכל ומתבונן. קרוב לזה גם הפועל לשַׂבֵּר, במשמע לצַפות ולחכות. המקבילה בארמית לשורש שׂב"ר בשי"ן שמאלית הוא סב"ר בסמ"ך. בלשון חכמים הפך השימוש בשורש סב"ר במשמעותו המחשבתית לרווח מאוד, ומכאן הגיעו אלינו המילים הַסְבָּרָה וסְבָרָה. בהמשך נוצרו הִסְתַּבְּרוּת, סָבִיר וכן סְבִירוּת – התכונה של הדבר הסָבִיר, הנראֶה הגיוני בעיני המתבונן. להרחבה בעניין סב"ר ולגלגוליה של המילה עילה

"חֲתַכְתִּיהָ כְּאֵבֶר הַחַי מִן הַנֶּפֶשׁ"

עם עלייתו של המשורר אורי צבי גרינברג ארצה בשנת 1924 הוא פסק לכתוב ביידיש, שהייתה עד אז שפת יצירתו העיקרית, ודבק בעברית המתחדשת. הוא ראה בכך מהלך הכרחי במסגרת התחייה הלאומית, אם כי המשיך לבטא יחס נפשי עמוק כלפי שפת אימו. מאמר חדש באתר מתאר את הפרֵדה של אצ"ג מן היידיש ודן ביחסו של המשורר לשפה זו. כיאה למשורר – שמילים הן כלי עבודתו ועיסוקו המרכזי – הגה אצ"ג בשאלת הבחירה בשפה באופן כן ומודע, ותיאר ברשימות ובמאמרים את התנודות שחלו בעמדתו כלפי היידיש והעברית ומערך הכוחות ביניהן. לקריאה