פרופ’ אהרן ממן: כמעט למדתי מתמטיקה ולא לשון עברית

ריאיון עם נשיא האקדמיה ללשון העברית, אקדם 72, תשפ"ג – 2023

פרופ’ אהרן ממן מוכר לנו, אנשי האקדמיה ללשון העברית, כחוקר וכמרצה. אנו מכירים את מחקריו על חוכמת הלשון בימי הביניים ועל לשונות היהודים, את עיסוקו היסודי בקטעי הגניזה ואת תרומתו החשובה למפעל מסורות הלשון. לרגל בחירתו לנשיאה החדש של האקדמיה נפגשנו איתו לריאיון על ההיבטים הידועים פחות של חייו, על ילדותו במרוקו, העלייה ארצה בנעוריו, הבחירה ללמוד לשון, וגם על עשייתו למען שימור התרבות של יהודי ספרד והמזרח.

מתן תורה פרטי

•  נתחיל מההתחלה, ספר לי קצת על ילדותך.

נולדתי בריש שבמחוז תאפילאלת במרוקו לדוד ולשמחה ז”ל. בבית דיברו ערבית־מרוקאית וזו הייתה שפת אימי.

•  מתי למדת עברית?

בערב חג השבועות לפני גיל ארבע עשו לי טקס מתן תורה פרטי, כמו לכל הילדים שהגיעו לגיל הזה. דודי, אחי אימי, ר’ אברהם חמו זצ”ל, הכין לי לוח מעץ וכתב עליו את אותיות האל”ף־בי”ת. את הלוח מרחו בדבש כדי שתורת ה’ תהיה מתוקה בפי, ואני ליקקתי אותו בהנאה. בגיל חמש הלכתי לתלמוד תורה ושם למדתי לקרוא עברית, ובגיל שש—שבע כבר ידעתי לקרוא תורה עם פירוש רש”י. אני זוכר שכשרש”י הזכיר את מחברת מנחם הסתקרנתי ורציתי לדעת איך נראתה המחברת הזאת. האם היו בה קישוטים? ציורים? רק כשהגעתי לאוניברסיטה למדתי שזהו מילון. כעבור שנתיים העבירו אותי מתלמוד התורה לבית הספר אליאנס. איך זה קרה? אחותי הגדולה שלמדה באליאנס העירה להורים שלנו שלא ייתכן שאלמד רק תורה, ולא אכיר כלל את התרבות הכללית במרוקו. למרות גילה הצעיר ההורים הסכימו איתה וכך התחלתי את כיתה א’ באיחור של שנה, אבל מהר מאוד השלמתי את מיומנות הקריאה והדיבור בצרפתית.

• איפה למדת לימודי קודש?

בגיל 12 וחצי התחלתי ללמוד בישיבה התיכונית “בית דוד” בעיר צפרו במרוקו. בישיבה למדנו לימודי קודש ולימודי חול: בבוקר – קודש, אחר הצהֳריים – חול, ובערב – מוסר. הרבנים בישיבה יצרו בה אווירה מיוחדת מאוד, ובזכותם התפילות בישיבה היו תפילות מעולם אחר. מעולם בחיי לא התפללתי בהתרגשות כפי שהתפללתי בישיבה. אפילו במלחמת יום כיפור כאשר לחמתי בחזית המצרית בתעלה, והיינו מטווחים יומם ולילה, לא התפללתי כך. אז התפללתי בחרדה, חרדת המלחמה. בישיבה התפללתי בהתרגשות, מתוך קדושה. עוד זכורים לי מן הישיבה שיעורי המוסר של חודש אלול והימים הנוראים. הם היו זעקה מתמשכת החודרת אל הלב, חזקה הרבה יותר מתקיעות השופר. היינו מדקלמים יחד את המשפטים מספר המוסר של הרא”ש, ועד היום מהדהדת באוזניי הזעקה העצומה של שמונים או מאה בחורים: “להתרחק מן הגאווה בתכלית הריחוק”.

“חוטא נשכר”

•  איך התמודדת עם הפרֵדה מן ההורים בגיל הזה?

זה היה אתגר עצום לילד בן 12 וחצי. בגלל המרחק הגדול מן הבית חזרנו הביתה רק פעמיים בשנה: בפסח ובסוכות. בשבוע הראשון בישיבה בכל פעם שנזכרתי בבית נתקפתי געגועים ובכיתי בדמעות שליש, אבל אחרי שבוע התאקלמתי לגמרי והשלמתי עם המצב החדש. כשחזרתי לישיבה אחרי חופשת סוכות הראשונה, התחלתי להפנים שלפניי פרק זמן ארוך עד שאזכה לראות שוב את הבית, ולכן אני וכמה ילדים מריש החלטנו לברוח הביתה, מצפרו לפאס ומשם למכנאס. עד מכנאס הגענו לפי התכנון המקורי,

