עוד כמה מחשבות על “רק אני, אני ואתה”

אקדם 71, מרחשוון תשפ"ג- נובמבר 2022

בשנת 1906 חיבר חיים נחמן ביאליק פזמון קטן ופשוט, שיר־משחק עברי לילדי היישוב היהודי ההולך ומתפתח בארץ ישראל:

נדנֶדֶת
נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד
אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וּשְׁתַּיִם
בֵּין הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם

ממאמריהם החשובים של פרופ’ זיוה שמיר ושל ד”ר נתן אפרתי, שהתפרסמו ברבעון “העברית”, עולה גודל מסירותו של ביאליק לחידושה של לשוננו העתיקה ולהנחלתה גם, ואולי בראש ובראשונה, לילדים בגיל הרך. ועולה עומק הקרבה של המשורר למקורות ישראל, מן התנ”ך ועד לחוכמת הנסתר ולחסידות, קרבה שהביאה את חוקרי שירתו להבנה כי יצירתו היא פרד”ס שיש להיכנס אליו בדרך הפשט ובדרך הרמז, כמו גם בדרך הדרש ובדרך הסוד.

לא קשה לראות את כל ארבעת הרבדים הללו גם בפזמון הקטן שלפנינו.
הביטוי נַד נֵד מורכב, כדברי פרופ’ שמיר, מ”נַד” של תנודה ושל נדודים, ומ”נֵד” של יציבות, נֵד שהוא קיר איתן כמו נד הנוזלים בקריעת ים סוף.
הילד המשחק, העם היהודי לדורותיו, האדם באשר הוא אדם — כל אחד מאלה נע בין “נַד” ל”נֵד”, בין “רד” ל”עלה” ובין “עלה” ל”רד”.
זהו מצבו הקיומי של האדם, אלה הם גורלו של העם היהודי וייעודו, וזהו גם, וקודם כול, משחקו המהנה של הילד המרחף על גבי הנדנדה, מרחף בין הארץ לשמיים. כמה מסעירים, אפילו בַּפשט, הם עצם קיומם של השמיים ועצם קיומה של הארץ ועצם קיומנו ביניהם — ובתוך זה, ויחד עם זה, לא צריך להיות תלמיד חכם כדי להבין ש”בין הארץ לשמיים” פירושו גם בין חומר לרוח, בין זמניות לנצח, בין חיי שעה לחיי עולם.

בוודאי בהבנתו של דרשן ואיש סוד כביאליק, שהארכיטיפים “ארץ” ו”שמיים” אינם יכולים שלא להדהד לו, בין היתר, את המחלוקת היסודית – שביאליק אף דיבר על אודותיה בנאום שנשא בטקס חנוכת האוניברסיטה העברית בהר הצופים – בין בית הלל ובית שמאי בשאלה מה נברא תחילה: הארץ או השמיים. ובמילים אחרות: מה עושים בפער הזה בין מה שלמעלה למה שלמטה, מהי חובת האדם בעולמו, וכיצד מתנדנדין “אחת ושתיים, אחת ושתיים, בין הארץ לשמיים”.

בין שנת 1906 לשנת 1933, שהייתה שנת חייו האחרונה של ביאליק ובה פורסם ספרו “שירים ופזמונות לילדים”, שינה המשורר את כותרת השיר “נדנֶדֶת” למילה החדשה “נדנדה”, והוסיף בין תחילתו לסופו את השורות:

מַה לְמַעְלָה? מַה לְמָטָּה?
רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם

השאלות “מה למעלה” ו”מה למטה” מוכרות לנו כמובן מן המשנה הראשונה בפרק ב של מסכת חגיגה: “כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים ומה לאחור”.
שיר ילדים פשוט למראה יכול להיות הזדמנות נוחה לשאול את השאלות האסורות הללו. ילדים שואלים באופן טבעי מה יש מעל הבריאה ואם יש משהו מתחתיה, מי ברא את אלוהים, מה היה כאן לפני שהעולם נברא ומה יהיה לאחריו.
ילדים מכריזים תוך כדי משחק מחבואים: “אין מלפניי, אין מאחוריי”, וטבעי שבשעת משחק בנדנדה הם ישאלו את השאלה הפשוטה “מה למעלה, מה למטה” — וישיבו עליה באותה פשטות.
אפשר שגם התשובה שביאליק מציע כאן היא תשובה פשוטה: מה למעלה? מה למטה? רק אני, אני ואתה.

