דביר

דְּבִיר נזכר בתנ”ך בהקשר של המקדש שבנה שלמה: “וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין” (מלכים א ו, יט). הוא מוכר יותר בכינוי ‘קודש הקודשים’, וכידוע הוא המדור החשוב ביותר בבית המקדש: “וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה’ אֶל מְקוֹמוֹ אֶל דְּבִיר הַבַּיִת אֶל קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים אֶל תַּחַת כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים” (שם ח, ו). הוראתו המקורית היא ככל הנראה ‘חדר פנימי בבית’.[1]

בחלק ממקורות העברית שלאחר המקרא דחק הכינוי ‘קודש הקודשים’ את השימוש בשם ‘דביר’, ובמשנה למשל אין הוא נזכר כלל. עם זאת בלשון הברכות והפיוטים הוא נפוץ יותר, ובא לא פעם ככינוי לבית המקדש, בין היתר בצירופים דוגמת “דביר ביתך”, “דביר קודשך”, “דביר ההיכל”. דביר נזכר גם בברכת “על הניסים” הנאמרת בימי החנוכה: “ואחר כך באו בניך לדביר ביתך, ופינו את היכלך, וטיהרו את מקדשך, והדליקו נרות בחצרות בית קדשך”. בספרות העברית החדשה נוצלה נדירותו של דביר, והוא משמש פה ושם לציון ‘חדר בארמון’ או ‘החלק הפנימי בהיכל’. כך למשל בסיפור ‘לילות’ מאת ש”י עגנון: “וּבִזְקָנו היה מכבד את דבירי ארמונו”.

בספרות המדרש מתבאר השם ‘דביר’ כקשור אל דָּבָר או דִּבּוּר: “ר’ חייא ורבי ינאי, חד אמר ממקום שהדיברות יוצאות לעולם, וחד אמר ממקום שהדיבור יוצא לעולם” (בראשית רבה נה, ז; בנוסחים אחרים יש ‘דבר’ תמורת ‘דיבור’). הגיזרון איננו מחוור כל צורכו; ההוראה ‘חדר פנימי’ עולה יפה לפי אחת מהוראות השורש דב”ר בערבית, במשמעות ‘היה מאחור’.

דְּבִיר (בעיקר בכתיב החסר דְּבִר) בתנ”ך הוא גם שמה של עיר כנענית שכבש יהושע עם הכניסה לארץ: “וַיָּשׇׁב יְהוֹשֻׁעַ וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ דְּבִרָה וַיִּלָּחֶם עָלֶיהָ” (י, לח). הכתובים מעידים כי היא קרובה אל חברון, ובקרב חוקרי ארץ ישראל אין תמימות דעים בדבר זיהויה המדויק. עם זאת אין חולק כי יש למקמה בנקודת המפגש של שלושת האזורים הגאוגרפיים: השפלה, מורדות הר חברון וצפון הנגב, ואומנם בימינו ניתן השם דביר לקיבוץ השוכן בסביבה. שמו הרשמי של הקיבוץ הוא דְּבִירָה [=אל דביר; בהטעמת מלעיל] בגלל הקושי בזיהוי המיקום המדויק של העיר הקדומה, אך מטעמי קיצור הוא מוכר דווקא בשם דביר (מקרה דומה הוא שם היישוב אֶפְרָת בגוש עציון, שנקרא במקורו אֶפְרָתָה והיה רשמית לאפרת רק בשנת 2012). אף את שם העיר המקראית יש המציעים לגזור מאותו שורש דב”ר בערבית, ולפי זה שיעורו ‘עיר רחוקה’.

לפי דעה אחרת שם העיר קשור אל המילה המקראית דֹּבֶר במובן ‘שדה מרעה’: “וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדׇבְרָם” (ישעיה ה, יז), ולפי זה שם העיר מציין ‘מקום מרעה’. מכאן גם המילה דַּבָּר במשמעות ‘רועה’, ‘מנהיג’: “דבּר אחד לדור, ואין שני דבּרין לדור” (בבלי סנהדרין ח ע”א), ומוכר בהקשר הזה הביטוי התלמודי הנודע: “פוק חזי מאי עמא דבַר” [=’צא ראה מה העם נוהג’]. יש הגוזרים מכאן גם את שמו של דביר מלך העיר עגלון, מנהיג כנעני הנזכר בתנ”ך במלחמת מלכי הדרום עם יהושע.

בימינו השם דביר משמש שם משפחה, וגם ניתן לבנים על שמו של המקום החשוב ביותר בבית המקדש; לעיתים דווקא למי שנולד בסמיכות לאחד משלושת הרגלים שבהם היו עולים ישראל לירושלים או בסמיכות ליום הכיפורים, שבעיצומו היה הכוהן הגדול נכנס פנימה אל קודש הקודשים.

____________________________

[1] במקרא ‘דביר’ אינו נזכר במשמעות הכללית. עם זאת ייתכן ששימוש כזה נמצא בספר בן־סירא (מן המאה השנייה לפני הספירה) כמו שהראה חוקר ספרות בית שני מנחם קיסטר. בן סירא אומר: “שמש זורחת במרומי מעל, יפה אשה בדביר בחור” (כו, טז). יש נוסחים (בסורית וביוונית) שעל פיהם הוא משחזר: “דביר בתה [=ביתה]”, ולפי זה הכוונה היא ‘החלק הפנימי של הבית’, באופן שמזכיר במידת מה את הפסוק מתהלים: “אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ” (קכח, ג).