נופת צופים, מטבעות לשון

נֹפֶת צוּפִים

הצירוף 'נופת צופים' משמש כיום בעיקר בהשאלה: סמל לדבר מתוק ונעים במיוחד, כמו התנהגות למופת (לעיתים בגוון ביקורתי לציון הגזמה): 'מאז נזפתי בו כולו נופת צופים'.

מקור הצירוף במזמור יט בתהלים, והוא מתאר שם את משפטי ה': "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים" (פסוק יא).

הצירוף מורכב משתי מילים – האחת מוכרת פחות והאחת מוכרת יותר. המוכרת יותר היא כמובן צוּפִים, צורת הרבים של צוּף. צוף בלשוננו הוא המיץ המתוק של הפרחים, אך לא ברור אם זו הייתה גם משמעותו המקורית. בספר משלי מצוי הצירוף צוף דבש, ואמרי הנועם נמשלים אליו במתיקותם: "צוּף־דְּבַשׁ אִמְרֵי־נֹעַם, מָתוֹק לַנֶּפֶשׁ וּמַרְפֵּא לָעָצֶם" (משלי טז, כד). יש שפירשו גם את צוף במקרא כמיץ הפרחים, ואחרים סברו שמדובר בשפע דבש או ביערה (חלת דבש) נוטפת דבש;[1] נ"ה טור־סיני ניסה (בהערתו במילון בן־יהודה) לקשור בין צוּף ובין צפו בערבית 'זך' או 'משובח'.

דווקא מובנה של המילה המוכרת פחות – נופת – ברור יותר; זאת בזכות מקבילתה באוגריתית, שפה שמית קרובה לעברית: נבת באוגריתית הוא דבש, ונראה שזאת משמעות נֹפֶת גם בעברית.[2] באכדית נֻבּתֻ היא דבורה. חילופים בין פ"א לבי"ת מוכרים בין שפות שונות, למשל ברזל בעברית הוא פַּרזל בארמית (וממנו חודש בעברית הפועל פִּרזל), והמילה ברדלס הייתה במקורה ביוונית pardalis; אף בספרות חז"ל נוכל למצוא חילופים בין הֶפְקֵר להבקר.

המשמעות 'דבש' לנופת עולה גם מן ההקשר של המילה בפסוק הנ"ל מתהלים ומהקשריה במקומות אחרים במקרא: המילה משמשת במקרא עוד שלוש פעמים במשלי ופעם בשיר השירים, ובהן "אֱכָל־בְּנִי דְבַשׁ כִּי טוֹב, וְנֹפֶת מָתוֹק עַל חִכֶּךָ" (משלי כד, יג), "נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה, דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן" (שיר השירים ד, יא). ברור אפוא כי נופת צופים הוא דבש מתוק או שופע או מובחר במיוחד, ואין תֵּמה שהצירוף משמש בימינו בהשאלה לציון דבר מתוק או נעים עד מאוד.

במשנה נזכר נופת צופים בדברים שבָּטלו משחרב בית המקדש (סוטה ט, יב), ובתלמודים מובאות דעות חכמים שביקשו לבאר מה בדיוק בָּטַל.

בבבלי (סוטה מח ע"ב): מאי נופת צופים? אמר רב: סולת הצפה על גבי נפה ודומה לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש;[3] ולוי אמר: שתי ככרות המדובקות בתנור והן נופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו; ור' יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מצופא.[4]

בירושלמי (סוטה כד, ב): ונופת צופים? אמר ר' לעזר: דבש הבא בצפייה; אמר ר' יוסי ביר' חנינה: סולת צפה על גבי נפה לוּשה בדבש וחמאה.

דעת רב בבבלי קרובה לזו של ר' יוסי ביר' חנינה בירושלמי: נופת צופים הוא סולת מיוחדת, וברורה קרבת הצליל בין נופת לנָפָה (כְּבָרָה) ובין צוּפים לפועל צף; לוי בבבלי גרס שמדובר בשתי כיכרות מיוחדות (אולי חלות דבש);[5] ואילו ר' יהושע בן לוי פירש את נופת צופים כדבש ממקום מיוחד.[6] לדעת חוקר ספרות חז"ל שאול ליברמן, הבינו החכמים את נופת הצופים שבטל עם החורבן כטעם מיוחד שבטל, וגם אלה שגרסו סולת לא התכוונו אלא שהזכירה בטעמה הסולת הזאת את טעם נופת הצופים.

ונסיים בדבריו של מדרש תנחומא (כי תשׂא, פסקה ט): "מהו נופת?… ר' אלעזר אמר: נופת – זה הדבש של צופים. יש דבש שהוא נקרא נופת צופים שהוא מעולה מכל דבש שבעולם".

________________________________________________________________

[1] בתרגום הארמי לתהלים מתורגם נופת צופים 'חלת דבש מתוקה'; בתרגום השבעים ליוונית – 'חלת דבש'; וראו את הערה 6.

[2] רד"ק ב"ספר השרשים" שייך את נֹפֶת לשורש נו"ף. אומנם ידע כי שורש זה קשור בדרך כלל לתנועה, אבל בתהלים נאמר "אֶרֶץ רָעָשָׁה אַף שָׁמַיִם נָטְפוּ מִפְּנֵי אֱלֹהִים… גֶּשֶׁם נְדָבוֹת תָּנִיף אֱלֹהִים" (סח, ט–י), והפועל תָּנִיף יכול להיקשר כאן ל'נזילה', 'נטיפה' (ומובנו לפי רד"ק  'תזּיל ותטּיף'). אם כך גם נופת יכולה להיקשר לנוזל, ורד"ק מבאר את צורתה על דרך בֹּשֶׁת (מן השורש בו"ש). אך יש לציין שהשם בושת הוא כצפוי ממין נקבה ואילו מין נופת זכר (על פי "וְנֹפֶת מָתוֹק" במשלי כד, יג). כיום נהוג לשייכו לשורש נפ"ת.

[3] בנוסחים אחרים חסר היין ויש רק שמן ודבש.

[4] לפי נוסח אחר: מן הציפיא.

[5] כך סבר פרופ' שאול ליברמן. לדבריו מדובר במליצה שהרי את חלות הדבש היו רודים כשם שרודים כיכרות מן התנור ("תוספתא כפשוטה", סוטה פט"ו, 1–2, עמ' 757). ואולי קשר ר' לוי בצליל בין נופת לפועל נפח. לפי גרסה אחרת לא נופחות אלא תופחות. רש"י קשר בין התנפחות ותפיחה לציפה.

[6] אֶרֶץ צוּף נזכרת בשמואל א ט, ה, בחיפושי שאול אחר האתונות. וייתכן שפירשו החכמים את צוּפים כ'צוֹפים', כלומר מקום גבוה שממנו צופים. בהקשר זה אפשר להזכיר את רמתיים צוֹפים, יישובו של אלקנה, אבי שמואל הנביא. אגב, סב סבו של אלקנה נקרא צוּף (שמואל א א, א). ואומנם בהמשך הסוגיה בגמרא מתפרשים דברי ר' יהושע בן לוי לפי הסברו של רב ששת למילים "כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים" (בדברים א, מד), וממנו עולה שהדבורים נוהגות לעופף לגבהים ולהפיק דבש מעשבי ההר, כלומר ממקומות גבוהים. נראה כי דעת ר' לעזר בירושלמי קרובה לדעת ר' יהושע בן לוי בבבלי, אולם ליברמן הבין את המילה צפייה בדבריו כמכוונת לחלת דבש.