ברובד של הפשט “אתה” מתייחס לילד המתנדנד איתי על הנדנדה. זה שיורד כשאני עולה, ועולה כשאני יורד, ויש רגעים שבהם הנדנדה מאוזנת ואז מתברר ש”שנינו שקולים”, שנינו שווי משקל ושווי ערך.
אולי ביאליק לוקח את “מה למעלה ומה למטה” של המשנה וקובע: אין כלום לא למעלה ולא למטה, לא לפנים ולא לאחור. יש רק אותנו בני האדם: אני ואתה, ילדים מגיל 0 עד גיל 120, שמתנדנדים לנו בין הארץ לשמיים ואין עוד מלבדנו.
ייתכן שביאליק אכן לוקח את המקורות הדתיים העתיקים ומחלן אותם. אבל ייתכן שההפך הוא הנכון, כלומר שהוא מחלן את המקורות במובן הזה שהוא פותח בהם חלונות חדשים.
מפני ש”אתה” יכול כמובן להיות גם ה”אתה” הגדול, ה”אתה” האולטימטיבי, זה שאנחנו אומרים לו: “ברוך אתה”, ו”אתה בחרתנו”. ולא מן הנמנע שהמשורר, שכתב בלשון הקודש על רגשות יום־יומיים, על שמחה ועל דיכאון ועל כל המתרחש בעולמו הפנימי – זה שעליו אמר: “לי אין עולם אלא אחד / הוא העולם שבלבבי” – בא ורותם כאן את לשון המקורות, ואת המקורות עצמם, כדי לתאר את מערכת יחסיו האינטימית והסבוכה ביותר.

ומסתבר שלא הרי “אני ואתה” של ביאליק כהרי “אני ואתה” של אריק אינשטיין, למשל, בשירו “אני ואתה נשנה את העולם”. ושעם כל הכבוד לזַמר האהוב, ביאליק מזדהה יותר עם “אני ואתה” של מרטין בובר המתחיל בזולת האנושי ומגיע – מתוכו ובאמצעותו – אל הזולת האלוהי.

מה למעלה, מה למטה? רק אני, אני ואתה. רק אני: האדם המתנדנד בין ארץ לשמיים, עולה ויורד; ואתה: האל הגדול הגיבור והנורא, אבל גם האל המסתתר בשפריר חביון, האל העולה ויורד ומתנדנד — נַד ונֵד — בין הִתגלוּת להסתר פנים, בין רצון לקיים את העולם שבראת ובין רצון להחריבו.
זה רק אני ואתה, אומר (אולי) חיים נחמן לקדוש־ברוך־הוא של אבותיו ושלו. ומסודות הקבלה, ותורת החסידות, משתמע שלא פחות מכפי שאני זקוק לך, אתה זקוק לי. אם לא היית זקוק לי, לא היית טורח לברוא אותי. תלות הדדית קיימת ביני ובינך, אלוהיי, שנינו תלויים ושנינו נעים ונדים ועל כן שנינו שווי ערך, שקולים.

זהו שיר משחק, שיר ילדים קצר ופשוט, אבל אולי דווקא בשיר כזה יכול ביאליק לתת ביטוי נוקב, תמציתי, למחשבותיו המורכבות ביותר.
שנים קודם לכן הוא קרא “שמיים, בקשו רחמים עליי, אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב / ואני לא מצאתיו”. וכמו רבי אלעזר בן דורדיא, הצועק “שמיים, בקשו רחמים עליי” בסיפור התלמודי במסכת עבודה זרה, נראה שעכשיו ביאליק אומר: “אין הדבר תלוי אלא בי”.
השמיים לא יבקשו עליי רחמים, הוא אומר. גם לא הארץ. זה רק אני ואתה, האל שמעולם לא הפסקתי לחפש אליו נתיב. אני יודע שאתה מעולם לא הפסקת לחפש נתיב אל האדם. אליי. שנינו שקולים במאזניים, בין הארץ לשמיים.