אגם

המילה אֲגַם מציינת בתנ”ך מקווה מים מוקף יבשה. היא נזכרת למשל ברשימת מקווי המים שלקו במכת דם במצרים: “קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם” (שמות ז, יט). בספרי הנבואה והחוכמה אגם או אגם מים נקשר עם מצב של שפע ורווחה, בניגוד ליובש ושממה: “יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם” (תהלים קז, לה; ובדומה לכך בישעיהו מא, יח); “וְהָיָה הַשָּׁרָב לַאֲגַם וְצִמָּאוֹן לְמַבּוּעֵי מָיִם” (ישעיהו לה, ז); “הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם” (תהלים קיד, ח), אך לעיתים גם בהקשר ההפוך: “וְשַׂמְתִּי נְהָרוֹת לָאִיִּים וַאֲגַמִּים אוֹבִישׁ” (ישעיהו מב, טו).

אגם היא מילה עתיקה המוכרת מכמה לשונות שמיות – באכדית למשל agammu פירושו ‘בִּצָּה’ או ‘בריכה’. יש המטילים ספק במוצאה השֵמי ותולים את מקורה בשוּמרית, לשון לא־שמית שהילכה במסופוטומיה ונורשה מפני האכדית. יש הטוענים כי גם אם לא ברור מוצאה במזרח (שומרית או אכדית) – אין ספק כי משם היא נשאלה ללשונות השמיות המערביות דוגמת עברית וארמית.

במקורות חז”ל באה המילה אגם הן בעברית הן בארמית גם במובן ‘אחו’, ‘סביבת הצומח של האגם’: “עובד כוכבים שהצית את האוּר באגם, כל החגבים שבאגם אסורין” (בבלי עבודה זרה לח ע”א) או “אם יהיו כל הימּים דיו וכל האגמים קולמוסים ושמים וארץ יריעות וכל בני אדם לבלרין [=סופרים], לא יוכלו לכתוב חללה של רשות [=ענייניו המרובים של השלטון]” (בבלי שבת יא ע”א). כך גם בביטוי הנודע “קטלי קני באגמא” (בבלי סנהדרין לג ע”א) במובן ‘קוצצי קנים באגם’ המשמש כינוי לאנשים פשוטים (בימינו רווח תרגומו בעברית “קוטלי קָנים”). נראה שבהוראת ‘אחו’ יש לפרש את המילה אגם בפסוק “וְהַמַּעְבָּרוֹת נִתְפָּשׂוּ וְאֶת הָאֲגַמִּים שָׂרְפוּ בָאֵשׁ” (ירמיהו נא, לב).

מן המילה אגם נגזרת המילה המקראית אַגְמוֹן במשמעות צמח הגדל על גדות ביצות ואגמים: “הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ” (ישעיהו נח, ה). נראה שזהו צמח רך וכפוף־ראש, אך קשה לקבוע אם אומנם מדובר במין מסוים או בכינוי כללי לצמחייה הסמוכה למקורות מים. בימינו אַגְמוֹן הוא שמם של כמה מיני גומא. אין להתבלבל בין הצמח אַגְמוֹן ובין ‘אגמון’ שהוא ‘אגם קטן’ וניקודו אֲגַמּוֹן, וכך אפוא יש לומר: אֲגַמּוֹן החולה.[1]

המילה אגם משמשת גם בשמות בעלי חיים וצמחים אחרים. בתלמוד הבבלי (חולין סב ע”ב) למשל נדונה כשרותם של שני מיני בעלי כנף – תרנגולא דאגמא ותרנגולתא דאגמא.[2] “בר נפחא” הוא עוף מים אחר הנזכר באותו מקור ויש המזהים אותו עם אֲגַמִּיָּה. עוף זה נקרא לעיתים בטעות “אגמית”, ואולם אֲגַמִּית הוא השם העברי שניתן לצמח ששמו המדעי Spirodela.

מן המילה אגם נגזר שם הפעולה אִגּוּם (תמורת pooling או ponding) ושם התואר מְאֻגָּם (תמורת pooled), וכן הפועל אִגֵּם, והם משמשים גם בתחום הגאוגרפיה וגם בהשאלה (כגון ‘איגום משאבים’).

