התצלומים המסתוריים מארכיון האקדמיה

בארכיון שלנו שמורים שני תצלומים מסתוריים, המתעדים כינוס רב רושם ורב משתתפים. התצלומים נמצאו ללא תיאור או מסמך מלווה ועוררו בקרב החוקרים שלנו עניין רב.

מי הם המצולמים? היכן התכנסו ובאיזה מעמד?

לאחר ניסיונות זיהוי שלא עלו יפה נועצנו בד”ר נתן שיפריס, והוא פיצח את התעלומה וזיהה את המעמד שהונצח בתצלומים.

מתברר שהתצלומים צולמו בווינה בשנת 1913 במהלך הוועידה השנייה של ההסתדרות העולמית לשפה ולתרבות העברית. הוועידה התכנסה בתאריכים כ”ב–כ”ה באב תרע”ג (25–28 באוגוסט 1913), כשבוע לפני הקונגרס הציוני ה־11, והשתתפו בה סופרים ואנשי תרבות יהודים מארץ ישראל ומארצות אירופה. מטרת ההתכנסות הייתה קידום התרבות העברית ובפרט השפה והספרות העברית בקרב יהודי ארץ ישראל והתפוצות.

כדי להבין את מהותה ואת מטרותיה של הוועידה בווינה יש לחזור אל ההתכנסות הראשונה של ההסתדרות העולמית לשפה ולתרבות עברית שהתקיימה בברלין בשנת 1909.

הוועידה הראשונה של ההסתדרות העולמית לשפה ולתרבות העברית

הכינוס הראשון של ההסתדרות העולמית לשפה ולתרבות העברית התקיים בברלין בתאריכים י”א–ט”ז בטבת תר”ע (23–28 בדצמבר 1909), ונכחו בו כמאה וחמישים איש – כמחציתם חברי הוועידה וכמחציתם אורחים ועיתונאים. בוועידה השתתפו אנשי רוח והוגים יהודים, ובהם אחד העם, דוד פרישמן, נחום סוקולוב, מרטין בובר, מנחם שינקין, יוסף קלוזנר, בן־אביגדור (אברהם ליב שַלקוביץ) ואחרים. בחמשת ימי הוועידה דיווחו שליחים על מצב התרבות העברית בארצות מוצאם, והמשתתפים דנו באפיקי פעולה שיעודדו את תחיית השפה והספרות העברית בארץ ישראל ובאירופה. הדוברים בוועידה עמדו על ההכרח להחיות את השפה העברית כאמצעי ראשון במעלה לחיזוק האומה היהודית. כך למשל אמר בובר בנאומו:

אנחנו חפצים להציל את היהדות מכליון ואנו מחפשים אחרי דרכים לתכלית זאת, אבל רואים מקור עזרה רק אחד בעולם אשר עליו נוכל להִשען בבטחה, והוא: העבר העתיק של עמנו. עִם העבר הזה אנו מתקשרים. הדבר הזה ולא אחר הוא עצם סִבתה של התעוררות השאיפה לארץ־ישראל –, ארץ העבר העתיק, והדבר הזה לא אחר מביא אותנו לידי בקשת תחיה בשביל שפתנו הלאומית, שפת העבר העתיק, לא רק בשביל זה חביבה עלינו השפה העברית, יען כי בה נכתבו היצירות הגדולות העתיקות של אומתנו, כי אם יען כי השפה הזאת היא בעצמה אחת היצירות הגדולות של עברנו העתיק. […] מי שקלט לתוך חייו את השפה העברית, הוא יהודי אמִתי, לא לבד על פי תכני מחשבותיו ורצונו, כי אם גם על פי הצורה הפנימית של מהותו. תנו לנו גדוד של יהודים כאלה ותנו להם מקום לעבוד: רק אז תהיה לנו תנועה עברית באמת. (“הד הזמן”, 24 בדצמבר 1909, עמ’ 2)

גם שינקין עודד בנאומו את הדיבור העברי, והסביר כי גמגום עברי טוב מדיבור שוטף בשפה זרה:

אמנם באמת כל תרבותנו אינה לעת עתה אלא גמגום, […] אלא שאנו אומרים: טוב לגמגום בתרבות הלאומית שלנו, מאשר “לרוץ אורח” בתרבות אחרת שאינה שלנו, […] טוב לגמגם עברית ולקוות, כי אחרי עבודה רבה יחדל הגמגום. (שם, 28 בדצמבר 1909, עמ’ 3)

משתתפי הוועידה בברלין קבעו שעברית תהיה השפה הרשמית בכינוס ובכינוסים העתידיים, אם כי כל משתתף רשאי לדבר בדיונים בשפה השגורה בפיו.

