הגייה

איך הוגים את השווא הנע?

מפעם לפעם אנו נשאלים אם יש להקפיד בהגיית שווא בראש מילה – אם למשל את המילה תְּמוּנָה יש לבטא דווקא temuna או שמא די בהגייה הרווחת tmuna. אל השווא הנע בראש המילה מצטרף גם שווא נע באמצע המילה – למשל במילים קִבְּלוּ או נִשְׁבְּרוּ – והרי שיש לענות על שאלה כללית יותר: מהי ההגייה התקנית של השווא הנע?

בראשית ימיו אימץ ועד הלשון את מסורת ההגייה הספרדית ולפיה בהגייה מופתית יש להגות בתנועת e כל שווא נע.[1]

לפי זה המילה תְּמוּנָה תבוטא temuna והמילה לוֹמְדִים תבוטא lomedim.

ואולם מחוץ לכותלי בית הכנסת ההקפדה על ההגייה הזאת נחשבת נחלתם של מתי מעט, ובציבור היא נשמעה בעבר בעיקר מבעד למכשירי הרדיו מפיהם של קריינים קפדנים במיוחד. בפי דוברי העברית בימינו רבים מן השוואים הנעים נהגים כשווא נח, כלומר כ"אפס תנועה",[2] וכך גם במילים הללו – תְּמוּנָה ולוֹמְדִים הם tmuna ו־lomdim.

עם זאת לדוברי העברית בת ימינו כללים משלהם להנעת השווא, כלומר להגייתו כ־e, ובחלק גדול מהמקרים הם מבוססים על הקושי להגות צרורות עיצורים בנסיבות מסוימות. אלו הם המקרים העיקריים:

בראש מילה –

  • בשווא נע הבא בעיצור שוטף (למנר"י): לְבִיבָה נהגית leviva (לעומת סְבִיבָה), יְלָדִים נהגֶה yeladim (לעומת בְּרָגִים).
  • בשווא נע שאחריו עיצור גרוני (אהח"ע): שְׁעָרִים נהגה she'arim (לעומת שְׁלָדִים), זְעָקוֹת נהגה ze'akot (לעומת זְנָבוֹת).
  • בשווא נע הבא באחת מאותיות השימוש (וכל"ב): בְּרֹאשׁ נהגה berosh (לעומת בְּרוֹשׁ).

באמצע מילה –

  • בשווא נע הבא באות הראשונה משתי אותיות זהות: גּוֹרְרִים נהגה gorerim (לעומת גּוֹרְמִים).[3]
  • בשווא נע שאחרי שווא נח: יִשְׁמְרוּ נהגה yishmeru (וכן מְצַפְצְפִים, מִרְפְּאוֹתֵיהֶם ועוד).

האקדמיה ללשון לא קבעה כללים מחייבים הנוגעים להגייה בכלל ולהגיית השווא הנע בפרט.[4]

לא זו אף זו, בכללי התעתיק הפשוט מעברית לאותיות לטיניות קבעה האקדמיה כי אין צורך לסמן בסימן מיוחד (כלומר באות e) שווא נע שאיננו הגוי, ולפי זה למשל כְּפָר וְרָדִים ייכתב בתעתיק Kfar Vradim (ולא Kefar Veradim) ו־בְּנֵי בְּרַק ייכתב בתעתיק Bne Brak (ולא Bene Berak).

 

 

——————–

[1] במסורת הטברנית השווא הנע נהגה בדרך כלל כתנועת a קצרה; אם הוא קודם לגרונית הוא נהגה בגוֹן תנועת הגרונית, ולפני יו"ד עיצורית כתנועת i קצרה. בדרך זו הולכת גם מסורת ההגייה התימנית.

[2] בהשפעת מסורת ההגייה האשכנזית, ומבחינה זו היא הקרובה מבין המסורות לנוהג בעברית בת ימינו. יש לשער כי הנחת השווא הנע התאפשרה בעברית שבפי יהודי אירופה הודות לאפשרות של צרורות עיצורים ביידיש ובלשונות אירופה בכלל. עם זאת קשה לקבוע שזה ההסבר היחיד לביצוע השווא הנע בעברית כיום; אף במסורת ההגייה של קהילות אחדות שמחוץ לאירופה יש שהשווא הנע מבוצע כ"אפס תנועה" באמצע המילה.

[3] בכלל זה גם אותיות שזהות או קרובות בצלילן: שׁוֹכְחִים = shokheẖim/shokhekhim (ובגלל בלבול בין כ"ף רפה לחי"ת יש הטועים והוגים shokhakhim). מסיבה זו נהגה לעיתים שווא נח כשווא נע: שִׁכְחָה = shikhekha/shikheẖa; הִבְְלַטְתְּ = hivlatet; מוֹלַדְתִּי = moladeti.

[4] ואומנם אחת השאלות הראשונות שוועד הלשון עסק בהן היא שאלת המבטא, ובשנת תרס"ה אף קבע את מימושן של האותיות שנבדלו במסורות ההגייה השונות (ראו כאן). אף שכעיקרון נבחרה מסורת ההגייה הספרדית לשמש במבטא העברי המתחדש, במקרים מועטים הוחלט ללכת בדרכה של המסורת האשכנזית (כמו הגיית צ כ־z גרמנית, היינו ts). מכל מקום המציאות לימדה שדוברי העברית מעדיפים את המינימום הנדרש, וכך משמשות בלשוננו רק חמש תנועות (ולא שבע) כבמסורת הספרדית וכמות מצומצמת של עיצורים (ט=ת, א=ע וכו') כבמסורת האשכנזית.