אגם וימה

אף שבפי כול משמשת בימינו המילה ‘אגם’ תמורת lake (שהתגלגלה מן lacus בלטינית), באשר למינוח המקצועי ניטש ויכוח בין אנשי לשון ומומחי גאוגרפיה. במליאת האקדמיה בשנת תשט”ו ביקש הגאוגרף אברהם יעקב ברוֶר לקבוע את צורת ההקטנה יַמָּה תמורת lake כמונח רשמי.[3] כפי שהעיד, הוא חידשהּ במובן הזה על סמך הצורה “ימתי” (בהוראה מושאלת) בתלמוד הירושלמי (שקלים ה, א; מח ע”ד), וכך נהג בספריו והורה לתלמידיו. ברוֶר דחה את המילה אגם משום שהוראתה במקורות אינה חד־משמעית ולדבריו אין היא אלא ביצה עטורת צמחייה.[4] אף בגרמנית יש שימוש כפול במילה See – בזכר לציון ‘ים’ ובנקבה לציון ‘ימה’, וגם בערבית משמש הצמד بَحْر (“בחר”) לצד بَحْرَة (“בחרה”) לפי אותו היגיון.[5] המילה ‘ימה’ נכללה ברשימת מֻנְּחֵי גֵיאוֹגְרַפְיָה של ועד הלשון כבר בשנת תרפ”ח על פי הצעת א”י ברוֶר (שהכין את המצע לרשימה זו) ואושרה גם במליאת האקדמיה בדיון בשנת תשט”ו (לעיון בדיוני המליאה).

__________________________________

[1] המילה אגם נוטה בנוסח המסורה בשתי הדרכים: בפתח בגימ”ל ובדגש במ”ם (אֲגַמִּים) וגם בשווא בגימ”ל ובלא דגש במ”ם (אַגְמֵיהֶם, אַגְמֵי־). ברם לפי כללי נטיית השם שקבעה האקדמיה ללשון אֲגַם הוא בכלל השמות שהפתח מתקיים בהם בנטייה (ודגש בא באות שלאחריו), בדומה להֲדַס–הֲדַסִּים וזְמַן–זְמַנִּים.

[2] על פי הגמרא אין מדובר בצורת זכר ובצורת נקבה לאותו המין. פוסקי אירופה בימי הביניים זיהו אותם עם עוף אירופי שבימינו נקרא שׂכווי, אך סביר להניח שאמוראי בבל לא הכירוהו. הזואולוג ישראל אהרוני זיהה אותם עם פּוֹרְפִירְיָה, עוף ביצה קטן ממשפחת העגוראים שמצוי גם בבבל ודומה לתרנגולת (באנגלית שמו Swamphen, ‘תרנגול ביצה’!).

[3] בעברית אפשר אולי להצביע על הזוג מָלון–מְלונה כדוגמה לשימוש בצורן הנקבה להקטנה, אך כלל לא ברור שהמילה “מלונה” המקראית היא אכן ‘מלון קטן’, ואולי מדובר בגיוון. כך גם ‘גן’ ו’גִנה’ או ‘גַנה’ שבמקרא. בימינו אומנם תופסים את ‘גינה’ כ’גן קטן’ אך במקרא סביר שהן גוונים של אותה המילה.

[4] אף היא ידועה מן המקרא וקרובה אל בֹּץ: “הֲיִגְאֶה גֹּמֶא בְּלֹא בִצָּה, יִשְׂגֶּה אָחוּ בְלִי מָיִם” (איוב ח, יא). בפירוש רש”י למילה ‘אגם’ בבבלי תענית (כב ע”א): “מרשי”ק בלע”ז, הסמוך לעיר והוא מלא קוצים”, מרשי”ק היא marsh הידועה מאנגלית.

[5] אומנם בערבית המקבילה ל’ימה’ היא מילה בנקבה, אך ההקטנה נובעת מן המשקל של המילה ולא מצורן הנקבה.