ממילונו של בן־יהודה ועד היום
מתוך דברים שנשא סגן נשיא האקדמיה פרופ’ זאב בן־חיים בישיבה חגיגית של מליאת האקדמיה ללשון העברית בטבת תשל”ג – הישיבה בנוכחות בני משפחת בן־יהודה ושר החינוך יגאל אלון התקיימה לרגל חנוכת יד בן־יהודה במלאת 50 שנה למותו (ישיבה קיא, זיכרונות האקדמיה ללשון העברית יט–כ, עמ’ 118–123)
בן־יהודה העיד על עצמו כי בעלות הרעיון לחבר מילון לא חלם כלל על חיבור מדעי, כל שכן כזה שהוא היום לפנינו, אלא על מילון מעשי לא גדול המכיל רשימת מילים לפי העניינים לצורכי הדיבור העברי, שאך זה החל להתחדש. והוא אומר: “כי למלאכת מלון אמתי להלשון העברית, לא הייתי כלל מוכן, לא מפאת ידיעותי המדעיות בחכמת הלשון, ואף לא מפאת נטיתי הרוחנית” (המבוא הגדול, עמ’ 5).
לימים, וככל ששקע במלאכתו לאסוף את המילים ולהגדיר את משמעותן או משמעויותיהן וככל שהעמיק להיות חוקר לשון – כפי הגדרת עצמו “על כרח ושלא בטובתי” (שם, עמ’ 6) – “הלכו והשתנו לא בלבד מהותו ואיכותו של הספר אלא גם תכליתו ותעודתו. לא התכלית האחרונה שהיתה במחשבתי תחלה, היא תחית הלשון, שהיא נשארה עד הרגע האחרון הכח המניע העקרי בעבודה זו, אלא… מה שהיה קדם עקר, נעשה טפל, מה שעמד בשורה הראשֹׁנה, נדחה ועמד בשורה האחרונה” (שם, עמ’ 16–17).
ואומנם משעלה לפניו התפקיד המדעי כתכלית ראשונה במעלה, במלוא חומרתו עלה: “מה שעמד עתה לפני עיני” – כותב בן־יהודה – “הוא לבנות… מקדש להלשון העברית, מקדש שיאצר בו למשמרת עולם כל האוצר הקדוש של הלשון כלה, מראשיתה ועד היום הזה… שימצא בו כל דורש ומבקש כל מה שירצה לדעת במלה מהמלים לצרך מעשי לדבור פה או בכתב או לחקירה מדעית בחכמת הלשון… וזה אי אפשר אלא כשיהיה החבור מפעל מדעי גמור, לפי כל חמר הדרישות של המדע של זמננו ממפעל שכזה” (שם, עמ’ 17).
עצם הרעיון לכלול בחיבור אחד את כל אוצר הלשון מראשיתה ועד ימי מחברו כבר הגה והשמיע צונץ כארבעים שנה לפני בן־יהודה, אך לא העז איש לחלום על הגשמת הרעיון, שאומר עליו צונץ כי אקדמיה של חכמים נחוצה כדי להרים את כובד המשא הזה.
העזתו של בן־יהודה תימדד ותיערך כראוי לנוכח שתי עובדות; מבפנים ומבחוץ. מבפנים: אותה שעה כבר עמד בן־יהודה על מלוא מרחב הבעיות ועומקן ועל המכשולים, הן מצד החומר הטעון עיבוד ועריכה במילון והן מצד השיטה, היינו חוסר הכלים המתודיים במילונאות העברית, ומותר לומר במילונאות ללשונות השמיות, לעומת הכלים שכבר נוצרו בזמנו במילונאות ללשונות ההודו־אירופיות. המכשולים החומריים־הכספיים מי יזכיר שמם! ומבחוץ: התגובה שזכה לה מפי חכם מפורסם בבלשנות השמית, יהודי, והתגובה הולמת את הלך הדעות במדע ה”רשמי”. כשהביא בן־יהודה לפני אותו החכם חוברת לדוגמה, אמר: ראיתי את הכותרת “מלון לשון עברית… כולל המלים שבתנ”ך, תלמוד ומדרשים, ספרי הפלסופיה והמליצה וכו'”, ודי בכך. אין החוברת צריכה בדיקה, כי “אין לשון עברית כזאת. יש לשון המקרא, יש לשון המשנה, יש גם לשון – אם אפשר לקרא זה לשון, – שכתבו בה היהודים ספרים הרבה… מלון אחד לכל זה יחד – אין זו מלאכה מדעית” (שם, עמ’ 18).
