יַתּוּשׁ או יְתוּשׁ?
השם יתוש נזכר לראשונה בספרות התנאים, ומקובל לפרשו חֶרֶק מעופף, כמו היתוש שבימינו.
היתוש בספרות חז”ל הוא סמל לבעל חיים קטן וחסר חשיבות או תועלת – כפי שעולה מכמה מימרות וסיפורים:
- כך נאמר בתוספתא: “…למה נברא [אדם] באחרונה, שלא תזוח דעתו עליו. אומרים לו: יתוש קדמך במעשה בראשית” (סנהדרין ח, ז–ח). המשפט ‘יתוש קדמך’ מזכיר לבני אדם להיות צנועים.
- בתלמוד הבבלי בא הסיפור הידוע על טיטוס והיתוש: לאחר שהחריב טיטוס את המקדש והפליג לרומי ועימו כלי המקדש, איים גל גדול להטביעו בים. טיטוס דימה אותו לגל ששלח אלוהים להטביע את פרעה, ואמר: “אם גיבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה”. ובהמשך: “יצתה בת קול ואמרה לו רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה […], עלה ליבשה, בא יתוש ונכנס בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים” (גיטין נו ע”ב). “יתושו של טיטוס” הוא משל לדבר קטן ומטריד שיכול לערער אדם חזק מאוד.
- ועוד מימרה החוזרת בספרות חז”ל: “והלא אם מתכנסין כל באי העולם לברות [=לברוא] יתוש אחד להכניס נשמה אינן יכולין” (ספרי דברים).[1] גם כאן היתוש הוא סמל לבעל חיים קטן ופשוט.
יַתּוּשׁ או יְתוּשׁ?
גיזרונה של המילה יתוש לא הוברר. יתר על כן, הגייתה לא הייתה מוסכמת. אומנם בימינו צורתה התקנית של המילה היא יַתּוּשׁ, אך בפי יוצאי תימן רווחה ההגייה יְתוּשׁ. כך למשל ניקד יצחק שבטיאל, שמסורתו מסורת תימן, בבראשית רבא: “אדם וחוה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהם שנאמר ארורה האדמה שתהא מעלה לך דברים ארורים כגון יְתוּשִׁים וזבובין ופרעושין” (ה, ט; מהדורת מירקין לבראשית רבה, עמ’ 37).[2] את ההגייה הזאת אפשר לשמוע גם בימינו. למשל בשלושת ביצועי השיר “אתה חיכית לי” מאת נתן אלתרמן, המופיעים באתר זמרשת, ההגייה היא יְתוּשׁ. לפי עדותו של בן־יהודה במילונו שימשה גם הצורה יִתּוּשׁ.
חילופי ההגייה משקפים התלבטות בשאלת שורש המילה. במילונים הוצעו כמה הצעות – תש”ש,[3] נת”ש, ית”ש ועוד, אך כולן נותרו בגדר הספק.
גם באקדמיה ללשון העברית התלבטו בשאלת השורש. תחילה נקבע השורש נת”ש, ולפי זה המילה נשקלת במשקל יַקְטוּל בהידמות הנו”ן לתי”ו. משקל זה משמש לשמות בעלי חיים, כגון יַחְמוּר ויַנְשׁוּף המקראיים ויַבְחוּשׁ בלשון חז”ל. אך הקושי להסביר הידמות זו – שלא חלה בשם ינשוף – וכן ההגייה יְתוּשׁ הטו את הכף לקביעת השורש ית”ש במשקל קַטּוּל.
____________________________________
[1] המימרה מתייחסת לפסוק “וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כׇּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן” (בראשית יב, ה). ואם בני האדם אינם יכולים “לעשות נפש” במובן של ‘לברוא’ לְמה הכוונה בפסוק, והתשובה: “אלא מלמד שהיה אבינו אברהם מגיירן ומכניסן תחת כנפי השכינה”.
[2] יהודה רצהבי בספרו “אוצר לשון הקודש שלבני תימן” מעיר (עמ’ 124) כי בפיוט מאת ר’ שלמה אבן סעיד שמזדמנת בו המילה ‘יתוש’ הקריאה היא בשווא: “שמע האל ענני בתפילה… לפניך אני נחשב כאין, יְתוּשׁ קדמני תחילה” (אפשר להאזין באתר הפיוט והתפילה).
[3] גם בפועל הִתִּישׁ (בבניין הפעיל, מן השורש תש”ש) התי”ו דגושה.