העיתונאי ש’ טשרנוביץ, שנשלח לסקר את הוועידה מטעם העיתון “הד הזמן”, דיווח בהתפעלות על העברית הנאה שהילכה בפי הדוברים:

כמעט כל הנואמים דִברו עברית, […] והעובדה הזאת עצמה הפכה את האספה מבלי משים גם לאספת דימונסטראציה של הלשון העברית, דימונסאראציה שעלתה יפה. ואם שונים היה הסגנונים והמבטאים שנשמעו בה, אך השפה היתה עברית טהורה, ספרותית. […] לפרקים נשמע דבור חי ושוטף, כבשפת־אם […] וכל המשתתפים באספה הבינו היטב את השפה העברית המדוברת וגם האשכנזים שדברו אשכנזית ענו על דברי הנואמים עברית על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. (שם, 24 בדצמבר 1909, עמ’ 2)

בוועידה נקבעו ארבע מטרות עתידיות: ייסוד אגודות של ההסתדרות, הכנה של כנס נרחב, הכנת תוכניות מפורטות לקידום הפעילות העברית בתחומים שונים וייסוד קרן לאיסוף כספים.

הוועידה השנייה של ההסתדרות העולמית לשפה ולתרבות העברית

הוועידה השנייה של ההסתדרות העולמית לשפה ולתרבות העברית התכנסה בווינה באב תרע”ג (אוגוסט–ספטמבר 1913), כשבוע לפני הקונגרס הציוני ה־11, ונכחו בה כמאתיים איש. בארבעת ימי הוועידה השתתפו אנשי חינוך ותרבות וכן סופרים עבריים חשובים, ובהם ח”נ ביאליק, דוד פרישמן, יוסף קלוזנר, זלמן שניאור, יעקב כהן, אהרן אברהם קבק ואחרים. אחד העם נעדר משום שבעצם ימי ההתכנסות בווינה נקרא להשתתף בדיונים בברלין עם חברי הוועד המנהל של הטכניקום (הטכניון), שעתיד היה לקום בחיפה.

את האספה בווינה פתח ד”ר ליאו מוצקין – נשיא הוועד המרכזי בברלין של ההסתדרות העולמית לשפה ולתרבות עברית. הוא בירך את הבאים בעברית, והסביר בנאומו שמטרת הוועידה היא ליצור הסתדרות עברית כללית, שתתפקד כ”גשר המאחד את כל ההסתדרויות העבריות”, כלומר כגוף המאגד תחתיו התארגנויות שונות הפועלות ברחבי העולם למען השפה והתרבות העברית. מוצקין פנה אל הסופרים העבריים, וצפה שבעתיד יגדל קהל קוראיהם המצומצם:

ואליכם, סופרי ישראל וחכמיו, שהתאספתם פה, […] הנני פונה דוקא בברכה. אתם, המוכרחים להתגבר על הסביבה ולבטל את תנאי המקום בשעת יצירה קשה, תחזקנה נא ידיכם! יבוא יום, אשורנו מקרוב, ועם ישראל ידע להוקיר את בחיריו. ממזרח שמש באה הגאולה, דור חדש קם שמה עתה לעינינו, “האחרון לשעבוד והראשון לגאולה”. אם כן יש תקוה לעבודתכם, לא לחנם זרעתם, לא לריק עמלתם! (“הצפירה”, 28 באוגוסט 1913, עמ’ 1)

אחרי מוצקין עלו הדוברים לנאום בזה אחר זה. הם תיארו את מצב השפה העברית המתחיה ואת המהלכים שיש לבצע כדי להגשים את חזון התפתחותה והנחלתה.

קלוזנר דיווח בנאומו על הדיבור העברי ההולך ומתבסס בארץ ישראל:

השגנו בא”י מה שלא פללנו: כל בתי־הספר הם עבריים גמורים, יש כבר אלפי אנשים מדברי עברית בקביעות ובחרדת קודש. […] לפני ימים אחדים יצא “המחזור הראשון” מן הגִמנסיה העברית ביפו, שהם עבריים שלמים בדבורם, ברוחם ובהשכלתם. אמנם, בא”י מרבים המדברים לשבש את הלשון, אבל מי יודע אם הרבה מן השִבושים הללו אינם התהויות חדשות ואטיות של צורות לשוניות חדשות ושל כללים דקדוקיים חדשים? (“הפועל הצעיר”, 5 בספטמבר 1913, עמ’ 10, ההדגשה במקור)

בסיום דבריו עמד על הייחודיות ההיסטורית של תחיית הדיבור העברי:

