איש ואישה
ממבט ראשון נראות המילים איש ואישה צמד זכר ונקבה עברי קלסי – כמו מקצת שמות העצם (פַּר–פָּרָה, כֶּבֶשׂ–כִּבְשָׂה) וכרגיל בפעלים (צָדַק–צָדְקָה, בִּקֵּשׁ–בִּקְּשָׁה) – צורת הזכר היא צורת היסוד ובצורת הנקבה נוספת סיומת הנקבה ־ָה.
תפיסה זו מובעת כבר בפסוקי התורה הראשונים: “וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי, לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת” (בראשית ב, כג). אף המדרש מזהה כאן את ייחודה של העברית בגזירת מילים (וגם מבקש ללמוד מכאן שהתורה ניתנה בלשון הקודש):
שמעת מימיך אומרים גוני [‘אישה’ ביוונית] “גוניה“, אנתרופי [‘אדם’ ביוונית] “אנתרופיאה“, גברה [‘גברא’, ‘איש’ בארמית] “גברתה”? אלא ‘איש’ ו’אשה’ למה? שהלשון הזה נופל על הלשון הזה. (בראשית רבה יח, ד)
על פי רוב מקובל כי אין הפסוק יוצא מגדר “אטימולוגיה עממית” (היינו נובע מקשר צלילי), ואומנם כך דרכו של המקרא במדרשי שְמות אנשים ושמות מקומות. חדי העין יבחינו כי צורת היסוד איננה זהה בשתי המילים: במילה אִשָּׁה בא דגש חזק בשי”ן והוא מעיד על מכפָּל, ואילו במילה אִישׁ (ונטיותיה דוגמת אִישִׁי, אִישֵׁךְ או אִישִׁים) מוצאים תנועה גדולה – חיריק מלא – ואין שום זֵכר למכפל.
פרשן המקרא ר’ אברהם אבן עזרא חש בַּקושי ותירץ “וּדגשות שי”ן אשה תמורת היו”ד הנח הנעלם [אות השורש הנחה] שהוא באיש”; לדבריו אדרבה – הדגש במילה אִשָּׁה בא לציון אות השורש יו”ד הנעדרת. בדרך זו הלכו גם מדקדקים אחרים בימי הביניים כר’ יהודה אבן ג’נאח וכר’ דוד קמחי. תופעה דומה מוכרת במילים שאות השורש הראשונה שלהם היא יו”ד: המילה מַסָּד למשל גזורה מן השורש יס”ד, ובמקום היו”ד השורשית בא דגש חזק.
ברם, השוואה ללשונות שמיות אחרות מצביעה על שורשים שונים: במילה אִישׁ השי”ן מייצגת את העיצור השמי הקדום שׁ (š), ואילו במילה אִשָּׁה השי”ן התגלגלה מן העיצור השמי הקדום ת’ (ṯ). עיצור זה שרד במילים המקבילות באוגריתית (את’ת) ובערבית (أُنْثَى, אֻנְתַ’א), ונעתק ל־ת במילים המקבילות בלהגי הארמית (אתה/אתת/איתתא/אנתתא). בבלשנות העברית נוהגים לכנות עיצור זה ש2. הדגש בשי”ן מעיד על הידמות של נו”ן שורשית.
מקצת החוקרים סברו כי המילה אִישׁ קשורה אל המילה אֱנוֹשׁ (המוכרת מן השירה המקראית). למילה זו מקבילות בכמה מן הלשונות השמיות, למשל אֱנָשׁ בארמית או إِنْسَان (אִנְסַאן) בערבית.[1] לפי הצעת גיזרון זו, צורת הרבים אֲנָשִׁים וצורת הרבות נָשִׁים, נגזרות ישירות מצורת היחיד אנש/אנוש.[2]
אחרים מתקשים לקבל את הקשר בין המילה איש לשורש אנ”ש. לשיטתם המילה איש גזורה מן השורש או”ש (או אש”ש) שעניינו חוזק. כך בפועל הִתְאוֹשֵׁשׁ במובן ‘התחזק’: “זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ” (ישעיהו מו, ח) וכך בשם העצם אָשְׁיָה במובן ‘יסוד’: “נָפְלוּ אׇשְׁיוֹתֶיהָ, נֶהֶרְסוּ חוֹמוֹתֶיהָ” (ירמיהו נ, טו); ובארמית המקראית “וְשׁוּרַיָּא שַׁכְלִילוּ וְאֻשַּׁיָּא יַחִיטוּ” [=ואת החומות השלימו ואת היסודות יחזקו] (עזרא ד, יב). ואומנם לא פעם ‘התחזקות’ במקרא היא תכונתו של ה’איש’: דוד המלך מצווה את שלמה בנו לפני מותו “וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ” (מלכים א ב, ב).