אך שם חיכה לנו רבי מכלוף שניאור מן הישיבה והחזיר אותנו לישיבה. בבריחה הזאת זכיתי לראות מחזה נדיר: המלך מוחמד החמישי ביקר במכנאס באותו זמן לירות את אבן הפינה של בית החולים שנקרא על שמו, ואנחנו הלכנו לקבל את פניו. עמדנו בין המון אדם בשדרה הראשית וחיכינו לבואו. ואז הגיעו לשדרה אופנוענים מבהיקים, אחריהם דהרו פרשים על סוסים, ולבסוף הופיע המלך במלוא הדרו, עומד חשוף במכונית פתוחה שנסעה לאיטה, וכל העם מתבונן בו, מוחא כפיים וקורא “עַאשַ אלְמַלִכּ!” [יחי המלך!] רק כפסע חצץ בינינו לבינו. אמר לנו הרב שניאור שהיינו בבחינת “חוטא נשכר”, גם ברחנו מן הישיבה וגם נהנינו ממחזה נדיר.

 

 

הבריחה לארץ ישראל

•  עד מתי למדת בישיבה?

כשהגעתי לגיל 16 וחצי נאלצנו לברוח ממרוקו לארץ ישראל. אבא היה גזבר של הקרן הקיימת לישראל, הוא היה מוכר עצים של קק”ל ובעוון זה נתפס וישב בכלא. הוא עבר מערכאה לערכאה במשך שנתיים עד שהגיע לבית הדין הצבאי העליון. עורך הדין בן עטר הזהיר אותו שמבית הדין הזה לא יוצאים בחיים, ולכן היינו חייבים לברוח. כל הרכוש של המשפחה שועבד כדי לשחד את המערכת ולשחרר את אבא. אני חושב שהמוסד היה מעורב בהברחה שלנו כיוון שעלינו ארצה בחיפזון, כמו שבני ישראל יצאו ממצרים. טסנו בטיסה רגילה למרסיי, לטיסה הגענו ישירות ללא ביקורת, עלינו על המטוס והוא המריא מייד. במרסיי העולים בדרך כלל היו מחכים במחנה המעבר “ארנאס” חודשים רבים, לפעמים גם שנה ויותר, ואילו אנחנו הגענו ארצה ממרסיי תוך חמישה ימים.

כאשר הגענו ארצה גיליתי חידוש עצום: השפה שהכרתי מהתורה ומרש”י, מן הסידור ומן ההגדה של פסח — את השפה הזאת מדברים באופן יום־יומי. הודות ללימודי הקודש יכולתי לדבר באופן שוטף מהרגע שהגעתי לארץ ישראל.

•  מה עשית אחרי העלייה ארצה?

לאחר חצי שנה של עבודה בחקלאות בקיבוץ יפתח, למדתי במדרשה למורים ביד בנימין. שם פגשתי לראשונה את משה בר־אשר שהיה המורה שלנו ללשון. המפגש הזה הוסיף להט להתלהבות שלי מהלשון העברית, ובעקבותיו בחרתי ללמוד אחרי השירות הצבאי לשון באוניברסיטה. לפני שעליתי ארצה רציתי ללמוד משפטים או מתמטיקה, והמפגש עם העברית המדוברת בארץ ושיעורי הלשון של בר־אשר הטו את הכף ועשו את שלהם.

שנים עשר אלף כרטיסיות

•  אילו נושאים עניינו אותך בזמן הלימודים?

באוניברסיטה למדתי בחוג ללשון העברית ובחוג לשפה וספרות ערבית ועניינו אותי נקודות ההשקה בין שתי השפות האלה. בתואר הראשון למדתי אצל פרופ’ דוד טנא ז”ל סמינר על מדקדקי ימי הביניים ובעיקר למדנו בו את כתבי חיוג’. רציתי לכתוב עבודה סמינריונית בקורס הזה, וכעבור שבוע נתן לי טנא שישה דפים מצולמים לבן על גבי שחור מגניזת קהיר ללא סיגנטורה. שאלתי אותו מה אני צריך לעשות בזה? לקרוא? לפענח? לתרגם? ענה לי טנא: “זאת העבודה שלך”. הבנתי שאני צריך להתמודד בעצמי עם הדפים האלה מן ההתחלה ועד הסוף. הלכתי לספרייה והתחלתי לקרוא. ראיתי שם בליל של ערבית, עברית וארמית. לאט לאט הבנתי שזה מילון אנגרמטי, והבנתי שמלאכתי היא להוכיח שזהו מילונו של רב האיֵי גאון, כתאב אלחאוי (ולא למשל החלק השביעי מדקדוקו של אבו־אלפרג’ הרון או מילון שלישי). וכך עשיתי. פיענחתי את הטקסט, תרגמתי אותו, כתבתי עליו הערות והוספתי מבוא גדול. בסופו של דבר התפרסה העבודה על פני 167 עמודים בכתב יד, והיא זכתה בפרס קוטשר הראשון.

