הגיית הרי”ש בעברית
לא פעם פונים לאקדמיה בדאגה: לאן נעלמה הרי”ש שהתגלגלה על לשונם של קרייני החדשות? ובכלל – האומנם איננו הוגים את הרי”ש העברית כהלכה?
רי”ש קדמית ורי”ש אחורית
הרי”ש שבפי רוב דוברי העברית ילידי הארץ היא רי”ש אחורית, כמבטאהּ במסורת ההגייה האשכנזית שבתחום השפעתה של היידיש, ובדומה להגיית העיצור r במרכז גרמניה ובצפונה. במונחי תורת ההגה רי”ש זו היא עיצור ענבלי (uvular), כיוון שהיא מופקת בהרעדת הענבל (=רקמת הבשר התלויה באחורי חלל פה) וחלק מן הווילון (=החך האחורי).
לעומתה, הרי”ש המתגלגלת, המוכרת לאוזנינו ממסורת ההגייה הספרדית והתימנית, וגם מלשונות אחרות כגון ערבית, רוסית ולשונות רומָניות (איטלקית, ספרדית ופורטוגלית) היא רי”ש קדמית.[1] במונחי תורת ההגה רי”ש זו היא עיצור חוד־לשוני–מכתשי (alveolar),[2] כיוון שהיא מופקת בנגיעת קצה הלשון במכתש (שמעל החניכיים).
לפני כמאה שנה דן ועד הלשון בהגייה העברית המופתית וצידד בהגייה הספרדית, ובין השאר בהגיית הרי”ש הקדמית, המתגלגלת. עניין זה חזר ונדון גם בגוף מיוחד שהקים ועד הלשון בשנת תש”ו (1946) בשם “המועצה לתרבות הדיבור” (הוא פעל עד שנת תש”ח–1947). אלא שבמציאות הגיית הרי”ש הקדמית לא נתקבלה בציבור הרחב, להוציא את קרייני החדשות ומגישי התוכניות (ברדיו ובטלוויזיה) שבקרבם היא נחשבה חובה של ממש, ואף את שחקני התיאטרון והזמרים. בשנים האחרונות גם בקרבם הולכת ונדחקת הרי”ש הקדמית מפני הגיית הרי”ש הרווחת בציבור.
שלא כוועד הלשון, משכה האקדמיה ללשון העברית – כבר מראשיתה – את ידה מקביעת תקן מחייב בתחום ההגייה.
מה הייתה ההגייה המקורית של הרי”ש?
כמו הגייתם של כלל העיצורים, מסורות ההגייה של עֲדות ישראל אינן מוסרות לנו עדות ישירה להגייתה של הרי”ש מימי חיותהּ של העברית בימי קדם. הדעה הרווחת היא כי הרי”ש העברית (ולענייננו – לפחות עד המאה העשירית, היינו קודם השפעתן של הערבית מזה ושל לשונות אירופה מזה) הייתה רי”ש קדמית. אחד הסימנים לכך היא חילופי העיצור ר’ והעיצורים ל’ ו־נ’ במקורות העברית דוגמת גרעין–גלעין, נשל–נשר, נבוכדראצר–נבוכדנאצר. ל’ ו־נ’ הם עיצורים קדמיים ומכאן נראה שגם ר’. ואולם עדיין הגיית הרי”ש באופן הזה נחשבת השערה בלבד.
לעיתים עולים ממקורות שונים רמזים לאופן הגייתה. אחד מהם הוא מימרה סתומה בספר יצירה, חיבור יהודי־מיסטי שנתחבר לכל המאוחר במאה השישית או השביעית לספירה. בחיבור זה נאמר: “שבע כפולות בגד כפרת” – היינו שכשם שלעיצורים בגדכפ”ת יש מימוש כפול – דגש ורפה (בּ = b; בֿ = v וכו’), כך גם לרי”ש יש שני מימושים. דא עקא, קשה לדעת מכאן מה הם המימושים ובאילו נסיבות בא כל אחד מהם (לא הוסכם שנוהגים ב־ר’ כללים דומים לכללי בג”ד כפ”ת). בהסבר מימרה זו נשתברו קולמוסים רבים למן מדקדקי ימי הביניים ועד חוקרי הלשון בימינו.
