תורת הקריאה במקרא
הורע מזלו של “הוריית הקורא” (במקור “הדאיה אלקאר”) בתולדות ספרותנו הדקדוקית, שטיבו ומשנתו הדקדוקית – הנבדלת בייחודהּ מתורותיהם של מדקדקי האסכולה הספרדית המוכרים – לא זכו לתשומת הלב הראויה וכמעט שלא נחקרו.
לספר מטרה כפולה: האחת – לחשוף ולכנס, לההדיר ולתרגם את שרידי המקור הערבי של נוסחו המקוצר (“אלמכתצר”), שהיו מפוזרים בגנזי ספריות אירופה וארצות הברית; והשנייה – להשתית על מהדורה זו ועל שני כתבי-היד הגדולים, המחזיקים את רובו של המקור הערבי בנוסחו הראשון והארוך, דיון מבוסס, מפורט ומדוקדק בפרקי הדקדוק של החיבור. הספר המונח עתה לפני הקורא נועד למלא משימה זו.
פרקי הספר מכוונים לנושאים הדקדוקיים הנדונים ב”הוריית הקורא” ואמורים להקיף, למצות ולסכם את משנתו הדקדוקית של בעל “הוריית הקורא” לעיקריה ולפרטיה ולהבליט את ייחודה בזיקתה אל המסורת הדקדוקית של ארץ ישראל (וסביבותיה) מכאן ואל תורת הלשון הערבית מכאן. פרקי המבוא של הספר נועדו בעיקר לדון בשאלת זהותו של המחבר הקדום, שהעסיקה רבות את המחקר, על הכרוך בה לעניין זיהויו עם אחד המדקדקים העברים ששמם הגיע לידיעתנו, והיוצא ממנה לעניין מקומו וזמן פעילותו. בפתרון מכוון של שאלה זו, המתחשב בכל מה שעומד לפנינו בטקסט עצמו (גם אם אינו מציע זיהוי ודאי), תלויה בלא ספק הערכה נכונה של אופי החיבור ושל מקומו הראוי בתולדות התפתחות הפילולוגיה העברית בימי הביניים.