בעבודת הגמר של התואר השני חשבתי לתומי שארחיב את הנושא הזה, אך להפתעתי אמר לי טנא “כתאב אלחאוי הוא כבר שלך, עכשיו תעבור לעברית של הקראים”, והפנה אותי לעסוק בפרקים מ”ספר נעימות” של טוביה בן־משה הקראי. הספר עסק בתאולוגיה של חכמי הקראים שהייתה זרה לי לחלוטין. לאט לאט התוודעתי לעולם המושגים, פיענחתי את הטקסט וכתבתי את עבודת הגמר.

בתואר השלישי רציתי לעבוד על העברית של התיבונים. סקרנה אותי שאלת ההבדל בין העברית המתורגמת של טוביה בן־משה הקראי ובין העברית שלהם מאה שנה מאוחר יותר. ואולם טנא הציע שאכתוב על השוואת הלשונות עברית, ערבית וארמית בתפיסה הבלשנית של חכמי הלשון בימי הביניים. היה לנו ויכוח, והוא התארך והלך כיוון שטנא היה אדם ליברלי מאוד שאהב לשמוע את דעת הזולת. לבסוף קיבלתי את דעתו. בשלב זה הוא הזמין את פרופ’ בר־אשר כמדריך שני בייחוד בגלל הזיקה לארמית.

כיוון שבהתחלה הייתי ספקן, ניגשתי לנושא באדישות. לא הייתי בטוח שהוא יפיק משהו. לקחתי לידי עט, ניסיתי לכתוב והעט לא כתב. בשלב הזה חשבתי לעצמי: הדוקטורט הזה ממאן להיכתב!

לבסוף התגברתי על המחשבות האלה והחלטתי לעשות עבודת חלוץ. בחרתי במילון של דוד בן־אברהם אלפאסי והתחלתי לבחון בו את הנושא. ברגע שצללתי פנימה גיליתי אוצרות ופנינים שלא עלו על דעתי. נפקחו עיניי והבנתי למה טנא רצה שאכתוב על הנושא הזה. כשסיימתי את העבודה על אלפאסי ידעתי שיש בידיי דוקטורט. רכשתי כרטיסיות באקדמון ואספתי ממצאים משאר חכמי הלשון מרס”ג עד אבן־ברון, באופן שאִפשר לי למיין אותם, וכך נכתבה העבודה תחילה על גבי שנים־עשר אלף כרטיסיות.

ועדת ביטון

•  תוכל לספר קצת על ועדת ביטון?

בשנת 2016 פנה שר החינוך נפתלי בנט לארז ביטון והציע לו לעמוד בראש ועדה שמטרתה להעצים את מורשת יהדות ספרד והמזרח במערכת החינוך. ארז ביטון פנה אליי בבקשה לסייע לו בריכוז הוועדה.

•  מה עשיתם בוועדה?

לצורך העבודה הקמנו ועדות משנה מקצועיות: ועדה לענייני אקדמיה ומחקר, ועדה להוראת ההיסטוריה, ועדה להוראת הספרות ועוד. ניהלנו שיחות אינטנסיביות במליאת הוועדה ובכל ועדה לעצמה. נפגשנו עם למעלה מ־120 חוקרים וגם עם אישים שהציגו לפנינו ציפיות וצרכים מתוך הקהילות שהם מייצגים. עצוב היה לגלות כמה מעט מתרבות יהודי ספרד והמזרח משולב במערכת החינוך.

בסוף הגשנו את הדוח ואת כל ההמלצות לשר החינוך. ביקשנו שיקים ועדת מעקב שתהיה אחראית ליישום הדוח, אבל הוא לא הסכים. בסופו של דבר, בעצם זה שהדוח מונח באתר משרד החינוך ושמתייחסים אליו ונזקקים לו יש כבר משהו טוב. זאת הייתה משימה לאומית חשובה בהחלט.

נשיא האקדמיה

•  כיצד אתה רואה את תפקידך כנשיא האקדמיה?

אחרי האבות המייסדים שהתוו את הדרך גם במילון ההיסטורי וגם במזכירות המדעית ובאגף המחשוב, הדרך סלולה למדי. אני משתדל ללכת בנתיבים שהתוו הנשיאים הקודמים. הם טרחו להקים דברים מהמסד, לבסס, לקבוע נהלים וכו’. מעכשיו צריך רק להשגיח ולבדוק שהכול מתנהל למישרין. אני מנסה לקדם ב”סעיפים הקטנים” שאפשר לקדם, ולאמיתו של דבר עדיין לומד את התפקיד המאתגר. אני נפעם מדברים רבים שנחשפתי אליהם בתפקידי החדש, מהעבודה שנעשתה עד כה ומן הכישרונות הנדירים של העובדים, וכן מהאהבה ומהמסירות לאקדמיה. התחושה שלי היא שהעובדים מרגישים שליחות, וזה נכס יקר ערך.

צילומים: אהרן ממן, אוסף פרטי