היה מי שביקש ללמוד מכאן ששני המימושים הם רי”ש קדמית ורי”ש אחורית, ולפי זה שהרי”ש האחורית, זו שרווחת בימינו, שימשה כבר בזמנים קדמונים (אם כי לא המוקדמים ביותר). אחת הראיות לכך היא דמיון הרי”ש בנסיבות אחדות לעיצורים אחוריים אחרים, הלוא הם העיצורים הגרוניים אהח”ע: כמו עיצורים אלה גם רי”ש אינה נכפלת, כלומר אינה מקבלת דגש חזק (להוציא חריגים. ראו להלן). ברם ראיה זו (ואחרות) נדחתה,[3] והדעה המקובלת היא שאי אפשר להסיק מכאן על הביצוע הכפול של הרי”ש.[4] לכל היותר אפשר לומר שהגיית הרי”ש בשני אופנים היא הגייה קדמית התלויה במשך הרעדת הלשון: בנקישה אחת (flap) או ברעידות אחדות (trill).[5]
עדות אחרת לשני אופנים של הגיית הרי”ש היא ניקודה בדגש בכמה פסוקים בנוסח המקרא שלפי מסורת טבריה (היינו נוסח המקרא שבידינו שידוע בכינויו “נוסח המסורה”). כך למשל מוצאים “הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה'” (שמואל א י, כד); “לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ” (יחזקאל טז, ד); “לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ” (משלי יד, י); “שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה” (שיר השירים ב, ה). במסורות ההגייה שבפי יהודי ארצות האסלאם בקריאת המקרא, רי”ש דגושה זו ממומשת ברעידות אחדות (וכמובן כעיצור קדמי), והדגש בה נתפס כדגש חזק.
תופעה אחרת בקרב בני עדות אלו היא הגיית רי”ש דגושה בקריאת המשנה: למשל בפעלים מסוימים בבניינים דגושים דוגמת הפועל עִרֵּב במסורת חלבּ והפועל עִרָּה במסורת תימן. בשונה מהגיית רי”ש דגושה בקריאת המקרא, כאן אין מדובר בציות לטקסט מנוקד, אלא לביטוי של מסורת לשון חיה. שאלת רי”ש דגושה זו במסורות העבריות של לשון חכמים לא נתחוורה דייה.
סיכומו של דבר: העברית לדורותיה הכירה את הגיית הרי”ש המתגלגלת, וסביר להניח שהיא הרי”ש העברית המקורית. במרוצת הגלות אבדה הגיית הרי”ש הקדמית במסורת ההגייה של מרבית יהודי אירופה, ובתקופת תחיית הדיבור העברי בארץ ישראל, חרף ניסיונות מרובים, נתקשו דוברי העברית לשוב אליה. הגייתה הרווחת בימינו היא אפוא אחורית.
————————————————————–
[1] כמובן אין מבטאיהן שווים.
[2] יש המכנים בכינויים אחרים: “חוד־לשונית”, “גב־שינית”, “שינית מכתשית”, “לשונית שינית”.
[3] בענייני דקדוק אחרים אין הרי”ש נוהגת כעיצורים הגרוניים, למשל לעניין חטפים.
[4] חוקר הלשון שלמה מורג שיער כי הגייה כפולה זו של רי”ש נָהגה בלשון הדיבור של בני בבל בתקופת המעבר מארמית לערבית.
[5] מורג סבר שזו אומנם כוונתו של ספר יצירה והראה כי במסורת כתבי היד הבבליים אפשר לזהות חפיפה בנסיבות שבהן בא דגש קל באות ר’ ובאותיות בגדכפ”ת.