עם ישראל שיצר את רעיון־האחדות, את הנבואה, את הרעיון המשיחי אינו יכול להסתפק בעבר בלבד אפילו שהוא בא לשם עתיד; יצירה חדשה בהִסטוריה הכללית צריך הוא ליצור, והדִבור העברי הוא הוא יצירה כזו. ההסטוריה שעד עכשיו אומרת שאין לשון מתה שבה לתחיה. והנה בא עם־ישראל וחִדש הלכה חדשה בהסטוריה הכללית: אף לשון מתה חוזרת ונעשית חיה אם רק יש לה נושא, – עם שואף לתחיה. ובעוד עשרות שנים יתוַסף דף של זהב בקורות האנושית [=האנושות] כולה, שעליו יהיה חרות באותיות של פז, שאף בימי הגזרות וההגבלות, […] לא נסתם מעְיָן היצירה של העם העתיק והוא הראה לכל, שמה שלא נעשה עד עכשיו יכֹל להעשות מעכשיו: לשון נחשבת במתות קמה מעִם המתים וחזרה לגדולתה בימי־קדם. (“הפועל הצעיר”, 5 בספטמבר 1913, עמ’ 11, ההדגשות במקור)

במהלך הוועידה ניטשו ויכוחים סוערים בשאלת השפה המדוברת בקונגרס הציוני ובטכניקום. הדוברים בוועידה דרשו ששפת הלימודים בטכניון תהיה עברית (ולא גרמנית), והצרו על שרבים מן העומדים בראש התנועה הציונית אינם יודעים עברית ואינם לומדים את השפה. לאחר דיונים בנושא הוחלט לחייב את צירי הוועדה של ההסתדרות העולמית לשפה ולתרבות עברית ואת צירי הקונגרס הציוני אשר יודעים עברית – לדבר רק בעברית.

בוועידה נקבעו מטרות ההסתדרות, ובראשן תחיית השפה והתרבות העברית; איחוד המוסדות העוסקים בתחיית הלשון העברית; הקמת מוסדות עבריים; עריכת תוכניות עבודה לאגודות השונות החברות בהסתדרות; פרסום של חוברות בעברית ושל ספרים ללימוד עברית; הוראת עברית ביפו למבוגרים; תמיכה בוועד הלשון בירושלים ותמיכה בבתי הספר העבריים. חברי הוועידה הסכימו להתכנס מדי שנה כשבוע לפני הקונגרס הציוני. כן הוחלט שמרכז ההסתדרות ימוקם בברלין ושוועדים מקומיים ייבחרו בכל ארץ וארץ.

בנאום שנשא יצחק אפשטיין דיבר המורה העברי הארץ ישראלי על הצורך לבסס שיטת חינוך חדשה, שיסודותיה עשייה פעילה:

אנו צריכים להכניס את העברית אל החיים, כדי שידע הנער, כי הוא חי בעברית, כי הוא עושה בעברית דברים של ממש; כשיזיע בעברית, כשיצחק בעברית, כשיעבוד כל העבודות בעברית, אז יגיע מעט מעט גם ללִמודי קודש. […] כשאדם לומד לחשוב ולהגות, לשנן גיאוגרפיה, לבנות גופים הנדסיים, ללמוד תורת הצמחים בעברית, הוא שוכח, כי הוא לומד עברית, כי אם הוא לומד את המעשה. (“הצפירה”, 29 באוגוסט 1913, עמ’ 2)

הכתב שסיקר את הוועידה בעיתון “הצפירה” התפעל מלשונו הנאה וממבטאו הנעים של אפשטיין:

הוא מתחיל לדבר – וכאִלו לשון אחרת נשמעה במרחבי האולם, לשון חיה, יפה, הנשמעת כמנגינה יפה, שפה שאתה מתענג לשמוע את צלצולה הנעים, שאתה מתאמץ להקשיב אל כל הד ואל כל צליל שלה. דומה שאין כל הבדל של דורות מפריד בין הנואם ובין אותו עם־המזרח העתיק, שהיתה לו שפה חיה כזו. מאמין אתה, כי רק כך דברו אבותינו, כי רק כזו יכולה וצריכה להיות השפה העברית החיה והקמה לתחיה. (שם, 28 באוגוסט 1913, עמ’ 2)

המורה הארץ ישראלי בן־ציון מוסינזון תיאר בנאומו את מצב החינוך העברי בארץ ישראל והדגיש את החשיבות הגדולה של גן הילדים העברי:

ערך הגן גדול מאד. הוא נתן את האפשרות לשפה העברית להיות מדוברת לא רק בחוץ לבית, כ”א [=כי אם] גם בתוך הבתים פנימה. הילדים נמצאים שם כמעט כל היום משמֹנה עד ארבע אחה”צ, שם הם אוכלים, משחקים ומתרגלים לשפה, ובבית הם מדברים בשפה הזאת, והרבה אִמהות למדו את השפה מפי הפעוטות הללו. (“הזמן”, 3 בספטמבר 1913, עמ’ 2)

לצד זאת הזכיר מוסינזון את תנאי המחסור בבתי הספר:

חסרים מורים, אין טִפוס של מורה כַּפרי עפ”י הכנתו הקודמת, חסרים מכשירי לִמוד, ולפעמים היותר פשוטים ונחוצים בשביל בתי ספר אלה, חסר עוד העִקר שלהם – הגינה ללִמוד עבודת האדמה, ועוד הרבה דברים. לא יכלנו להביא מורים, כי היינו צריכים לקחת מכל הבא בידינו, מן אלה שרצו לעבוד, או יותר נכון, שרצו להקריב את עצמם להיות מורה בכפר הא”י. כי זה קרבן גדול במובן החמרי. (שם)

ביאליק פנה בנאומו אל הסופרים, ועודד אותם לכתוב בעברית דווקא, ולא במגוון הלשונות שבהן נכתבו ספרי היהודים במשך מאות שנים:

אנחנו הבאים היום להכריז על שלטונה העליון של שפת עבר, אף אנו נשתדל להעלות אותם ניצוצין קדישין שנתבזבזו ונתפזרו אל תוך עולמות אחרים ולהביאם אל תוך עולמנו אנחנו, העברי. נשתדל להשיב בנים נדחים אל בית הורתם. (“הצפירה”, 31 באוגוסט 1913, עמ’ 2)

בוועידה נשאה נאום גם יהודית ביזלמן, סטודנטית מחרקוב שבאוקראינה. היא דיברה על מקום האישה בתנועה למען העברית והסבירה שבכל הדורות נדחו הנשים היהודיות “מבמת החיים”, ולכן הן אינן יודעות “את שפת ישראל” ומגדלות את ילדיהן בשפות זרות:

הן בוראות סביבה זרה ונכריה לילדיהן, מחנכות אותם לחקות את בני עמי הארץ כקופים, מכניסות אל תוך בתיהן את האומנות האשכנזיות והצרפתיות, תולות בבתיהן את תמונות גדולי הנכרים ומגרשות מבתיהן כל שם וזכר ליהדות. (“הצפירה”, 1 בספטמבר 1913, עמ’ 3)

בנאומה דרשה מן ההסתדרות העברית לפעול כדי לקרב נשים אל העברית ואל היהדות, ברומזה לספר במדבר (פרקים כד–כה):

מחרקוב אני באה, מבית מדרש גבוה, לצעוק את הקריאה המרה היוצאת מן הלב: החל הנגף! בנותינו היו לבנות מואב, המסִבּות את לב בני ישראל אחרי בית פעור! דרוש שיתעורר פנחס שני שיעכב בעד הרעה. והכנסיה הראשונה של ההסתדרות העברית תקבל עליה אחריות גדולה וכבדה, אם לא תתחשב בזה ואם לא תעשה את הצעדים הנחוצים. (שם, ההדגשה במקור)

הכתב שסיקר את הוועידה בעיתון “הזמן” עמד על ההתפתחות שחלה בעולם התרבות היהודי בשנים שחלפו מאז הכינוס בברלין:

לא הרי הועידה העברית בווינה כועידה העברית שבברלין! הועידה הראשונה של ההסתדרות העברית, שהיתה לפני שתי שנים בברלין, עוד היתה מגששת […] כתינוק זה שעדיין אינו מוצא את ידיו ורגליו בהליכה, תלתה את עצמה באילנות גדולים, שלבסוף נמצאו – אילני סרק, התנתה אהבים עם “דודים רחוקים”, עם דוקטורים ופרופיסורים עברים גרמנים, שלא היה להם שום יחס וחִבור אורגאני עם עניני הלשון העברית והספרות העברית, פרחו באויר ובשמי שמיא והתרחקו לגמרי משאלות המציאות העברית. עכשיו נשתנו הדברים, נשתנו גם האנשים וִאתם כל מצב הרוחות. במקום המליצות והנאומים היפים (שלא בושו לשאת אותם בועידה עברית זו גם בלשון הגרמנית), באים עתה נאומים עברים מקוריים מאת אנשים ועסקנים או סופרים עברים, העומדים במרכז חיינו ויודעים ומכירים בצרכינו הרוחניים והתרבותיים. (“הזמן”, 29 באוגוסט 1913, עמ’ 2, ההדגשות במקור)

בסיום ארבעת ימי הדיונים בירך דוד ילין “לשנה הבאה בירושלים”, ומשתתפי הוועידה שרו את “התקווה”.

נראה שחרף כוונות המארגנים להתכנס מדי שנה, לוועידה בווינה לא היה המשך בשנים שלאחר מכן; סביר שהתכנסויות נוספות נמנעו בעטייה של מלחמת העולם הראשונה, שהתחוללה בשנים 1914–1918. למרות זאת הוועידות בברלין ובווינה היו אבני דרך חשובות בהחייאת הדיבור העברית, ועדות למאמץ של יהודים בני ארצות שונות לפעול ולהתאחד למען מטרה זו.

כתבה נטע דן