נויה

השם נוֹיָה מורכב משם העצם נוֹי במובן ‘יופי’ ומסיומת הנקבה ־ָה.

המילה נוי אומנם נעדרת מן המקרא, אבל נקרית בטקסט קדום אחר – ספר בן סירא, מן הספרים החיצוניים למקרא: “כדביר זהב בו נפך וספיר, נואי דברים על משתה היין” (לה, ה). בעדי הנוסח הטובים של המשנה מוצאים את המילה נוי בעוד שלל כתיבים: נֹאִי, נוֹאִי, נויִי וגם נויִ (שימו לב למקום החיריק). מכאן העלו חוקרים את הסברה שמקור המילה בצורה נֹאִי, ממש כמו יֹפִי. לפי זה השורש הוא נא”י, כמו בשמות התואר נָאֶה ונָאָה.

סביר להניח שהצורה המקורית נֹאִי/נוֹאִי הפכה ל־נוֹיִ/נוֹיִי – במעתק א > י – בגלל חולשתה של האל”ף בין התנועות. הצורה נוֹיִ (noyi) נעשתה ל־נוֹי (noy) במין תהליך הפוך לפירוק דו־תנועה.

המילה נוי משמשת הרבה בלשון חכמים, לאו דווקא כשם מופשט ל’יופי’, ‘חן’, אלא במובן ‘קישוט’: “מהו להסתפק [=ליהנות] מנויי סוכה כל שבעה… סיככה [את הסוכה] כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין ותלה בה אגוזים אפרסקין שקדים ורמונים ופרכילי ענבים ועטרות של שבלים יינות, שמנים וסלתות” (בבלי שבת כב ע”א), “אין אומרים נעשה מרחץ לאפרודיטי, אלא נעשית היא אפרודיטי נוי למרחץ” (משנה עבודה זרה ג, ד).

לצד נאֶה ונאָה מוכרים מן המקורות התארים נָאוֶה ונָאוָה: “כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה” (שיר השירים ב, יד), “יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם” (שם ו, ד). השם המוכר נָוֶה הוא כתיב חלופי של נָאוֶה – שם תואר שמשמעו ‘נאה’, ‘יפה’: הצורה נָוֶה (בלי אל”ף) אינה מתועדת בתנ”ך, אך פעם אחת מצויה צורת הנקבה נָוָה: “הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן” (ירמיהו ו, ב).