הפרדת הצורה איש מן אנוש–אנשים מבהירה גם את קיומה של צורת הרבים הנדירה אִישִׁים, כגון “אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא, וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם” (משלי ח, ד).
חוקר לשון המקרא שמחה קוגוט ביקש להראות כי כשם שאין הכרח שהמילה אִישׁ גזורה מן אנ”ש, כך אין הכרח שהמילה אִשָּׁה גזורה מן אנ”ש2. המכפל באות שי”ן במילה אִשָּׁה אומנם עשוי להעיד על הידמות נו”ן, כדעת רוב החוקרים ולאור ההשוואה ללשונות השמיות, אולם אפשר לבארו על סמך צורות דומות מן הכפולים: כמו גִּנָּה מן גנ”ן ו־בִּזָּה מן בז”ז, כך אִשָּׁה מן אש”ש.[3] לדבריו אף צורת הרבים מזדמנת במקרא: “אִשֹּׁת הַזִּמָּה” (יחזקאל כג, מד).
לדעת רוב החוקרים אין הצורות הנדירות ‘אִישִׁים’ ו’אִשֹּׁת’ במקרא אלא צורות מלאכותיות שנוצרו מן ‘איש’ ו’אשּה’.
נוכל לסכם: המילים אִישׁ–אִשָּׁה–אֲנָשִׁים–נָשִׁים נתפסות כשייכות למערכת אחת. ואולם עיון במקורותיהן מלמד על יחסים מורכבים שאולי משקפים מוצא או בסיס שונה לכל אחת מהן. תופעה זו, היינו מערכת המושלמת באמצעות פריטים ממערכת אחרת, למשל ‘חמור’ ו’אתון’ (ולא “חמורה”) – מכונה בפי הבלשנים תַּשְׁלִים (בלועזית: סוּפְּלֶצְיָה), ונראה שבמשפחת מילים זו היא מופלגת במיוחד.
_____________________________________________
[1] ואולם אילו נתהוותה המילה אִישׁ מצורה קדומה מעין “אִנְשׁ” (והנו”ן הידמתה לשי”ן), היה עלינו לצפות לצורת היחיד “אש” ולדגש חזק בנטייה (“אִשִּׁי”, “אִשֵּׁךְ”). מי שמצדד בגיזרון זה מראה כי לא פעם מוצאים במקרא חילופים בין תנועה ארוכה לתנועה קצרה ודגש חזק, למשל צִיץ (במובן ‘פרח’) ביחיד וצִצִּים ברבים, ואולם הסבר זה לא חף מקושי שכן דוגמה זו מייצגת תופעה הפוכה – דגש חזק תמורת תנועה גדולה, ואילו במילה אִישׁ התנועה הגדולה באה במקום דגש.
[2] ייתכן כי הקמץ במילה אֲנָשִׁים ציין ביסודו תנועה ארוכה (על פי צורת היחיד אנוש בחולם מלא) והוקש לשמות עצם שביסודם תנועה קצרה, שכן בנסמך למשל הוא מתקצר: אַנְשֵׁי־. ואולם ייתכן כי צורת היחיד וצורת הרבים, הגם שנגזרו מאותו השורש, שקולות במשקלים שונים.
[3] בצורת הנסמך אֵשֶׁת־ (ובנטייה אִשְׁתִּי, אִשְׁתְּךָ וכו’) אין דגש בשי”ן, ואפשר לשער שצורות אלו נוצרו בהיקש לצורת הזכר (גם לפי מי שסובר של’איש’ ול’אישה’ גיזרונות שונים).