ואף על פי שהיה בן־יהודה כמתחיל במקצוע המילונאות, וקשתה עליו ההכרעה בכל השאלות המדעיות שמילונאי חייב להכריע בהן, לא רפו ידיו. כי איך ירפו ידי איש שהייתה לו תחיית הלשון העברית הכוח המניע, וחיבור מילון לעברית שווה בעיניו לבניין מקדש? ואיך ייסוג מפני גזר דין של דעה מהלכת ומוסכמת על בעלי התריסין?
[…] באותם הימים, כלומר משעה שהעמיק בן־יהודה בעבודתו במילון, חלה בו תמורה עצומה. הלוחם לעברית, העיתונאי והסופר, החובבן בבלשנות העברית הפך מהר מאוד להיות גדול בבלשנות העברית. הוא קנה ידיעה מושלמת בערבית וידיעה הגונה בסורית, ואין צריך לומר בתחומי ספרות עברית שלא ידעם קודם לעבודתו, והיה לבן בית במחקר הלשונות השמיות שבימיו. אך בחושו החריף ובמקוריותו הכיר יפה כי ליצירה מסוג שהוא שאף להעמידה לא יוכל להיבנות מן הבלשנות השמית, אלא עליו לבקש מופת ועזר מן הבלשנות ההודו־אירופית דווקא. לפיכך התעניין בנעשה – בייחוד בתחום המילונים – בבלשנות של הלשונות הלאומיות, צרפתית, גרמנית, אנגלית. הבינה בנעשה שם הועילה לו לבן־יהודה לשקול את הבעיות הבלשניות בחיבור מילון עברי כוללני שיקול עיוני ומרובה פנים, ובכך נתייחד בן־יהודה לא רק מן המילונאים לעברית שקדמו לו אלא אף מכמה וכמה בלשנים מובהקים מבני דורו.
משתי הנחות יסוד: (א) ראיית הלשון העברית לאורך כל ימיה אחדוּת, זהות אחת; (ב) עשיית מילון לה בדומה למילונים ללשונות הלאומיות הגדולות – התחייב פתרון בעיות שלא עלו על דעת מילונאי לעברית לפניו. למשל הגדרת משמעות של הערך בלשונו של הערך, זאת אומרת בעברית, כמה היה קשה הדבר אנו למדים ממה שראה הכרח ליתן לצד ההגדרה העברית גם תרגום לשלושה לעזים: “אלמלא היינו כבר עם ככל העמים… כי אז היה הבאור העברי הזה בלבדו מספיק” (שם, עמ’ 31).
בעיות אחרות היו: קביעת גבולות מדויקים למילה העברית ותחימתה מן הארמית ומשאר הלעזים; בירור כרונולוגי של אמירה ועדות, שכן לא יצויר מילון היסטורי מהימן בלא כרונולוגיה מבוררת של הנתונים. והיו עוד שאלות קשות שלא עתה הזמן לפרטן, כל שכן לעמוד עליהן. אבל אי אפשר לי שלא אזכיר בישיבת האקדמיה שאלה אחת, הואיל ומועצת המערכת של המילון ההיסטורי נתחבטה ונתלבטה בה בעת הנחת היסוד למילון ההיסטורי, והיא עולה מזמן לזמן על שולחן דיוניה. וכך ניסחה בן־יהודה: “האם עצם הדבר ‘מלון הלשון העברית של כל הדורות’ הוא דבר המתקבל על הדעת. האפשר להביא במדור אחד את המלים של התורה ושל המליצה הנשגבה של הנביאים עם המלים של התלמודים והמדרשים, ובפרט של הזמנים המאחרים, של הפיטנים ושל החרזנים והחקרנים וכיוצא בהם, ומבחינה מדעית, אם זה מפעל מֻתר…” (שם, עמ’ 17).
תשובתו של בן־יהודה הלוא נתונה לנו בשישה־עשר כרכי מילונו. אבל המעיין היטב בערכים שונים לפי מבניהם ירגיש את היד המהססת לעשות אינטגרציה גמורה של כל התקופות ומסתפקת כאן וכאן ביוקסטפוזיציה, כלומר העמדת חטיבה שלמה ולא יחידה מילונית זעירה זו לאחר זו, ואין כאן המקום להאריך בזה. ברם כדאי להזכיר כי בניסיונו השני (תרנ”ה–1895) קרא לחיבורו “מלון הלשון העברית בזמן הזה”. אך ייאמר בפה מלא: בן־יהודה, בלבנו את השאלות האלה ובנתינת תשובתו שלו להן, סלל לא רק דרך לעצמו אלא במידה מרובה לכל המילונים שבאו אחריו והנשענים עליו, ואף המילון ההיסטורי לעתיד מפלס את דרכו כשפתרונותיו של בן־יהודה לפניו.
